הבשורה על פי עירוני יהודה: קבלו את קבוצת הכדורגל של הר חברון
חשבתם שמפגש בין בית"ר ירושלים לבני סכנין הוא חומר נפץ? חכו עד שתשמעו על "אליצור עירוני יהודה", קבוצת הכדורגל הראשונה של מתיישבי הר חברון, שנוסדה במבצע "שובו אחים" וכמעט כל משחקיה בליגה ג' דרום מתקיימים מול קבוצות מהפזורה הבדווית
חודשים האחרונים הפך כביש 60, הדרך המפותלת העוברת בין יישובי חבל יהודה ומחברת את ירושלים לבאר שבע, לאורח קבוע במהדורות החדשות. פיגוע הדריסה בצומת אל־ערוב, פיגוע הדקירה בצומת הגוש ופיגוע התזת החומץ בצומת אל־חאדר הם רק חלק מהצלקות ההיסטוריות הרבות של "ציר ברזיל", כפי שהוא מכונה בעגה הצבאית. לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים בחודש יוני הפך הכביש לאחד מסמלי סבב הדמים שסופו עוד לא נראה לעין. בצל האירועים האלה, ואולי גם בזכותם, קמה קבוצת כדורגל חדשה בחבל יהודה ־ בניסיון להוכיח שהסיפור של האזור הוא לא רק סיפור על מלחמה ושלום.
"אליצור עירוני יהודה", קבוצת הכדורגל של המתיישבים באזור קריית־ארבע, הר־חברון ואפרת, המשחקת במחוז דרום בליגה ג', קמה הודות לצירוף מקרים מוזר. בזמן מבצע "שובו אחים", כשכוחות צה"ל התפרשו באזור בניסיון לאתר את הנערים החטופים, התפתח משחק כדורגל ספונטני בין לוחמי יחידת דובדבן ובין התושבים המקומיים. ינון בוטביה, מנהל הקבוצה והרוח החיה מאחוריה, מספר שרק לאחר המשחק עלה בידו לגייס את תמיכתם של ראשי המועצות באזור.
"אני וכמה מהחבר'ה התאמנו בקריית־ארבע במגרש כדורגל עם משטח אספלט, ובפארק לידנו חנו מאות מלוחמי דובדבן", הוא מספר. "באחד הערבים אחד החיילים שאל אם אנחנו רוצים לשחק איתם, וכמובן שהסכמנו. במקרה עבר שם מלאכי לוינגר (ראש מועצת קריית־ארבע – א"ס) וראה אותנו משחקים ביחד. הוא התלהב, ובעזרתו קבענו פגישה עם יוחאי דמרי ועודד רביבי (ראשי המועצות בהר חברון ובאפרת ־ א"ס) ועם רכזי הספורט ביישובים, והחלטנו ללכת על זה. בפגישה בחרנו בסמל שלושת האריות, שינציח את שלושת הנערים".
תמיכתם של אנשי הציבור המקומיים סייעה לבוטביה להתניע את הפרויקט. מאחורי התואר "מנהל הקבוצה" מסתתרת דמותו של חובב כדורגל מושבע בן 21, שסיים קורס מדריכי כדורגל במהלך שנות התיכון. כשהשתחרר מהשירות הצבאי בחיל הים החל בוטביה לאמן צעירים ברחבי חבל יהודה, עד שהגיעה ההצעה להקים קבוצת כדורגל. "הרעיון הוא לפתוח דלת לכל הצעירים שמשחקים באזור. יש כאן פוטנציאל עצום שעד עכשיו לא הייתה דרך לממש אותו באופן מקצועי", הוא אומר.
גיוס כספים לקבוצה כזו אינו משימה פשוטה, אבל כבר בתחילת הדרך היה מי שהציע לפרוש עליה את חסותו: חברי ארגון "לה פמיליה", תא האוהדים הפרובוקטיבי של בית"ר ירושלים. צעירים רבים מאזור גוש עציון והר חברון, ובוטביה ביניהם, אוהדים את קבוצת הכדורגל הירושלמית, והחיבור בין הארגון הבית"רי ובין הקבוצה החדשה נראה מתבקש, לפחות ממבט ראשון.
"אחד מחברי הארגון שלח לי הודעה בפייסבוק ואמר שהם ילכו אחרינו לכל מקום, כי אנחנו הקבוצה היחידה שאין בה ערבים", אומר המנהל הצעיר, שממהר לסייג: "אין לנו אידיאולוגיה נגד ערבים. המטרה היא שיהיו שחקנים מקומיים שיגרמו לקהל להזדהות איתם". לפי שעה, ההצעה נותרה באוויר. בעירוני יהודה מעדיפים להתרחק מתיוג פוליטי ומשתדלים להתמקד בספורט. כזריקת מוטיביציה לשחקנים מעניק המאמן אפיק ארז'ואן פרשנות משלו לשלושת האריות המתנוססים על סמל הקבוצה: "הסמל שלנו הוא שלושה אריות, וככה אנחנו צריכים לשחק: לטרוף את המגרש".
אנחנו פוגשים את ארז'ואן ביום שישי בצהריים, רגע לפני שהקבוצה עולה למשחק מול מועדון ספורט צעירי אלהושלה. המאמן הצעיר מודאג, ובצדק. מאזן השערים של הקבוצה, שהפסידה בכל חמשת המשחקים האחרונים ונמצאת בתחתית הטבלה, עומד על 21־5. היריבה נמצאת במקום השישי עם שלושה ניצחונות, תיקו ושני הפסדים, ולא מתכוננת לעשות חיים קלים לעירוני יהודה.
הקבוצות נפגשות במגרש הכדורגל בשגב־שלום, יישוב בדווי סמוך לבאר־שבע, מגרשן הביתי של כמה קבוצות בליגה ג' דרום. הכניסה למגרש עוברת בין שני חדרי הלבשה ישנים, שמזכירים מקלחות בבסיס צבאי שכוח אל. כר הדשא מלא מהמורות שמקשות על בעיטות מדויקות, ושקיות זבל אקראיות משוטטות על המגרש במהלך המשחק. גדרות המתכת המקיפות את המתחם נמוכות מדי והמשחק נעצר פעמים אחדות לאחר שהכדור נבעט הרחק מעליהן.
בליגה ג' דרום זהו לא מחזה נדיר; התקציב הממוצע של קבוצות הליגה עומד על 300־400 אלף שקל בשנה בלבד, והתקציב של עירוני יהודה נמוך במיוחד ־ קצת יותר מ־100 אלף שקלים. שבע מ־11 הקבוצות מגיעות מהפזורה הבדווית בנגב, והשאר מייצגות את ירוחם, שדרות, באר־שבע ואת אזור קריית־ארבע, חברון ואפרת. רק הקבוצה שתסיים ראשונה במחוז דרום, שבו משחקת עירוני יהודה, תוכל לעלות לליגה ב' דרום ־ או נכון יותר, לליגה ב' דרום ב'.
הטבלה לא משקרת, ומצבה של הקבוצה החדשה אינו מזהיר. אבל למרות הסיכויים הנמוכים לעלייה ולמרות התפאורה העגמומית שמספק המגרש, כל המעורבים מתייחסים לאתגר ברצינות. קללות, צעקות, גערות ומריבות יש כאן בשפע, כיאה למשחק כדורגל שמכבד את עצמו. חלק מהשחקנים מקללים אפילו את שמש הצהריים הנעימה של יום שישי, שגורמת לאי דיוק במסירות ולהחמצת מצבי הבקעה. לפני המשחק נאספים השחקנים לשמוע כמה מילים מפיו של אברהם שלם, תושב עתניאל.
שלם הוא "הג'וקר" של המאמן ארז'ואן, שנוהג להכניסו כמחליף שאמור לשנות את מהלך המשחק. אף שרבים מהשחקנים אינם חובשי כיפה, כולם מכבדים את הריטואל שהפך למסורת לפני משחק ־ שיחת מוטיבציה ברוח פרשת השבוע: "דיברנו על שמעון ולוי, על פרשת דינה ושכם בן חמור. התורה מבדילה בין שני השבטים. שמעון הוא קיצוני יותר, הוא לא מכפר על מעשיו ולא משנה את דרכו. בגלל זה הוא כמעט נעלם לגמרי ונבלע בנחלת שבט יהודה", אומר שלם לחבורת השחקנים.
המסר ברור: גם אם נעשה עוול במשחק ממשיכים לשחק הוגן. לא מדובר רק בסיסמאות פורחות. לאחר שנריה ברזילי, מגן שמאלי שהיה שותף להקמת הקבוצה, תיקל באגרסיביות את אחד משחקני הפועל אלהושלה, אמר לו המאמן ארז'ואן בקול שקט: "נריה, תן לו יד". מחווה קטנה שמלמדת על סובלנות גדולה. "אם בית"ר יכולה לשחק בסכנין, גם אנחנו יכולים לשחק ברהט", אומר בוטביה, ומעיד שמשחקי הליגה, שמתקיימים לרוב מול קבוצות מהפזורה הבדווית, מתנהלים בדרך כלל על מי מנוחות.
גם אמיר אלהושלה, מאמן הקבוצה היריבה, מספר שלא הבחין במתיחות בין הקבוצות היהודיות לערביות. "לשחק כאן זאת הדרך הכי טובה לדו־קיום", הוא אומר. כשאני שואל על הגבס שמעטר את ידו, הוא מסביר שנפצע במהלך משחק. מלבד היותו שחקן־מאמן הוא ממלא גם את תפקיד הבעלים והמנהל. אלהושלה, שם הקבוצה, הוא גם שם משפחתם של אמיר ושל רבים מהשחקנים המתגוררים בכפר. לדברי המאמן, חלק מהעדיפות הטקטית נובעת מכך שכל השחקנים מכירים את זה מילדות. "אצלנו יש חבר'ה שמשחקים יחד מגיל 12, זה יתרון בשבילנו". והיתרון ניכר. הקבוצה הבדווית נמצאת בכושר טוב יותר והמשחק שלה שוטף. 45 דקות לאחר שריקת הפתיחה, התוצאה עומדת על 2־0 לטובת אלהושלה.
המאמן ארז'ואן מנסה לעורר את שחקניו השרועים בעייפות על כר הדשא. "הכול תלוי בנו. אתם צריכים להיות חדים. אני לא רואה כאן מלחמה", הוא מפציר. בעירוני יהודה מודעים לפערים בין הקבוצות, אבל כמו בכל קבוצת כדורגל בריאה בנפשה, מפילים חלק מהאחריות להפסד הנראה באופק על רמת השיפוט. שריקה מפוקפקת לפנדל וכרטיס אדום לא מוצדק שנשלף לחלוץ הקבוצה במהלך המחצית השנייה מעוררים את חמתם של השחקנים, שנזכרים במשחק הטראומטי של העונה – ההפסד ל"הפועל צעירי אלמחדי", שמו של שבט בדווי השוכן באזור דימונה. בכל פעם שאחד השחקנים מזכיר את "המשחק ההוא", שנגמר בהפסד 3־2, מהנהנים כל היתר בראשם לאות אבל.
מעבר לשלל הקולות הממורמרים אני מצליח לדלות את פרטי המעשה, שאירע ביום שישי גשום בסוף אוקטובר: שתי הקבוצות נפגשו במגרש בשגב־שלום בניסיון לשפר את מצבן בטבלה. אחרי מחצית ראשונה חלשה שהסתיימה ביתרון 1־0 לבני אלחמדי, הצליחה עירוני יהודה לכבוש שני שערים. דווקא כשהניצחון נראה בהישג יד שלף השופט כרטיס אדום מפוקפק, והורה על בעיטת עונשין מהנקודה הלבנה. לאחר שצעירי אלמחדי השוו נראה שהמשחק יסתיים בתיקו מכובד, אלא שטעות לא מחויבת של השוער פרנסיסקו סלגדו הובילה להפסד בתוצאה המאכזבת 3־2. בוטביה טוען שהשחקנים שלו פשוט נחמדים מדי.
"אין לי בעיה שאנחנו הוגנים", הוא אומר, "אבל להיות הוגן זה טוב כשאתה בפסגה. עכשיו זאת לא חוכמה. אני רוצה שהחבר'ה יהיו קצת יותר אגרסיביים". חלק מהשחקנים מאשימים את המאמן, אחרים מאשימים את עצמם או את השיפוט. על דבר אחד כולם מסכימים: יש מקום לשיפור. אחרי הכול, הקבוצה שהחלה לפעול לפני חצי שנה בלבד.
"אנחנו משלמים שכר לימוד", אומר המאמן ארז'ואן, "אין קיצורי דרך". בניגוד לקריקטורה של מתנחל חמוש בעוזי ובדובון, על ספסל השחקנים של עירוני יהודה אפשר למצוא פסיפס אנושי מגוון: אתיופים, דתיים, חיילים, צעירים, סטודנטים, מלצרים ומאבטחים שלובשים את מדי הקבוצה וממתינים להזדמנות שלהם להבקיע לעיני קהל האוהדים המצומצם־אך־נאמן שטרח ונסע עד שגב־שלום. המרחקים הגדולים לא מסייעים להתנהלות המורכבת ממילא של הקבוצה: השחקנים נאלצים להגיע בכל שבוע לשני אימונים בערד ולמשחק הליגה ביום שישי, לפעמים במרחק של שעה נסיעה.
"יש לנו 30 שחקנים וכמעט כולם מגיעים לכל אימון, אבל כל הזמן יש טלפונים, מבררים מי נוסע עם מי, ולפעמים צריך לשכור רכב", אומר בוטיבה. גם רוב האוהדים, מסבירים לי בקבוצה, מעדיפים להישאר בבית. למרות חוסר הנוחות והסטטיסטיקה הלא מחמיאה, השחקנים מספרים בעיניים בורקות על חלום ילדות שהתגשם ועל ההתרגשות מהאפשרות לשחק כדורגל בלי שהדבר מתנגש עם שמירת מצוות.
"כשהייתי ילד לא יכולתי לשחק. ביקשתי מההורים שלי שיתנו לי רק להתאמן עם קבוצת הנוער ולא לשחק בשבת, אבל הם אמרו שזה בלתי אפשרי בגלל 'מראית עין'. כאן המשחקים ביום שישי", אומר ניר בלושטיין (38), זקן החבורה המתגורר בסנסנה. "אני מחכה למשחקים האלה כל השבוע. נכון שאני אמור לכתוב עכשיו עבודה סמינריונית, אבל במקום זה אני כאן", מוסיף ראם קרפ, סטודנט למשפטים מאותו יישוב.
השנייה עולים שחקני עירוני יהודה עם ברק חדש בעיניים. למרות שער מוקדם של פריגאת זאהי, שמסמן תבוסה אפשרית, ממשיכים "האריות" להילחם על כל כדור. ארז'ואן, המאמן הטרי, משתמש בחמשת החילופים המותרים בליגה ג' כדי להזרים דם חדש על כר הדשא. והנה, בדקה ה־73 מסתמן מהפך, כשהקפטן, המכונה "שוכי", מצליח לצמק את הפער. בתגובה לכך, ובהתאם לאסטרטגיה של מאמנם שהעדיף לא להסתכן באיבוד היתרון, מעדיפים שחקני אלהושלה להגן על השער ומוותרים על האופציה ההתקפית. מנגד מנסה ארז'ואן לדחוף את שחקניו קדימה. המאמן הטרי של עירוני יהודה משמש גם מנהל האצטדיון של העיר ערד, שבו משתמשת הקבוצה כמגרש ביתי.
השימוש באצטדיון סוכם אחרי שחלופה אחרת בקריית־גת נפסלה בדקה התשעים, זמן קצר לפני פתיחת הליגה, בשל שיפוצים. ארז'ואן הגיע במעין עסקת חבילה עם האצטדיון, וכעת עירוני יהודה תלויה בו, אולי יותר מהרצוי. זו לא הסיבה היחידה שהקבוצה זקוקה לאצטדיון משלה. בוטביה מבכה על הניתוק שנוצר בין קהל האוהדים הפוטנציאלי ובין השחקנים. "יש מגרש אספלט בקריית־ארבע, אנחנו רק צריכים להחליף אותו לדשא. זה יכול לקחת חודשיים". החזון של מקימי הקבוצה הוא שאצטדיון ביתי יהפוך את הכדורגל לאפשרות ממשית לדור הצעיר.
"יש מאות חבר'ה שמשחקים כדורגל באזור, אין ספק שיש ביניהם כמה כישרונות אמיתיים", אומר בוטביה. בלושטיין, יזם במקצועו, מאמין שבעזרת מיתוג נכון תוכל הקבוצה לגייס חצי מיליון שקל, הסכום הדרוש לבניית איצטדיון חדש בקריית־ארבע. עד שיצליחו לבנות את האצטדיון ולמשוך את מיטב הנוער לקבוצה, מנסים בעירוני יהודה לנצח עם החומר האנושי הקיים.
השער השני כבר נראה באופק כששריקה תמוהה של השופט מעניקה בעיטת עונשין לקבוצה היריבה. ההרחקה והפנדל, שסיימו למעשה את המשחק, הקפיצו את הספסל של הקבוצה "ההוגנת בליגה" בקריאות זעם שהופנו לעבר השופט, עד שהקוון נאלץ להרגיע אותם. הכעס על ההחלטה השנויה במחלוקת הפך לזריקת מוטיביציה על המגרש, שתורגמה לשער נוסף שנכבש בנגיחה. אבל המאמצים לא עזרו: עם שריקת הסיום נרשמה התוצאה 4־2 לטובת צעירי אלהושלה. האווירה במגרש קשה, והשחקנים מתכנסים כדי לסכם את הסיבות לכישלון. מנימת קולם ומפרצופיהם הכעוסים ניכר שהם לוקחים את התוצאה ברצינות. אז מה אם מדובר בתחביב, והיציע ריק כמעט לגמרי.
אלא שההפסד הצורב והמיקום בתחתית הטבלה הם לא בהכרח כישלון. מלבד ההנאה שמפיקים מהעניין השחקנים עצמם, גורמים אחרים רואים כבר במצב הנוכחי את תחילתו של סיפור הצלחה. ראשי המועצות, המגבים את התנהלות הקבוצה, רואים בה סמל להתחדשותו ופריחתו של אזור יהודה. הניצחונות, הם מקווים, יגיעו בהמשך. מלאכי לוינגר, ראש מועצת קריית־ארבע, מפנטז על מעצמת ספורט אזורית שתצליח לגשר על הפער בין תושבי האזור לאזרחי ישראל. "זכינו באליפות קליעה באשקלון, וחלק מהמתמודדים היו גם בתחרויות אולימפיות. גם בטקוואנדו אנחנו מהמובילים בארץ. הספורט הוא חלק מתהליך של התחברות לחברה הישראלית. אנחנו שמחים בהקמת הקבוצה, גם אם הדבר עדיין לא בא לידי ביטוי בתוצאות", הוא אומר.
מלבד התרומה לפריחתם של חיי התרבות והספורט ביישובי הסביבה, מקווים באזור שהכדורגל יסייע בשינוי הדימוי של תושבי הר חברון, קריית־ארבע וגוש עציון, באופן שיבהיר לחברה הישראלית שתושבי האזור הם קודם כול בני אדם ורק אחר כך מתנחלים: "אנחנו חייבים להיפתח לכלל הציבור הישראלי, כולל חילונים וערבים, והדרך לכך עוברת דרך ניפוץ הסטיגמות וייצור ממשקי קשר רבים ככל שאפשר. לא הכול פוליטיקה", אומר ראש מועצת הר חברון, יוחאי דמרי.
לטענתו, המדינה זונחת את פיתוח חבל יהודה: קידום פרויקטים כמו קבוצת כדורגל מתאפשר רק הודות לכוחם ומרצם של תושבי האזור, בלי שהרשויות יסייעו להם. למרות סכנת הפוליטיזציה של משחק המפגיש בין חבורת מתנחלים לשבט בדווים, הוא טוען שאפשר להפריד בין הוויכוח על החזרת שטחים ומאבק בטרור ובין הניסיון לפתח חיים נורמליים, עד כמה שאפשר בחבל ארץ ספוג בדם, יזע, עמל ודמעות. "מאחורי העיסוק בפוליטיקה יש אנשים, רגשות ופרצופים שבאים לידי ביטוי בהרבה תחומים. אחד מהם הוא עירוני יהודה", הוא מסכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם