האצבע המשולשת של סמית' יכולה להציל את ירושלים
להפועל ירושלים אסור להיכנע להיסטריה ולשחרר את הכוכב הגדול שלה. אם זה יקרה - האדומים יחזרו להיות קבוצה קטנה שמשחקת באולם יפה חדיש
המפגש הכי קרוב שלי עם דונטה סמית' התקיים במשחק האחרון של העונה הקודמת, אחרי שמכבי חיפה ניצחה את מכבי תל אביב אחרי משחק פסיכוטי, אבל בעצם הפסידה.
דונטה סמית' מול הגנת חיפה אמש
דני מרון
כמה דקות לפני כן כשהמשחק הסתיים, סמית' נראה כשהוא מניף את ידיו כמנצח לשנייה בדיוק. מיד לאחר מכן הוא הבין מה קרה פה, ושהוא לא הולך לחגוג הלילה. בחדר ההלבשה החיפאי חילקו השחקנים ראיונות, ורק סמית' עמד שקט וארגן את הציוד שלו. לא הסכים לשוחח עם אף עיתונאי.
כשניסיתי לדלות ממנו ציטוט כלשהו הוא חשב לרגע, פתח את הפה, ואז גירד בראש וסימן עם הידיים שהוא לא מעוניין ונעלם למקלחות. "עזוב, עזוב אותו" זרק עדו קוז'יקרו, קפטן מכבי חיפה דאז והמנהל הנוכחי שלה, "אתה לא יודע איך הוא אחרי הפסדים".
זה הסיפור בקצרה אודות דונטה סמית', נכון להיום הזר הטוב ביותר בליגת העל הישראלית כבר כמעט שלוש שנים. שחקנים מחיפה וגם מירושלים מספרים שמדובר בג'ייקל והייד: שחקן חם, מצחיק, חובב שטויות, הקנטות ומצב רוח טוב בכל מקום ואתר, עד השנייה שהאימון או המשחק מתחילים, ואז הוא הופך למיני פנתר שחייב, אבל חייב לנצח. גם במחיר של הוראות וצעקות לחבריו לקבוצה, כעס ועצבים כשהתרגילים מזייפים, וכמעט זעם כששחקן מהקבוצה שלו חיפף בהגנה או בריבאונד. "בהתחלה חשבנו 'מי זה בכלל? מה הוא עושה פוזות מי מעיר לשחקנים מהקבוצה שלו, ועוד באימון?'" סיפר שחקן ליגת על ששיחק איתו לפני עונותיים, "אבל תוך כדי האימון אתה מבין שהוא הדביק אותך. שהוא 'לידר', שאין לו פוזות. הוא פשוט כזה".
הפועל ירושלים נמצאת כעת בתקופת המבחן אולי החשובה ביותר שלה בשלוש השנים האחרונות: האם ההנהלה החדשה באמת מכוונת ליציבות, שקט מערכתי וראייה לטווח רחוק כפי שהצהירה למשך כל הקיץ? או שמדובר בשכפול גנטי (גם אם שפוי יותר) של ההנהלה הקודמת, שנהגה להצהיר את אותן ההצהרות גם כן, אלא שאחרי הפעם השישית (או השביעית?) הן כבר הפכו למין ז'רגון הומוריסטי בקרב האוהדים?
אוהדי הפועל ירושלים אוהבים להתהדר- במידה לא מבוטלת של צדק- בהיותם קהל של 'באש ובמים', כשהם נהנים ללעוג ל'קהל הרוקלסים' של היריבה והאלופה הנצחית. אלא שעם השנים וההצלחות (המועטות) החלו שם להתפנק, ושריקות בוז, אקט שבעבר נחשב לטאבו גס ונוראי, נשמעו שם יותר ויותר אחרי הפסדים. אחרי שרק לפני כמה שבועות צהלו וחגגו ניצחון מטורף על גודס וחבורתו, אתמול, באופן רשמי, איבדו אוהדי הפועל ירושלים את הזכות ללעוג לקהל הצהוב מדושן העונג כשחלקם –חלק קטן מאוד, יש לציין, אבל עדיין- שרקו בוז לאותה הקבוצה בדיוק ולשחקן היחיד שכמעט לבדו החזיק אותה עם האף מבצבץ מעל המים עד שנגמר לו. אותה כפיות טובה שברה לרגע את סמית'. הוא הרי ידע שאם היה קולע את שלושת הזריקות שלו מהעונשין ומנצח את המשחק הוא היה זוכה למחיאות כפיים וצהלות. הוא נמצא בישראל לא מהיום.
יהיה מרתק לעקוב בימים הקרובים אחרי הנהלת הפועל ירושלים. האם היא תשכח ברגע את כל הרגעים היפים שלה עד כה, תיכנע להיסטריה ותשחרר את השחקן הכי חשוב שלה? תפטר את המאמן "שהוחתם כדי להישאר ולא לעוף אחרי כמה הפסדים", כפי שהוצהר בקיץ? אם זה יקרה, יוכלו אוהדי הקבוצה להשלים עם הידיעה שעם כל המיליונים והארנה החדשה היא תחזור ברגע להיות אותה קבוצה קפריזית שכל מאמני הליגה כבר עברו בה, קבוצה שחיה מגביעים מזדמנים פעם-פעמיים בעשור אבל ככל הנראה כבר לעולם לא תהיה אלטרנטיבה. הסיפור של סמית' והאצבע המשולשת ששלף לשורקי הבוז יכול להיות נקודת התפנית בזהות של הפועל ירושלים בעידן הארנה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם