"יצאתי באלונקה וחשבתי 'זהו, לפה אני כבר לא חוזר'"
"עכשיו אני יודע איך זה מרגיש כשבן אדם עומד למות". איש הטלוויזיה אורי לוי מספר על החיים שאחרי האירוע המוחי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
זה קרה ביום שישי, לפני חודשיים וחצי. איש הטלוויזיה הוותיק, אורי לוי, חזר לדירתו בירושלים אחרי שסיים להגיש את מהדורת האקטואליה השבועית שלו בערוץ הראשון, "שישי בחמש". שום דבר
"אכלתי ארוחת ערב עם הבת שלי תמר ועם חברתי אילנה, והתיישבתי על הספה בסלון. ראיתי טלוויזיה, והתחלתי להרגיש רע. בהתחלה היו לי קצת כאבי ראש וסחרחורות, אבל לא לקחתי את זה יותר מדי ברצינות. ואז זה הידרדר.
"הרגשתי כאילו העולם משתחרר ממני. קמתי בקושי, ואיכשהו הצלחתי להגיע למיטה שלי, כשבדרך אני נאחז בכיסאות ובשולחן ובקיר. נשכבתי, ואמרתי לעצמי שאולי אישן קצת, ואז אקום והכל יהיה בסדר. ובאמת, נמנמתי לכמה שניות, אבל למזלי התעוררתי מהר.
"הרגשתי איך כל צד ימין שלי משותק. לא היד, לא הרגל, אפס תחושה. לא יכולתי לדבר, לא ראיתי כלום, ממש היה לי שחור בעיניים. אבל הראש כל הזמן עבד. הבנתי מה קורה. תמר שאלה אותי אם לקרוא לרופא. איכשהו, בשארית הכוחות, הצלחתי למלמל את המילה 'אמבולנס'. זה מה שהציל את חיי".
בתוך דקות הגיע אמבולנס ופינה את לוי במהירות לבית החולים הדסה עין כרם. "אני עוד זוכר איך הרימו אותי לאלונקה של מד"א, וכשיצאנו מהבניין ראיתי רק צלליות. חשבתי לעצמי, זהו, אני נפרד מהבית, לכאן אני כבר לא חוזר. זאת היתה תחושה סופנית. אמרתי לעצמי, עכשיו אני יודע איך בן אדם מת".
"לשמחתי ולמזלי, הגיע רופא מומחה בפגיעות ראש. הוא אבחן שמדובר באירוע מוחי ומיהר להזריק לי מדללים עוד במהלך הנסיעה לבית החולים, כדי לשחרר את זרימת הדם. פתאום התחלתי להזיז מחדש את האצבעות, וגם הדיבור התחיל לחזור לי קצת.
"אמרתי לרופא שאני מרגיש את היד, והוא אמר לי, 'יופי, יופי, יופי'. גם הראייה התחילה לחזור אלי. כשנכנסנו לחניון של הדסה, הרגשתי שאני בתוך מחזה סוריאליסטי. הרי אני שידרתי מהאולפן את אריק שרון ז"ל נכנס בדיוק באותה כניסה באמבולנס, אחרי האירוע המוחי שעבר. כל כך הרבה פעמים העברתי את השידור מהאולפן לכתב שעמד ברחבה בהדסה. כל כך הרבה מומחים ראיינתי ממש על הדבר הזה. ופתאום אני בעצמי שוכב באמבולנס. ממש מוזר".
כשהגיע לבית החולים, נשלח לוי (62) לצילום סי.טי, קיבל זריקת דילול נוספת, ואט אט חזר לעצמו. "הרופאים אמרו שזה היה אירוע מוחי 'חולף', שזה דבר חריג. בבוקר עברתי צנתור בראש, והעלו אותי לטיפול נמרץ. אמרתי להם שאין טעם שייקחו אותי במיטה, כי אני כבר יכול להזיז את הרגל וללכת, אבל לא אפשרו לי".
"אחרי ארבעה ימים שוחררתי הביתה, וכעבור שבועיים לבשתי שוב חליפה והתיישבתי באולפן, אבל זאת טראומה. בשבוע הראשון לא סגרתי את הדלת בבית, חששתי להישאר לבד. היה לי חשוב לחזור מהר לשגרה, ואחד הדברים הראשונים שעשיתי זה להאריך בשנה את המינוי שלי בחדר הכושר. אתה יודע, זאת אמירה".
לוי הוא אורח קבוע בסלון של כל בית בישראל כבר שלושים שנה. בהתחלה, כשהיה רק ערוץ אחד בטלוויזיה, יכולתם לזהות אותו לפי השפם, שהפך לסמלו המסחרי. אבל גם מאז שהוריד אותו ב־1992, "בלי סיבה מיוחדת", הוא לא נעלם. הוא ניהל את חטיבת החדשות, את מחלקת הספורט, ובשלב מסוים גם את הטלוויזיה הישראלית. ושלושת העיגולים של סמל הערוץ הראשון תמיד שם, מעל ראשו, בצד שמאל של המסך.
בעונה שעברה חזר לשדר משחקי כדורסל על בסיס קבוע. השבוע העביר את המפגש בין גלבוע/גליל למכבי ת"א ביום שני במסגרת ליגת העל, וחזר מגן נר באחת בלילה. למחרת, בשבע בבוקר, כבר הוקפץ להנחות את משדר החדשות המיוחד עקב הטבח בבית הכנסת בירושלים. הוא הגיש את המשדר במשך שלוש שעות, ובארבע אחר הצהריים התייצב שוב לעוד משדר מיוחד.
המאורעות החזירו אותו לחוויה הקשה ביותר שלו בשידור, בזמן האינתיפאדה השנייה בשנת 2000. בשכונת אל־חאדר, סמוך לגילה, התפתחו חילופי אש קשים בין התושבים לכוח של חיילי הנח"ל. דווח על נפגעים לחיילינו. בנו של לוי, אמיר, שירת אז בנח"ל.
"הייתי במערכת ואמרו לי 'רד לאולפן, יש אירוע, פורצים לשידור'. ידעתי שיש הרוגים ופצועים, חיילים שלנו, וידעתי שהבן שלי שם, אבל לא ידעתי את השמות. ניסיתי לטלפן אליו שוב ושוב, והוא לא ענה. ביקשתי ממנהל הבמה שימשיך לחייג אליו מהמכשיר שלי.
"אני משדר, כולם מסתכלים עלי, אסור לי להגיד כלום או להסגיר את הרגשות, ובתוכי מתחוללת סערה. זה היה שידור מאוד מאוד קשה, חשבתי שאני מתפוצץ. רק כשירדתי מהשידור טלפנתי שוב, ופתאום מישהו אחר ענה לי בטלפון שלו. הלב שלי נפל באותו רגע לרצפה. אבל אז הקול מהצד השני אמר, 'תירגע, תירגע, הוא בסדר, הוא השאיר פה את הפלאפון, אני רואה אותו והוא בסדר גמור'". באירוע ההוא נהרגו קצין וחייל מהנח"ל, סגן דוד חן כהן ז"ל וסמ"ר שלמה אדשינה ז"ל.
לוי ידוע בתור האיש קר הרוח, שלא מתלהם בשום סיטואציה. מבקריו משתמשים בזה נגדו; אומרים שחסרה בו הדרמטיזציה הנחוצה לאירועים ספורטיביים יוצאי דופן, אבל הוא נשאר נאמן לדרכו. גם על חייו הפרטיים שמר תמיד בקנאות. לכן קשה לו לדבר בגילוי לב על מה שאירע לו באותו יום בספטמבר. "זה לא קל וזה לא פשוט, ומנוגד לטבע שלי, אבל אני רואה בזה סוג של שליחות. אני מרגיש שאני חייב לפרסם את הסיפור שלי, כדי שאנשים אחרים יידעו לזהות את הסימנים המקדימים, ובעיקר שלא יתעלמו מהם".
מה היו הסימנים?
"לא הרגשתי טוב במשך שבוע לפני האירוע. היו לי סחרחורות, הייתי עייף בצורה קיצונית. לא עשיתי מזה סיפור, ייחסתי את זה למבצע צוק איתן, שבמהלכו עברתי שבועות מאוד קשים ועמוסים, פיזית ונפשית. שידרתי ארבע חמש שעות מדי יום, שידורים מתישים. לקחתי על עצמי יותר מדי. אתה יושב באולפן, יודע שדברים נוראים קרו, ואסור לך לומר דבר. אחר כך אתה גם זה שצריך לבשר את הבשורות הקשות. הכי נורא זה להקריא את שמות הנופלים ולראות את התמונות שלהם. אבל אסור לך להתפרק".
בשבועות שעברו מאז האירוע המוחי, הוא חזר לעצמו. הוא שוב עובד לא מעט, מקפיד להתאמן כמעט מדי יום ולאכול בצורה בריאה. אבל מה שקרה תמיד נמצא שם, ברקע.
"אני בודק את עצמי כל הזמן, ממש כל הזמן. אין לי ספק שיש מידה מסוימת של פגיעה בזיכרון. אני מרגיש את זה ברצף הדיבור".
בחודש שעבר, כשהגיש את חדשות הלילה, הוא היה אמור לפנות בשאלה לאחד ממכריו הוותיקים, חנן קריסטל, שישב באולפן בתל אביב. אבל לרגע היה לו בלקאאוט: הוא לא זכר את שמו של המרואיין. לוי הצליח לתמרן בין המילים, אמר בהתחלה "ידידי", אבל שנייה אחר כך שלף דף שהכין מראש ונזכר בשם.
"אני אחד שאף פעם לא היה מגיע לשידור עם ניירות מוכנים, וגם לא ממש נצמד לטלפרומפטר. תמיד עבדתי בצורה מאוד אינטואיטיבית, העדפתי לדבר את השידור. אבל מאז אני מגיע לאולפן או למגרש עם דפים, וכותב לי בגדול, בלי בושה, את סדר המרואיינים. וזה בסדר. ותיקים ממני, וגם צעירים ממני, פועלים באותה דרך. החשש שלא אזכור משהו מלחיץ אותי, וזה רק גרוע יותר".
זה קורה לך גם בשידורים של משחקי כדורסל?
"לפעמים אני מרגיש שאני הולך להגיד משפט, וקצת לפני אני שוכח אותו. אז אני מייצר משפט אחר. זה קצת מאתגר לשדר בצורה כזאת, קצת מלחיץ, אבל אחר כך, בלילה, אני חוזר הביתה ומקשיב לשידור החוזר. הצופה הרגיל לא יכול להבחין בזה, אבל אותי זה מטריד. אני שמח לראות שאני מתמודד עם זה. צריך להכיר בבעיה, לא להתבייש להודות בה, ואז גם למצוא את הדרך להתמודד איתה. כמו שזה קרה לי פעם אחת בשידור, זה יכול לקרות שוב. זה יכול לקרות לכל אחד. ביום שאתחיל להרגיש שזה ממש פוגע ברמת השידור שלי, ושאני לא יכול לעשות את העבודה שעשיתי עד עכשיו - אפסיק".
הוא נצר למשפחה בולגרית. נולד וגדל ביפו, מעוזם של יוצאי בולגריה. בילדותו שיחק כדורסל במכבי יפו, ועד היום הוא אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל שקמה לתחייה במועדון. הוא התחתן שלוש פעמים, ויש לו חמישה ילדים. כיום הוא גרוש, אבל במסגרת קנאותו לפרטיות, הוא מבקש לא לספר יותר מזה על עצמו ועל קרוביו.
ב־1976, כשהיה סטודנט לתואר ראשון ביחסים בינלאומיים וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, נתקל חברו ללימודים, ירין קימור, במודעה בעיתון, שהטלוויזיה מחפשת כתבי ספורט. קימור, לימים במאי סרטים דוקומנטריים, שכנע את לוי לגשת אתו למבחנים.
"הוא העלה את זה בזמן שלמדנו יחד למבחן. בכלל לא חשבתי על קריירה כזאת, אבל ברגע שהוא שכנע אותי, נדלקתי. הבעיה היתה שאת הקורס פספסתי, כי הוזעקתי למילואים בסיני. כשחזרתי, הלכתי לאלכס גלעדי, שהיה אז מנהל הטלוויזיה, וביקשתי להתקבל. הוא אמר לי: 'הדלת שלי פתוחה בשביל כל מי שרוצה להוכיח את עצמו', וקיבל אותי לעבודה. ככה התגלגלתי לערוץ הראשון. שידרתי טניס, הנחיתי את 'מבט ספורט' ו'משחק השבת', וכמעט עשר שנים אחר כך, בינואר 1988, שידרתי את המשחק הגדול הראשון שלי".
הוא זוכר את השידור ההוא כאילו קרה אתמול. "זה היה יום שלישי בשבוע, באתי לעבודה כמו בכל יום רגיל, ואז מנהל מחלקת הספורט, יואש אלרואי, ניגש אלי ואמר לי: 'תשמע, יורם ארבל לא מרגיש טוב, והוא לא יכול לנסוע עם מכבי לגרמניה. אולי אתה תטוס?' באותו יום בצהריים כבר הייתי בדרך לקלן. מכבי שיחקה נגד סאטורן, רלף קליין ז"ל היה המאמן".
"בתקופה ההיא, כשמכבי היתה משחקת בגביע אירופה, כל המדינה ראתה ושמעה אותך. לא היה ערוץ אחר. אריה מליניאק ישב באולפן, אני שידרתי מהמגרש. רלף עזר לי. הוא ישב איתי לפני המשחק ונתן לי את הדרך שבה הוא הולך לשחק. אלה דברים שלא קורים היום עם מאמנים. עברתי את המשחק בשלום, זו היתה חוויה מדהימה. מכבי ניצחה, כך שאף אחד גם לא היה יכול להאשים אותי שאני מביא מזל רע. אחר כך כבר הפכתי לשדר הקבוע במשחקים".
לפני שבועיים וחצי שידר לוי את המשחק בארנה, שבו הביסה הפועל ירושלים את מכבי ת"א ב־30 נקודות. אוהדי מכבי טענו עליו שנשמע נלהב מאוד.
"באופן טבעי, כל שדר נגרר לפעמים לאהוד את האנדרדוג", אומר לוי. "זה חלק מהחיים שלנו. באינסטינקט שלי אני רוצה לשדר תחרות, קרב. אני לא אוהב משחקים משעממים של 25 הפרש. כן, כשהפועל ירושלים או כשהפועל ת"א מנצחות את מכבי ב־20 או ב־30 הפרש, זה חריג כל כך שזה הופך להיות אירוע. אני בא מהמקום של אהבת הכדורסל".
ובתור ירושלמי, יש לך חיבה מיוחדת להפועל ירושלים?
"אני רוצה לראות את ירושלים מצליחה, אבל אני נהנה מאוד לראות גם את מכבי חיפה והפועל ת"א. זה טוב לכדורסל. בשנה שעברה, כשהפועל ניצחה בדרבי בהדר יוסף, היתה שם אווירה יוצאת דופן. אולם קטן, 1,500 איש, דחוס, חם, ושירה שלא רואים בכל מקום. כשאתה בתוך זה, אתה נסחף עם ההתרגשות של כולם. אין שדר שיגיד לך שזה לא קורה לו.
"אני נסחף גם אחרי מכבי כשהיא עושה דברים יוצאי דופן. לאנשים בקבוצה אף פעם לא היתה טענה כלפיי, אם זה שמעון מזרחי, גיא גודס, פיני גרשון או דיוויד בלאט בזמנו. ואתה מכיר אותם, הם לא מסוג האנשים שמתביישים להתלונן".
לוי שידר משמונה אולימפיאדות. הוא חתום על השידור ההיסטורי של המדליה הראשונה של ישראל ב־1992, כשהג'ודוקא יעל ארד זכתה בכסף בברצלונה, אבל דווקא האירוע הזה הפך למעין כתם בקריירה שלו: הוא לא ישב באולם בעת הקרב, אלא במרכז השידור שבכפר האולימפי, ושידר דרך מוניטור. כשארד ניצחה בחצי הגמר והבטיחה את הזכייה במדליה, הוא חשב בשניות הראשונות שהיא הפסידה.
"זאת היתה החמצה בשבילי", הוא מודה. "אבל כל הביקורת נגדי ונגד הערוץ בעניין הזה היא חוכמה בדיעבד. ברור שהאידיאל הוא שכל התחרויות וכל המשחקים ישודרו מעמדת השידור באולם או במגרש, אבל אי אפשר להיות בכל המקומות כל הזמן. היה גם שיקול כלכלי: לא יכולנו לוותר על התחרויות המרכזיות במשחקים האולימפיים - השחייה, האתלטיקה, ההתעמלות. תביא בחשבון שזאת היתה האולימפיאדה השנייה שבה שידרנו ג'ודו, ואף אחד לא העלה בדעתו שיהיו שם מדליות לישראל. היינו מנותקים לחלוטין מכל המקצועות האלה. אני באופן אישי לא הבנתי בזה שום דבר, ובוא נגיד את האמת - שידרתי את זה לא כי אני גאון גדול ולא כי אני שדר גדול, ובטח לא כי אני מבין גדול בג'ודו, אלא פשוט כי הייתי שם".
מה קרה בשידור?
"ישבתי בתא קטן, ושידרתי דרך המסך. מאמן הג'ודו יונה מלניק היה הפרשן, והוא ישב באולפן ברוממה. גם הוא חשב בהתחלה שיעל הפסידה. אותו אי אפשר להאשים בחוסר הבנה בג'ודו. אז אולי זה המחיר שאתה משלם כשאתה לא נמצא באולם עצמו. אגב, היריבה הגרמנייה של יעל טוענת עד היום שהיא זו שהיתה צריכה לנצח...
בכל מקרה, למחרת קרתה עוד היסטוריה, כשאורן סמדג'ה לקח עוד מדליה משום מקום. הלקח שהפקנו מהאולימפיאדה הזאת הוא שבכל מקום שיש ישראלים - בוודאי הבכירים - שם נהיה. לא תמיד זה אפשרי; בשיט, למשל, אתה הרי לא משדר מתוך הים. יושב ליד החוף, וגם אז משדר ממוניטור. אבל העיקר שאתה קרוב".
לאולימפיאדה הקרובה בריו, ב־2016, לוי לא יטוס: לראשונה, ישודרו המשחקים בערוץ הספורט ולא בערוץ הראשון. הוא אומר שזה לא חסר לו.
כמו כל עובדי רשות השידור, גם לוי נמצא בחודשים האחרונים במצב של חוסר ודאות לגבי עתידו. הרפורמה שבמסגרתה תיסגר הרשות ותיפתח מחדש עלולה להביא אותו למצב שבו יהיה בקרוב מחוסר עבודה.
"הדברים לא נמצאים בשליטה שלנו, אז אין ברירה אלא לחיות עם זה. יש מי שמקבל את ההחלטות. ברור שזה נמצא שם, בחיי היום יום, בשיחות בעבודה, אנשים מודאגים. זה מלחיץ, אבל אני חושב שרוב העובדים כבר השלימו עם המצב".
יהיה לך איפה לעבוד במארס?
"אני לא יודע. סוכם שלפחות רבע מהעובדים יישארו ברשות השידור החדשה, כולם מקווים להיות גם בערוץ החדש, ולכולם ברור שחלק גדול מאתנו לא יהיו בערוץ החדש. עד כמה שאני יודע, ואני יודע טוב, עד עכשיו לא דיברו עם אף אחד".
אתה לא חושב שזה היה מהלך הכרחי?
"אין ספק שהמצב ברשות השידור הצדיק מהלך דרמטי. אם זה צריך לכלול פיטורי עובדים - את זה אני לא יכול להגיד לך".
לוי מודה שהיו לאורך השנים לא מעט החלטות שגויות בטלוויזיה הישראלית. "היו שנים שבהן מכבי שיחקה ביום חמישי ב־20:30, ולא היו מקדימים את 'מבט' מ־21:00, אלא עוברים לשדר את החדשות באמצע המשחק, וחוזרים אחרי המהדורה. אלה החלטות שרק ערוץ שמשדר לבד, ושמרגיש שהוא שולט במדינה, יכול לקבל. זה היה פשוט נורא, ולנו לא היתה ברירה אלא לקבל את זה. ניתנה הוראה - מה אתה יכול לעשות חוץ מלהתווכח ולנסות לשכנע?. אני זוכר שבזמן מלחמת המפרץ שידרנו משחק מבאר שבע בגביע הטוטו. אחרי 0:0 היתה הארכה, שהסתיימה גם היא בתיקו אפס. אבל מישהו החליט לחתוך את השידור לפני הפנדלים. אתה מבין, 120 דקות שידרנו אפס שערים, ואת רגעי ההכרעה לא נתנו לנו להעביר".
הזוי?
"הזוי זו מילה קטנה. זו הפגנת כוח, זו התנשאות. אלה החלטות של מישהו שבעצם אומר: אני, ורק אני, מחליט מה אתם תראו בבית. ברוך השם, הדברים האלה כבר לא יכולים לקרות היום, בעידן הרב ערוצי".
ככל שהשיחה מתקדמת, צצים בראשו עוד ועוד זיכרונות. "בסוף שנות השמונים יואש אלרואי החליט שנשדר משחקים מה־NBA בשידור חי. החלטה גדולה, אגב. ישבתי באולפן עם מליניאק באמצע הלילה, שידרנו, היה משחק נהדר ודרמטי, ופתאום, בתחילת הרבע השלישי, נכנסו יו"ר ועד הטכנאים ונציג ההסתדרות והחליטו שנגמר השידור. אמרתי לצופים, 'זהו, כאן מסתיים השידור שלנו, לילה טוב' - וירדנו מהאוויר. זה היה מביך".
אז אתה יכול להבין את הביקורת נגד הערוץ הראשון, ואולי גם את השמחה לאיד של אנשים.
"כן, יכול להיות שאנחנו משלמים היום את המחיר על הימים ההם. כאילו, התעללנו בהם, ועכשיו מתעללים בנו. אבל אני חייב להגיד שהיום המצב השתפר מאוד, וברמה של שידור לאומי, הערוץ הראשון כן נותן תמורה לאגרה. למשל, זאת החלטה לא פשוטה להקדיש את הפריים טיים בשני ערבים בשבוע לכדורגל ולכדורסל. ערוץ 2 ויתר בכלל על ספורט".
יכול להיות שתהיה מובטל?
"אני מניח שיהיה לי איפה לשדר. יש הרבה שידורים להרבה שעות ביום, וצריכים כל הזמן שדרים כאלה ואחרים. באמת לא שידרתי מעולם בשום מקום מחוץ לערוץ הראשון, ומי יודע, אולי גם לא אצטרך. חוץ מזה, אף אחד לא יכול לשדר לנצח. זה כואב, אתה רוצה להמשיך, אבל מתישהו זה ייגמר. אם אתה מספיק חכם ומספיק ישר עם עצמך, תסתכל על מה שעשית, תיהנה מזה ותחתום יפה".
לאן תפנה?
"אני בטוח שאמצא מה לעשות. היום אני מעביר הרצאות, חוגי בית, סדנאות. אני מסביר שם איך עושים טלוויזיה ומעבירים שידור חי, מספר שם על החוויות האישיות, ועכשיו, אחרי מה שעברתי, יש לי עוד מה לספר. ויש לי גם חלום, בלי קשר לעתידי בטלוויזיה: לפתוח בירושלים בית ספר לעיתונות ספורט".
אתה רואה את עצמך משתלב בתרבות הצעקנית של "יציע העיתונות" או של תכניות הרדיו בתחנות השונות?
"אני חושב שהדרך השקטה היא הטובה ביותר להגיד את הדברים החזקים, הנוקבים והשנונים, אבל השאלה היא אם מישהו מסוגל היום לשמוע אותך כשאתה לא צועק. אם אני רוצה, אני מסוגל גם לצעוק, למרות שזה מנוגד לטבע שלי".
למה לא גדל כאן דור חדש של שדרים מובילים?
"לדעתי אנחנו עכשיו נמצאים בתקופה של ההחלפה הגדולה. הנה, בערוץ שלנו, עמיחי שפיגלר משדר את המשחק המרכזי בליגת העל ואת נבחרת ישראל בכדורגל, ניב רסקין הוא השדר המוביל בערוץ הספורט והוא מעביר גם את מכבי ביורוליג בערוץ 10. בכלל, מייחסים כאן חשיבות יתרה לתפקיד השדר. זה לא שאנשים מחליטים אם לצפות במשחק לפי זהות השדר. הנושא הזה מעניין יותר את הברנז'ה".
לא רק את הברנז'ה. כשיורם ארבל משדר בפיינל פור את סל הניצחון של טייריס רייס על צסק"א מוסקבה וקורא לו דווין סמית', אז גם הציבור עוסק בשאלה הזאת.
"תשמע, יורם בעצמו אומר שזו היתה טעות גדולה. גם אני עושה טעויות, זה יכול לקרות לכל אחד. צריך מזל שזה לא יקרה ברגע הכי חשוב. כשאני צופה במשחקים ששידרתי, אני מזהה את הטעויות שלי, וזה לא נעים. בשעתיים של שידור, אתה מפספס".
שידרת לצד לא מעט פרשנים לאורך השנים. יש חשיבות לכימיה בין השדר לפרשן?
"בוודאי. שידור הוא בעצם שיחה בין השדר לפרשן. בשנים הראשונות נטו לזלזל בפרשן, והיו שולחים לחו"ל רק את השדר. הייתי יושב בעמדה באולם, והפרשן היה נמצא בארץ. זה היה פאתטי. היום אני משדר עם גור שלף, וזה כיף גדול. הוא קליל, הוא מבין, ויש בו משהו שמאוד נוגע לליבי: כשאני טועה, הוא לעולם לא יתקן אותי בשידור, אלא יכבה את המיקרופון ויעיר לי. זה לא מובן מאליו. זה מראה על אנושיות. אני נהנה לשמוע אותו עם רסקין".
טל ברודי מצטער עד היום שהסכים לפרשן את המשחקים של מכבי ב־1992.
"כן, היה לו קשה מאוד. אני חושב שזה לא היה הגון לקחת מישהו שכל כך קשה לו עם העברית. לפעמים המבטא נותן לשידור ניחוח אחר, ערך מוסף. קח למשל את שימי ריגר, שאני אוהב מאוד לשמוע. אבל במקרה של טל זה לא עבד. אולי בגלל רוח התקופה".
יש עוד משהו שלא הספקת לעשות, יעד שאתה רוצה להגיע אליו?
"יש תפקיד אחד שחסר לי. אנשים לא זוכרים את זה, אבל בגמר גביע המדינה ב־1996, כשעדי גורדון קלע בשנייה האחרונה והפועל ירושלים ניצחה את מכבי ת"א, הפרשן שישב לצדי היה דיוויד בלאט, שהיה אז מאמן הפועל גליל עליון. אני מזכיר לו את זה כל הזמן, ובכל זאת הוא לא לקח אותי להיות העוזר שלו בקליבלנד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם