בירה שחורה: כל הסיבות לפיאסקו של הפועל י-ם
הוויתור הקל מדי על דאנקן ופרחוסקי. ההמתנה הארוכה עד החתמת גפני וג'ונס הבינוניים. ההתקפה השבלונית של פרנקו. הפיאסקו של ירושלים באירופה הוא כרוניקה של כישלון ידוע מראש. האליפות עדיין ריאלית, אבל דורשת שינויים כואבים
חדר ההלבשה של הפועל ירושלים אמש בווילנה אחרי משחק ההפסד לריטאס היה שקט למדי. אחד השחקנים בקבוצה אף סיפר על תחושת הקלה שהורגשה באוויר, שסוף סוף הקמפיין הכושל הזה נגמר.
אף אחד מהנוכחים לא דמיין לעצמו בסיוטים הגרועים ביותר שהקבוצה תסיים את הקמפיין במקום האחרון בבית, עם שני ניצחונות בודדים לעומת שמונה הפסדים מהדהדים.
העונה האירופית של ירושלים חשפה שורה של כשלים מקצועיים חריפים בקבוצה. כדי להבין כיצד ירושלים הגיעה למצב הזה, צריך לחזור לתחילת הקיץ, ואף לשלהי העונה שעברה. לאורך כל העונה, בירושלים הביעו רצון להשאיר את רוב הסגל הקיים ולעשות בו שינויים קוסמטיים כדי להפוך לקבוצה מנצחת. בפועל, זה קרה בצורה חלקית: ברייסי רייט ודרווין קיצ'ן אכן הוחתמו לחוזים ארוכי טווח, אך מקבלי ההחלטות הזניחו את הקו הקדמי.
החידה הגדולה ביותר היא אי השארתו של ג'וש דאנקן, אולי הזר הטוב ביותר בליגה בעונה שעברה. הפורוורד המצטיין היה אמור להיכנס לשנתו החמישית בישראל, מה שאומר שבשנה הבאה המיסוי עליו היה הופך למיסוי כמו על שחקן ישראלי, כלומר גבוה כמעט פי שניים.
דאנקן דרש חוזה לשנתיים לפחות, אך בירושלים חששו מהתחייבות כספית גדולה בגלל המיסוי והציעו חוזה לעונה אחת. במקביל, הגיעה ההצעה מבאמברג, ובת זוגו של דאנקן אמרה לו שהיא חשה תחושת מיצוי אחרי ארבע שנים בישראל ושהיא מעוניינת לשנות אווירה.
עם זאת, גם בירושלים מודים שאם היה מופעל על השחקן מכבש לחצים, הוא היה נשאר. במפגש שנערך עם האוהדים לפני כשלושה שבועות, הודה מנכ"ל הקבוצה גיא הראל שאם דאנקן היה מתעקש על הסכומים – הוא היה מקבל חוזה דומה לזה שהוצע לו בגרמניה. אבל ההתעקשות המתבקשת הייתה צריכה לבוא מירושלים, וזה לא קרה, וכך איבדו האדומים את אחד משחקני הפנים הטובים ביותר ששיחקו בקבוצה.
אגב, דאנקן עצמו עובר עד כה עונה לא קלה בבאמברג, בעיקר בגלל פציעה טורדנית שהוא סוחב מתחילת העונה, אך הוא עדיין מפגיז מחוץ לקשת עם 58.8% ביורוקאפ ו-47.7% בליגה. תהיו בטוחים שבבירה מתגעגעים לקליעה הזאת, ועד היום האוהדים שואלים: מדוע הקבוצה לא נלחמה מספיק כדי להשאיר את הזר הטוב ביותר שלה?
רפיון דומה התרחש גם בהתנהלות מול הסנטר ארט פרחוסקי. הבלרוסי חיכה זמן מה להצעה ראויה מירושלים, אך כשראה שהקבוצה מתמהמהת, חתם לבסוף בניז'ני נובוגרוד. הסנטר הענק נותן עונה יפה ברוסיה, עם 10.4 נק' למשחק ביורוליג. שחקן נוסף שהיו איתו מגעים הוא ד'יאור פישר. הסנטר שקיבל בקיץ אזרחות ישראלית היה אמור להיות שובר שוויון אמיתי, אך גם השיחות איתו לא הבשילו.
"כנראה שאף אחד מהצדדים לא היה מוכן להתחייב באמת", הודה המנכ"ל הראל בראיון שערכנו איתו לפני מוקדמות היורוליג. עכשיו, כשבירושלים רואים את היכולת המצוינת של פישר בקאזאן (13.8 נק' למשחק ביורוליג), הם בוודאי מצטערים שלא העלו הילוך במו"מ.
הסימנים המקדימים לכישלון האירופי של ירושלים החלו עמוק בתוך הקיץ. אחרי הוויתור על דאנקן ופרחוסקי, הקבוצה נכנסה לתקופת המתנה ארוכה מדי, עד שהחתימה את המחליפים. צריך לזכור שישראל הייתה במלחמה בקיץ, אבל בירושלים לא עשו לעצמם הנחות והדגישו שלא קרה מצב שבו שחקן סרב להגיע בגלל המצב הביטחוני.
אז ירושלים חיכתה וחיכתה, ואף יצאה למחנה אימונים לא יעיל במיוחד ללא שני זרים בעמדות הפנים. אחרי החתמתו של דונטה סמית', ולנוכח הבטחת ההנהלה להחתים שמות גדולים במידה והאוהדים ירכשו מנויים בהמוניהם – מה שאכן קרה – הייתה ציפייה לרכש מרשים הרבה יותר ממה שנחת כאן בסופו של דבר: טוני גפני וג'וזף ג'ונס.
סימני השאלה על הרכש הטרי עלו מייד. גם כותב שורות אלה פרסם טור ובו תוארו השחקנים כ"בינוניים וסבירים". אפילו הבעלים אורי אלון, שנהג לפרסם סמיילי בפייסבוק אחרי החתמות משמעותיות, הבין שלא מדובר ברכש נוצץ במיוחד ולא פרסם פוסט שבו התגאה בהחתמות. אבל בירושלים התעקשו שאלו השחקנים שרצו.
אבל גפני וג'ונס לא נכשלו בגלל שהם לא שמות גדולים. הבעיה האמיתית היא שלשניהם אין כישורים שיכולים לגוון את משחק ההתקפה. גפני אינו "סטרץ' 4", כלומר פורוורד קולע, בסגנון דאנקן, שהפך בשנים האחרונות למצרך מבוקש בקרב מאמנים. מצד שני, הוא גם לא תורם מאסה וכוח, מה שהופך אותו לטרף קל עבור גבוהים עבי בשר.
ג'ונס, לעומת זאת, הוא סנטר התקפי טוב, אבל לא יותר מזה. כמו גפני, גם הוא לא מסוגל לבצע פיקנרול ברמה גבוהה, והוא רחוק מלהיות סטופר בהגנה. זה השאיר את ירושלים עם בור משמעותי בגזרת הקליעה משלוש ובתחום ההגנה בצבע. עכשיו, כשכולנו ראינו מה השניים יכולים לתרום, לא נותר אלא להודות שכל הפרשנים צדקו ובירושלים טעו.
הנקודה העיקרית שהביאה את ירושלים עד הלום היא יכולת ניהול המשחק של דני פרנקו. יותר מדי פעמים ראינו את ירושלים מציגה משחק התקפי שבלוני וחסר מעוף.
כמעט בכל התקפה הקבוצה משחקת בפוסט אפ. סמית' מתחיל את המהלך כמעט על גבול קשת השלוש. ברוב המקרים הסלים מגיעים מאותו פוסט אפ, או מחיתוך של אחד השחקנים לכיוון הסל. פיקנרול, התרגיל הבסיסי ביותר בהתקפה עומדת, נחשב למילה גסה בהתקפה של פרנקו.
בעיה נוספת היא היכולת הענייה של ירושלים מחוץ לקשת. פרנקו לא יוצר מספיק תרגילים לשני הקלעים היחידים שיש לו – רייט ויותם הלפרין. וכשהרכז דרווין קיצ'ן מפגין יכולת קליעה אומללה – אפשר להבין איך ירושלים נמצאת במקום האחרון ביורוקאפ באחוזים לשלוש.
ובתוך כל החושך יש גם אור. השבר הגדול מגיע באמצע דצמבר. זה מספיק זמן כדי לעשות שינויים משמעותיים בקבוצה כדי לשמור על חלום האליפות ריאלי. המסקנות המתבקשות הם החלפת קיצ'ן וגפני ולהביא במקומם רכז שקולע ופורוורד מגוון יותר שמסוגל לקלוע ולתת גוף בצבע. על הדרך, כך תרוויח הקבוצה את הזעזוע החברתי שהיא זקוקה לו.
המטרה כעת צריכה להיות אחת ויחידה: אליפות. ללא הצלחת, לאורי אלון לא תהיה לגיטימציה לבוא להנהלת היורוליג בבקשה להיכנס לליגה הבכירה. זה הזמן של פרנקו לקחת נשימה, לפתוח דף חדש ולהיזכר למה הביאו אותו לארנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם