תכנון לקוי: כדורגל, משחק לבנקאים
הכישלון השיווקי במשחק הידידות בין ארגנטינה לפורטוגל במנצ'סטר מוכיח שוב את התכנון הלקוי של עונת הכדורגל ואת השיקולים הכספיים המעורבים. וגם: מדוע לברון ג'יימס מתלונן בפומבי על דקות המשחק שלו, ומה זה אומר על היחסים עם בלאט?
אחד הטיעונים הכי גדולים של חסידי כדורגל הנבחרות כשהם באים להצדיק את ההפסקות הבינלאומיות בכדורגל הליגות, הוא שזאת הזדמנות לאוהדים לצפות בשחקנים שלהם, שביומיום משחקים בליגה זרה. ובכן ארגנטינה ופורטוגל שיחקו שלשום במנצ'סטר. שזה בדיוק המקום שבו קון אגוארו, מרטין דמיקליס, פבלו זבלטה, אנחל די מאריה ומרקוס רוחו משחקים בכל שבוע, ושבו נאני וכריסטיאנו רונאלדו שיחקו חלק גדול מהקריירה שלהם.
אז לא רק שזה לא הגיע לאוהדי הנבחרת האמיתיים, אלא אפילו הגיע פחות או יותר לאותם אוהדים שרואים הרבה מהשחקנים הללו ממילא. וזה אפילו לא היה משחק ביתי של ארגנטינה אלא של פורטוגל, אז גם הטיעון של "לחסוך נסיעה ארוכה לשחקנים" לא ממש תופס. זה ניסיון נטו לעשות יותר כסף.
המשחק לא היה הצלחה כלכלית גדולה. את הניסיון לצייר אותו כ"מסי נגד רונאלדו" אפשר אולי למכור במזרח הרחוק, אבל במנצ'סטר יודעים בדיוק כמה יכולת אמיתית רואים במשחק ידידות לצרכים מסחריים, והמשחק משך רק קצת יותר מ־40 אלף צופים לאיצטדיון של יותר מ־75 אלף. שני הכדורגלנים האגדיים הוחלפו במחצית, ופורטוגל ניצחה בניגוד למהלך המשחק 0:1 בסוף משחק עגום.
וזה מה שעצוב. סביר שבמחירים אנגליים לעומת מחירים פורטוגליים המשחק הכניס יותר מאשר משחק מול איצטדיון מלא בליסבון. ושוב אנחנו רואים את התכנון הלקוי של עונת הכדורגל. במקום שפיפ"א תילחם על כבוד כדורגל הנבחרות כדי להבטיח חלון או שניים של שישה-שבעה שבועות במצטבר לכדורגל הבינלאומי, שיאפשר גם הכנה טובה וסוג של רמה שאנחנו רואים במונדיאל וביורו אבל לא במוקדמות, פחות או יותר דואגים לזכותו של הכדורגל הבינלאומי להיות מטרד.
לברון ג'יימס, הג'נרל מנג'ר - סליחה, סמול־פורוורד של קליבלנד קבאלירס, אמר שהוא משחק יותר מדי. אחרי שמונה משחקים יש לו ממוצע של 39.1 דקות, שזה מקום שני בליגה, והוא לא מרוצה. וגם העיר שקווין לאב וקיירי אירווינג משחקים יותר מדי. שלושתם בחמשת הראשונים בליגה בדקות משחק.
העובדה שהוא אומר את זה לדיוויד בלאט היא לא בעייתית כשלעצמה. לברון הוא מי שצריך להביא את מכונת הכדורסל הטובה בעולם בכושר מתאים לפלייאוף. למה הוא אומר את זה בתקשורת ולא באופן פרטי? כנראה כדי להמחיש קצת את שליטתו בעניינים.
אין פה מגמה בקריירה של לברון. בשנה שעברה שיחק 37.7 דקות וההבדל מזערי. לפחות בעונה שעברה הוא לא הראה שום נטייה לרצות לשחק פחות. בכל השנה שעברה שיחק רק ב־14 משחקים פחות מ־35 דקות. ב־13 מהם זה היה בניצחון בהפרש 12 נקודות לפחות, ובמקרה אחד בתבוסה של 20 נקודות. ג'יימס גם נימק את העניין ברצון לשפר את משחק הספסל של הקבוצה, ולא בעייפות. יש כאן, אולי, איזשהו פער במטרות בין בלאט לג'יימס.
בלאט בוודאי חכם ומנוסה מכדי להיות בלחץ ממאזן 5-4, אבל בוודאי ירצה לסיים את העונה הזו עם יותר מ־55 ניצחונות. ג'יימס, שהפסיד רק שתיים מ־17 סדרות החוף המזרחי האחרונות שלו, כולל ניצחונות בכל ה־12 שלו במיאמי, מסתכל על המחוז, וגם אם יתאמץ לא יוכל לראות שום סכנה מעבר לשיקגו. וושינגטון או טורונטו, ואפילו מיאמי, לא ידיחו לברון ג'יימס בריא מהפלייאוף. והוא חייב לשאול את עצמו: כמה מאמץ שווה ביתיות מול שיקגו? המערב כל כך חזק שגם קבוצה ממקום 5-4 יכולה להגיע לגמר.
אז במה בדיוק זכה ג'יאנקרלו סטנטון להיות מי שחותם על החוזה הגבוה בתולדות הספורט? שחקן האאוט־פילד של המיאמי מרלינס חתם על חוזה של 325 מיליון דולר עם קבוצה שסיימה עונה חמישית ברציפות במאזן שלילי.
מה שעוד יותר מפתיע שאת החוזה הוא קיבל מקבוצה במקום לפני האחרון בסך המשכורות - 47 מיליון דולר לעונה. רק יוסטון שילמה פחות וכל 28 הקבוצות שלפניה משלמות לפחות 78 מיליון דולר במשכורות. בליגה יש גם שתי קבוצות - לוס אנג׳לס דודג׳רס והניו יורק יאנקיז - שמשלמות יותר מ־200 מיליון במשכורות. די מוזר לראות חוזה כזה מתרחש דווקא במיאמי, גם אם מדובר בחובט מצוין.
האמת? זו בעיקר כותרת בלי בסיס. החוזה הוא ל־13 שנה וגם אם הממוצע לשנה הוא די גבוה, סטנטון יקבל "רק" 30 מיליון דולר בשלוש השנים הראשונות. 10 מיליון לעונה היא רק משכורת של שחקן חמישייה באן.בי.אי או קווטרבק מדרג בינוני. 210 מיליון דולר יינתנו לו בשבע השנים האחרונות של החוזה. עד אז יהיה חוזה טלוויזיה חדש, אולי הבעלים ימכור את הקבוצה (ולקבוצות תמיד יש קונים) כך שסכנה גדולה אין כאן. לברון ג'יימס בכלל רצה חוזה קצר בגלל צפי לעלייה עצומה בהכנסות הליגה. החוזה שלו הוא אפילו לא החוזה הממוצע הגבוה בבייסבול. למיגל קבררה מדטרויט חוזה ממוצע גבוה יותר.
שלטון הסופרסטארים? זה דווקא מקרה הפוך שממחיש איך בארה"ב לקבוצות עדיין יש כוח רב יחסית למועדוני הכדורגל האירופיים. בכדורגל האירופי, עם תקדים וובסטר הבעייתי, אין לקבוצה שום דרך לשמור שחקן בכיר מעבר לשלוש שנים. וכששחקן רשאי לפדות את חוזהו בשתי משכורות שנתיות אחרי שלוש שנות חוזה, בתחילת העונה השלישית לחוזה חייבים לסגור איתו חוזה חדש. כאן יש קבוצה מדרג נמוך, שהבטיחה את שמירת הסופרסטאר שלה לשש עונות (אז יש לו סעיף יציאה). הלוואי בכדורגל האירופי.
בשורה התחתונה, במספר שכתוב בתחתית הדף, זה אכן חוזה הספורט הגדול בהיסטוריה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם