למכור או לא למכור, זו השאלה: דילמת ברצלונה-מסי
את הכדורגל העולמי מעניין דבר אחד - האם כדאי לבארסה להיפרד מליונל מסי? הלב אומר שהוא צריך לסיים שם את הקריירה, אבל בעולם הספורט הציני - הכסף הגדול עשוי להכריע. עד כמה קשים חייו של קווטרבק?. וגם: מה הבעיה הגדולה של דייויד בלאט?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
השנה כבר 2015. אין מכוניות מעופפות, אבל הקידמה המבורכת הביאה לנו דור של
הקול הראשון במקהלה אומר למכור, כי הארגנטינאי כבר ירד ביכולתו. הדברים הללו נכתבו בבוקר אתמול, וסביר שמסי לא זכה בתואר כדורגלן השנה בעולם. הוא לא היה השחקן הטוב בעולם בעונה שעברה, אבל הטיעון כי זוהי סיבה למכור אותו הוא תועבה, וכשהוא בא מאוהדי ברצלונה הוא אפילו די חולני.
סמל של מועדון הוא לא באמת הלוגו שעיצבו כמה גרפיקאים על החולצה, אלא פועלם של אנשיו במשך הדורות - זה הסמל האמיתי, ואין בהיסטוריה של בארסה מי שהאדיר את שמה, על הדשא, יותר מהפרעוש. מי שצריך ללמוד את זה הוא מי שאינו לחלוטין פאשיסט שסוגד לדגלים ולצבעים, שונא מושבע של יריבות ברצלונה, או מי שחושב שכמות התארים של בארסה נותנת משמעות לחייו.
ראיין גיגס ופול סקולס עשו זאת במנצ'סטר יונייטד, פאולו מאלדיני במילאן וקרלס פויול בברצלונה עצמה - קריירה שלמה בקבוצה אחת, שבה העבירו גם את השנים הפחות זוהרות של הקריירה שלהם.
אם גם מסי רוצה לעשות זאת, בבארסה, יוכלו המועדון והאוהדים לנצל את ההזדמנות ולהמחיש את אהבתם הגדולה אליו. פשוט לאפשר לו לעשות זאת ולהראות לו אהבה - גם כשתהיה לו החוצפה לכבוש רק עשרים פעמים בשנה.
ויש את הקול השני, שמספר לנו שאין שחקן שהוא גדול יותר מהמועדון. מספרים שמסי לא מסתדר עם המאמן, לואיס אנריקה, ושאולי השפעתו הפכה גדולה מדי. זהו קול של שפיות. מועדון צריך להיות מנוהל על ידי הצוות המקצועי, ולא על ידי האנשים במגרש.
אבל אם יש בעיות, ברצלונה צריכה לומר לארגנטינאי שזה המצב, וזה המאמן, וזו השיטה, ולשאול אותו אם במצב הזה הוא רוצה לעזוב. גם עזיבה היא זכות שמסי קנה בעשור האחרון במגרש.
ויש גם קול שלישי, זה שמדבר על השפיות הכספית. ברצלונה בונה אצטדיון חדש ולשם כך היא צריכה כסף. היא בונה את המגרש בזמן שעל הפרעוש עדיין אפשר לקבל 150 מיליון יורו, אולי קצת יותר או פחות. המתמטיקה פשוטה.
זה מזכיר לי שאת היאנקי סטדיום האמריקנים מכנים לפעמים "הבית שרות' בנה", כי בייב רות' מילא את אמריקה באהבה ליאנקיס, עד שצריך היה לבנות להם אצטדיון חדש, גדול יותר. אז הכלכלנים ביציע, תנוח דעתם. מסי כבר בנה את המגרש - הוא הביא את האוהדים מכל העולם שהעשירו את המועדון, את ברצלונה.
החלטה למכור אותו תהיה הצהרה לעולם כולו, שבבארסה לכל דבר יש מחיר. זו תהיה ציניות על פי ההגדרה הנפלאה לציניקן של הסופר האנגלי, אוסקר וויילד: "ציניקן הוא אחד שיודע מחיר של כל דבר ואינו יודע ערך של שום דבר".
באמריקה דברים הם קצת אחרים. בליגה שפועלת תחת הכלל של "כולם משלמים אותו הדבר", אבל יש רק קווטרבק אחד בקבוצת פוטבול, האפשרות לנאמנות לקווטרבק בדעיכה כמעט אינה קיימת. וכשאינדיאנפוליס קולטס שחררה לפני שלוש שנים את פייטון מאנינג, לאחר עונת פציעה, הדבר התקבל בהבנה, בייחוד כשהקבוצה החזיקה בזכות לבחור ראשונה את הקווטרבק המבטיח ביותר מאז מאנינג עצמו - אנדרו לאק.
ההיגיון שבהחלטה נראה צלול מתמיד בניצחון 13:24 של אינדיאנפוליס בדנבר, על הברונקוס, במשחק שסגר את חצאי הגמר האזוריים. במשחק המוקדם יותר, שבו חזרה גרין ביי לניצחון 21:26 על דאלאס, קיבלנו דווקא את המקרה הנדיר. קווטרבק מחונן, שהיה מוכן לבלות שנים על הספסל, בזמן שקווטרבק ותיק סגר את הקריירה שלו. כל זה נראה זיכרון רחוק עבור ארון רוג'רס. כשהוא פצוע בעליל, רוג'רס הוביל את הקאמבק והמחיש שהוא לא רק יורשו של ברט פארב (השחקן היחיד שמקדים את מאנינג ביארדים לקריירה) ביכולתו האדירה, אלא גם בלב הגדול.
איי.קיו רגשי בכדורסל הוא עניין שקשה למדוד, אבל אפשר לומר דבר אחד פשוט - שחקנים מאמינים במאמנים ששחקנים מאמינים בהם. כשלברון ג'יימס יחזור מהפציעה, קליבלנד קאבלירס תהיה מספיק חזקה כדי לעבור כמה סיבובים בפלייאוף המערב, אבל המשבר של קבוצת ה-NBA של דייויד בלאט הוא כבר לא מכת הפציעות וגם לא ההגנה. כל הפסד באזור העשרים הפרש רק מקבע את תדמיתו של המאמן הישראלי כמי ששחקנים לא משחקים עבורו. הם לא עושים את הקצת יותר בשבילו.
אבל הדבר האחרון שמשנה פה הוא האם השחקנים באמת לא מתאמצים עבורו, כי מהתדמית הזו יהיה לבלאט קשה מאוד להיפטר, גם אם העונה תלך ותשתפר עבור קליבלנד.
מצב זה גורר אחריו בעיה מרכזית יותר: קיירי אירווינג וקווין לאב, מכוכבי הקבוצה, חשופים עכשיו לפגיעה תדמיתית בעצמם. קריקטורה של שחקני דרים־טים, שלא מסוגלים להסתדר בלי הסופרסטאר. כרגע עזרה למאמן במשבר נמצאת נמוך באג'נדה שלהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם