לזכרו: כך פספס מוטי מנשה מפגש עם רוזן וטלבי
בית"ר עזרא עשתה את שלה כשעברה את אנטוניו יפו. מכבי ת"א, בבית, היתה יכולה להיות בונוס נהדר בשלב הבא בגביע, אבל ב8- באוקטובר הוזעק מוטי מנשה לסיני לחלץ שלוש משאיות וולבו שנפגעו מאש מצרית. משם הוא לא חזר לעולם. מיוחד ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנוהדבר שמוטי מנשה הכי שנא בחיים שלו זה את החדשות של שתיים בצהריים בשבת, רגע לפני ש"שירים ושערים" מתחילה. איך שהוא שמע את משה חובב קורא את החדשות מוטי התחיל לקלל, וזה בגלל שבשתיים אחר הצהריים בשבת נתנו גם סקירת עיתונים מן העולם, מה שהיה מאריך את מהדורת החדשות בעוד שלוש-ארבע דקות.
מוטי ידע בדיוק את סדר העיתונים שקרא משה חובב: נויה ציריכער צייטונג, פרנקפורט אלגמיינה צייטונג, אסאיי שימבון, סוונסקה דאגבאלאדט ובסוף הבילד הגרמני. איך שהזכירו את הבילד, מוטי צרח לאחיו שאול שירים את הווליום כי הבילד הוא תמיד העיתון האחרון בסקירה ותכף ייגמר הסיוט.
העיתון הגרמני סיפר משהו על ביקורו של הקצנלר ווילי ברנדט בישראל ועל משמעותיו, אבל משפחת מנשה היתה כבר בסרט אחר, בהגרלת גביע המדינה של .1973
מוטי היה גאוות המשפחה ולמעשה סיפור ההצלחה של שכונת עזרא. לפני שנתיים גמר בהצטיינות כיתה י"ב במסלול מכונאות רכב באורט רמת גן. מה שהבטיח לו מקום של כבוד במוסך של דוד שלו, נאג'י, האח של אביו המת, שנפטר לפני שנתיים מסיבוך של סוכרת ומחלת כליות.
לנאג'י, וזה ידוע, היו ידיים של זהב כבר בעיראק והוא טיפל במשאיות של הצבא הבריטי בבגדד ואפילו ברכב של נשיא עיראק, מוחמד אל באכר, שקיבל פעם סאאב '96 עם מנוע שתי פעימות וגג נפתח במתנה ממלך שבדיה.
דוד של מוטי הוא אלוף עולם בכל מה שקשור לטיפול במכוניות שבדיות ולא פלא שגם צה"ל מביא אליו את משאיות הוולבו שלו, כי רק נאג'י יודע להתגבר על המנוע המסובך שלהן. אפילו ראש עיריית רמת גן, אברהם קריניצי, נוהג להסיע אל המוסך של נאג'י את הוולבו 121 שלו לטיפול תקופתי. קריניצי הייקה מבקש תמיד מהחבר'ה במוסך לשים כיסוי ברזנט על הריפודים בזמן הטיפול שלא יישאר גריז על הקטיפה, שנתפרה בהזמנה מיוחדת במפעל בגטבורג.
כבר שבוע שמוטי לא מגיע לעבודה במוסך. בדיוק עכשיו, כשסיים טירונות, שלחו אותו לרפידים לעשות צ'ק אאוט לכמה משאיות וולבו שעמדו שנתיים בלי תזוזה בימ"חים של הצבא והיו זקוקות לרענון. מוטי, כמו נאג'י, היה אלוף במנועים של וולבו. ביום שישי הוא חזר הביתה וההתרגשות של אמא נמהלה בציפיה להגרלת סיבוב ח' בגביע של ,73' אליה הגיעה בית"ר עזרא, שנמצאת במקום ה-14 הלפני אחרון במחוז דן של ליגה ג.'
ב-11 המחזורים הראשונים של העונה צברה הקבוצה 3 נקודות. מוטי חטף עד עכשיו 89 שערים. החברים שלו בקבוצה אומרים שלמרות הגולים מוטי הוא שוער גדול, ושאם היו מוסיפים רק עוד 20 סנטימטר ל-1.62מ' שלו הוא היה אפילו שוער ענק, משהו כמו לופא קדוש, שאותו כל החבר'ה בשכונה הולכים לראות כל שבת בגלי גיל. הדבר הכי חשוב שמוטי למד מלופא זה בזבוזי הזמן ברחבה.
שלושה ימים לפני ההגרלה ברדיו פגשה בית"ר עזרא בגביע את אנטוניו יפו. על פניו הסיכוי שלה היה אפסי. אנטוניו אולי באותה ליגה של בית"ר, אבל היא במקום ה-12 עם 13 נקודות ויש לה אפילו משרד מפואר בחצר של הכנסיה האורתודוכסית ביפו. הבישוף שעומד בראש הכניסה מחזיר על הקיר ליד מיטת האפיריון העמוקה שלו שלוש תמונות: הראשונה של האפיפיור פאולוס השישי, השניה של הבתולה מריה מגדלנה והשלישית של סלטיק גלאזגו.
למרות שאנטוניו במקום ה-12 כל מי שמבין אומר שהיא משחקת את הכדורגל הכי יפה בליגה, וזה הרבה בגלל המאמן שלה, טוני ג'ורג', שלמד חמש שנים רוקחות במזרח ברלין ואסף הרבה שעות אימון אצל ידידו אוטו שפארוואסר, מאמן דינמו מזרח ברלין. אחיו של אוטו, דיטמאר, שלמד עם ג'ורג' באותה כיתה בברלין, הכיר ביניהם, וטוני מיישם עכשיו את שיטת המניפה המזרח גרמנית באנטוניו יפו.
חוץ מזה אנטוניו מחזיקה אצלה את ג'מאל אבולעפיה, בעל הבעיטה הכי חזקה בליגה ואולי בארץ. מוטי מספר שיום אחד כדור של ג'מאל עף באמצע משחק מהמגרש של נוה גולן עד למגרש של מונטיפיורי בדיוק שעה שבעלת הבית שיחקה משחק אליפות נגד בית דגון. ושתבינו, המגרש של מונטיפיורי רחוק בערך קילומטר וחצי בקו אווירי מהמגרש של נווה גולן.
בית"ר עזרא עלתה למשחק מול אנטוניו בלי הבלם הכי טוב שלה, שמשון אבו סוזנה. שמשון עובד במפעל "כל גומי" ברחוב המסגר והוא חזק כמו ברוס לי, אבל במשחק הליגה הקודם מול רכבת לוד הוא חטף כרטיס אדום אחרי ששבר לחלוץ של לוד, ראמז, המכונה קונגו, את הרגל. הכרטיס האדום ששלף לעברו השופט לא הספיק לאחים של קונגו.
20 מהם רצו עם קרשים ושרשראות אחר שמשון ושברו אותם על הראש שלו. הרופאים בשיבא היו בטוחים שאבו סוזנה לא יוציא את הלילה וכבר הזמינו כומר שיברך אותו עם צאתו לשלום, אבל שמשון הפתיע את כולם והתעורר בשש בבוקר, בדיוק בשעה שהוא רגיל ללכת לעבודה ב"כל גומי."
הוא הסתכל סביבו ושאל את הכומר מה הוא עושה פה. הכומר גמגם משהו, ולפני שהסוכר בדם של אבו סוזנה עלה מיהר להסתלק.
המשחק בין בית"ר עזרא לאנטוניו יפו התקיים במגרש הנייטרלי בטירת שלום. לבית"ר יש מאמן-שחקן בן 40,צדוק חממי. הוא מגיע ושולף שקית לבנה עם עוגיות נשיקה ותרמוס של קפה עם חוויאג'. רגע לפני הפתיחה הוא מחלק לשחקנים סוכריות לבנות חריפות, כאלה ששורפות את הנשמה. מסביב למגרש אין כלב.
השעה 11 לפני הצהרים, וגשם חודר של אוקטובר מבריח את מעט הצופים שהגיעו חזרה למכוניותיהם. הפתיחה לא מבשרת טובות. מוטי מנשה מתעופף פעמיים לחיבורים ומציל שני שערים בטוחים. היתרון האיכותי של אנטוניו בולט לעין. הם משחקים כדורגל מזרח גרמני מודרני. חמיי בוהה ביריבה וצורח לקשר אליקו לוי: "תבעט, תבעט. אל תשחק לי פה טכני. תן להם לשבור את הראש".
בדקה ה-33 נופל מספר 17 של עזרא, יוסי מנשרוב, אל הקרקע ולא זז כאילו נורה מידי צלף. חממי המודאג רץ לספסל וצועק: "תנו לו כוס תה". אין אמבולנס, אין רופא, אין אפילו אחות. אילן יום טוב, שהוא גם גיסו של יוסי, רץ מבוהל לעבר קו הרוחב וצורח: "חממי, מה יש לכם, איפה המשחה?" .
חממי רץ לקורטינה הלבנה שלו להביא את הארגז של העזרה הראשונה. בדרכו לרכב הוא מפנה ראשו אל השחקנים על הדשא ומודיע להם באסרטיביות: "חבר'ה, תשתדלו לא להיפצע. נגמרו הפלסטרים. בחיאת אלוהים".
למרות היתרון האיכותי אנטוניו לא מצליחה לפרוץ אל השער של מוטי. ההגנה, בראשותם של מוטי בראשי וסולי דבש, מצליחה לעצור את שטלפון ההתקפות שמאיים להטביע את השער. שבע דקות לסיום יוצאת בית"ר עזרא להתקפה בודדת בתוך כל ים ההתקפות של אנטוניו. יוסי מנשרוב משתלט על כדור תועה ברחבה ורגע לפני שהוא בועט לשער הוא מרגיש פיצוץ ברגל. הכאב חותך לו את הנשמה.
הוא שוכב על הדשא, ובעודו מרים ראש וקורא לעזרה הוא רואה את צדוק חממי ואת הספסל מתחבקים ורוקדים כמו אחרי התיקו 1:1 עם קרית שלום לפני שנה וחצי. מסתבר שההכשלה הזאת היתה שווה פנדל. השחקנים של אנטוניו מתנפלים על השופט יעקב בוטביקה ומבטיחים לו מוות בייסורים עוד באותו לילה.
המאמן שלהם, טוני ג'ורג', אומר לבוטביקה שהוא יודע באיזה בית ספר הילדה שלו לומדת. אבל בוטביקה אמיץ כפי שלא היה בכל שנותיו בצבא כאחראי מוצרים סניטריים בשק"ם של שדרות ירושלים. הוא נוטל את הכדור, הולך לשער וממנו סופר 11 צעדים גדולים ומניח את הכדור על נקודה בלתי נראית על הדשא.
הבועט הקבוע של בית"ר עזרא, אבו סוזנה, מחובר עכשיו לצינורות בשיבא ואין סיכוי להביא אותו. חממי לוקח לצד את בני שמחאיוב, הבן של דוד הקווקזי מהמכבסה. שמחאיוב הוא בן אדם שאף פעם לא מתרגש, ועובדה שאף אחד לא הצליח עד היום למצוא לו דופק, גם אחרי שהוא גומר לרוץ 20 קילומטר בחורשה סביב אבו כביר. אבל חממי מרגיש שמשהו לא בסדר עם בני שמחאיוב. הבחור חיוור כמו הסדין בחדר של אבו סוזנה בשיבא.
מוטי מנשה מציל את המצב. הוא מתנדב לבעוט את הפנדל. הוא לוקח אחריות במוסך של נאג'י, הוא תופס פיקוד בימ"חים בביר גפגפה, אין שום סיבה שהוא לא יהיה ראש גדול במצב חירום על המגרש. השוער של אנטוניו עומד מול מוטי ומסתכל לו בעיניים. מוטי ניגש, מניח את הכדור והולך שישה צעדים אחורה. השופט בוטביקה שורק. מוטי רץ ובועט לפינה השמאלית. גם השוער קופץ לפינה הזאת, אבל הכדור מהיר ממנו ועוצר ברשת. 0:1 לבית"ר עזרא.
עכשיו ההגרלה ברדיו. עמי פזטל וגדעון הוד מוציאים את הפתקים. עבדו עלינו, מקוננת אמא של מוטי, למה לא מזכירים אותנו ברדיו. כל המשפחה והשכונה עומדות סביב הרדיו בחדר האוכל. פזטל מוציא את הפתק האחרון. צרחות אושר עצומות בחלל הבית.
בית"ר עזרא מארחת במגרש שלה את מכבי תל אביב בשבת, ה-13 באוקטובר 1973. אמא של מוטי מתייפחת משמחה, מוטי בוכה ונסגר בחדר שלו. על הקיר מעל למיטה תלוי פוסטר של קבוצתו האהובה, מכבי תל אביב. עומדים מימין לשמאל: מיקי מיכאלי, שטמברג, מיקו בלו, צביקה רוזן, דוד קרקו, מאיר נמני, נסים בכר, דרור ברנור, רחמים טלבי, יזהר נוז'יק והמנהל לייבו.
מלחמת יום כיפור פרצה ב-6 באוקטובר 1973. ב-8 באוקטובר הוזעק מוטי מנשה לסיני לחלץ שלוש משאיות וולבו שנפגעו מאש מצרית. הבטיחו לו שהגיוס הוא ל-48 שעות, שיחזור הביתה אחרי יומיים. הוא לא חזר לעולם, אבל לפחות לא החמיץ את המשחק. המודעות שהודבקו על הלוחות ברחבי שכונת עזרא נותרו עדות יחידה לסיבוב הגביע של חורף 1973, שלא התקיים מעולם.
מתוך קובץ הסיפורים "ההולנדי של עכו"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם