על חוסר תשוקה ובעיות מבניות: הכישלון של הפועל י-ם
להפועל ירושלים של השנה אין הרבה תשוקה למשחק, אין קלעים ברמה אירופית גבוהה ואין כוח מספק מתחת לסל. לכן נראה את המשך משחקי היורוקאפ רק בטלוויזיה
כך באמת היה מתאים לנו לסיים את חלקנו הצנוע והגרוע ביורוקאפ. כמו ברוב המשחקים עד כה, גם אתמול קיבלה הפועל הזמנה חמה להישאר בתמונה האירופית, אבל היא השליכה אותה לפח. הפעם קיבלנו שתי הארכות, בבית, מול קהל צופים שעולה ברמתו על הקבוצה, אבל לא השכלנו לנצח בתשע הפרש הדרוש. מי שעקב אחרי שבעה ההפסדים הקודמים של הקבוצה ביורוקאפ יודע שהיו צ'אנסים כאלה למכביר, אבל הקבוצה דאגה לפספס אותם, כדרכה. תמיד נזכור את אותו שחקן מוולגוגראד, שחטף כדור והלך להטביע סל ניצחון, אבל הכדור ניתז בטבעת והגיע לברייסי רייט שזרק שלשה וכפה שוייון, 67:67. אבל ירושלים לא ניצחה, כמובן, גם את המשחק הזה.
האכזבה שלי איומה, בקיצור. גם של האוהדים השפופים שאיתם חזרתי אתמול מהארנה אחרי ההפסד התורן באירופה, הפעם 112:110 נגד אלופת רומניה, פלוישטי. אנחנו יודעים שאילו הקבוצה הייתה משקיעה יותר, נלחמת יותר ונותנת את הנשמה לא היינו עפים הביתה כבר בשלב המוקדם. אבל זה לא קרה, גם לא אמש בארנה. מה שראינו זה שילוב של חוסר תשוקה עם מיעוט ביכולת פלוס בעיות חמורות במבנה הקבוצה בגללם נראה את המשך המשחקים רק בטלוויזיה.
ירושלים הביאה בשנתיים האחרונות שחקני על, מיותם הלפרין ועד דונטה סמית. הכישרון מתפוצץ, אבל הוא לא מפוזר או שאינו קיים במקומות הנכונים. הבעיה המרכזית היא הקליעה לסל, מהות המשחק. ירושלים לא דאגה לשוטרים ברמה האירופאית הנדרשת. אין לנו, למשל, קולעי שלשות טבעיים, כאלה שעומדים מחוץ לטבעת ועוד לפני שהם זורקים לסל אתה יודע שהכדור בפנים. זה לא ייאמן. 36 קבוצות יש ביורוקאפ וירושלים מדורגת אחרונה באחוזים לשלוש (30.6 בלבד).
ראשי הקבוצה ובעיקר המאמן דני פרנקו התעלמו משום מה מהעניין הכאוב הזה. אין לי מושג מה חשב המאמן. צריך להבין כי בלי קליעות מחוץ לקשת קשה מאד להגיע להישגים, גם בליגה הישראלית (שם מצבנו טוב יותר כי ההגנות חלשות יחסית והחוק הרוסי מעניק לנו יתרון). לשלשות יש חשיבות עליונה בעיקר אצל קבוצות שנשענות על תמיכת הקהל. סל שלוש מייצר מוראל, מבעיר את הארנה, מקפיץ את אלפי האוהדים לשמיים, גורר רעש והמולה שמשתקים לפעמים את הקבוצה היריבה ומדרבן את השחקנים שלך לרוץ קדימה לעוד סל. זה לא קורה לנו השנה.
במהלך הקיץ, אני מודה, התפללתי בכל יום שאורי אלון יחתים את ג'יי.סי.קרול, הייתי מוותר עבורו על שלושה שחקנים שלנו, רק בגלל הידית. בכל פעם שעלה השם שלו בהקשר של הפועל העיניים נצצו. ראיתי בדמיון איך קרול משחיל שלשות בארנה ממצבים בלתי אפשריים, כמו שרק הוא יודע. אני בטוח שאיתו היינו חיים היום בעולם אחר. לא הסתייע לנו, וחבל. במצב שנוצר אנחנו סומכים על זריקות השלוש של ברייסי רייט ובר טימור, כפי שהיה אתמול, במשחק שבו עפנו מאירופה. את התוצאות העגומות אנחנו רואים בדף הסטטיסטי שהזכרנו.
הבעיה השנייה היא בצבע. הקבוצות האירופאיות שפגשו אותנו באירופה הן מסוג אחר, לא מה שציפינו, למען האמת. מדובר בקבוצות חזקות, אתלטיות, מאומנות וממושמעות. אני לא בטוח שהמאמן פרנקו מכיר את הזירה הזו ויכול היה להוביל אותנו לאן שצריך. בכל מקרה, לא הצלחנו להציב מול המאסיביות האירופאית כוח מתאים מתחת לסל. במשחק אתמול, לדוגמא, הצליח הסנטר לי לעשות כל מה שהוא רוצה, ולקלוע 24 נקודות בעיקר מתוך הצבע. דווקא בנושא הזה ההנהלה ביקשה להתעשת והחתימה את פופס מנסה-בונסו שנתן אתמול משחק נפלא, עד שנפצע. הבעיה היא שפופס הגיע כאשר הסיכוי באירופה כמעט ונגוז.
מילה נוספת ואחרונה על התשוקה. לפני עשר שנים ירושלים זכתה בפעם הראשונה בגביע אירופה, אז זה נקרא יול"ב קאפ. במשחק רבע הגמר, במלחה, מול קבוצה בשם פפינסטר פיגרנו בתשע נקודות שתי דקות לסיום. עם הקהל, המחויבות, המלחמה ועוד פנומן, ויל סולומון שמו, ניצחנו ועלינו לחצי הגמר. בהמשך ציפה לנו משחק הרואי בגמר נגד ריאל מדריד. את שני המשחקים הללו, נגד פפינסטר וריאל הייתי מקרין לשחקנים פעם בשבוע, כדי שיקבלו שיעור אמיתי על מחויבות ורוח לחימה והקרבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם