גלגל הצלה: החיים החדשים של עמית גל
עמית גל, האיש שגם תחת גשמי קטיושות הצליח להביא לגליל את טובי השחקנים בארץ ועוד כמה אמריקנים מופתעים, נודד דרומה. מאחוריו גלבוע/גליל, שקרסה אחרי שעזב אותה, ולפניו הפועל ב"ש, שהוא רוצה להרים לליגת העל. בין לבין, מנהל הכדורסל מונע מנופשים בירדן ליפול לתוך המים, וחולם על היום שיקראו לו להריץ את הנבחרת
בכיסא פלסטיק על גדת הירדן, מול המפל הקטן של מסלול הקיאקים בכפר־בלום, יושב לו בימים אלה עמית גל, מנהל הכדורסל הוותיק ביותר בישראל אחרי שמעון מזרחי. מאז חודש אפריל מתפקד כאן גל על תקן המציל, שמתריע בפני השטים רגע לפני שהם מגיעים למפל הצנוע, ומורה להם לשבת בסירה כדי למנוע נפילה למים. הוא צועק, שורק במשרוקית ולעתים גם מדבר לתוך מגפון קטן שנראה כמו צעצוע. בין שריקה לצעקה הוא עוסק במרץ באהבת חייו, הכדורסל הישראלי.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"יש לי תפקיד אחראי שמאפשר לי גם לעשות טלפונים ולקדם את העבודה, וזה מתאים לי מאוד בתקופה הזאת", אומר לנו גל. "אף מנהל של קבוצת כדורסל ישראלית, פרט אולי למכבי ת"א או הפועל ירושלים, לא יכול להתפרנס רק מהענף. חוץ מזה אני אוהב מאוד לעבוד עם אנשים, רק ממליץ להם לא לטבוע במשמרת שלי".
לכדורסל הוא חזר לאחרונה לאחר שנת שבתון. רק שהפעם, האיש שבמשך שלושים שנה היה מזוהה עם קבוצות מגבול הצפון, נודד הרחק דרומה. "בחודשים הראשונים של החופש היה לי כיף, אבל אז עלה בי הרצון לחזור לעסק", הוא מספר. "קיבלתי כמה הצעות מעניינות, אבל נשאבתי דווקא לסיפור של הפועל ב"ש מהליגה הלאומית, כי יש שם רעב ורצון לעשות משהו חדשני ומאתגר. אני חושב שזה הולך להיות הדבר הבא בענף בארץ".
איך תחלק את זמנך בין הדרום לצפון הרחוק?
"אני מעריך שאישן בין שלושה לארבעה ימים בשבוע בב"ש ואסייע בכל מה שצריך. יש שם מערכת ניהול טובה, מתקן נהדר, והם מכוונים בכל הכוח לעליית ליגה. כפיר ארזי, הבעלים של הקבוצה, הוא יוצא יחידה קרבית, מאלה שמסמנים מטרה ומשיגים אותה. לא הייתי מגיע סתם מהבופור למדבר".
גל (62) הוא ללא ספק אחת הדמויות הצבעוניות והמרתקות בספורט המקומי. במבט ראשון הוא נראה כמו ליהוק מושלם וסטריאוטיפי של דמות הקיבוצניק, אבל מאחורי הש' השורקת והפה מפיק המרגליות שלא מפסיק לירות משפטים בקצב, מסתתר מוח חריף וערמומי, שהניב הישגים שמתי מעט זכו להם בכדורסל הישראלי.
הוא גדל וחי עד היום בקיבוץ עמיר, ששוכן באצבע הגליל סמוך לקריית שמונה. את דרכו בעולם הספורט החל דווקא בכדורגל, כקשר אחורי ומגן שמאלי של הפועל קריית שמונה, ששיחקה אז בליגות הנמוכות. באותם ימים הקיבוץ עוד לא היה מופרט, וגל עבד בשעות היום במפעל החיתולים ובענפי החקלאות. "חיינו אז ברמת חיים גבוהה כל כך, שזה היה לא הגיוני. זה היה חייב להיגמר", הוא מספר.
בשנת 1984, בעקבות הצעה שקיבל מכתב הספורט ישראל פז, הפך לעיתונאי ב"חדשות הספורט" וסיקר את התחום בצפון הארץ. תפקידו החדש הוביל אותו לקשר רציף עם קבוצת הכדורסל הפועל גליל עליון, קשר ששינה את חייו. "הקבוצה שיחקה אז בליגה הראשונה, ובוב גונן היה המאמן", נזכר גל. "בשנת 1985 הציעו לי מהמועצה האזורית לנהל את הקבוצה. באתי אליה כי אהבתי ספורט וחשבתי שזה יכול להתאים לי. הכדורסל אז לא היה בנשמה שלי, אבל מהר מאוד נשאבתי לחלוטין".
באותן שנים הפכה הקבוצה מהגליל לחממה לשחקנים ישראלים צעירים מובילים. שיחקו בה נדב הנפלד, דורון שפר, עודד קטש, ליאור אליהו, עמרי כספי ואחרים. "מכרתי להם סיפורים", צוחק גל. "סיפרתי להם על השקט כאן, על הגליל הירוק והערבות הבוכיות. כשהחתמנו את שפר חצי ליגה רדפה אחריו, אבל הוא החליט לבוא אלינו".
לאט־לאט רכשה הקבוצה אוהדים בכל רחבי המדינה. "המצב הביטחוני והקטיושות גרמו אז למצוקה נוראית והיה מפחיד פה, אבל זה עזר לנו להפוך לקונצנזוס", נזכר גל. "היום מדהים אותי לחשוב שהמון שחקנים מוכשרים, ישראלים וזרים, נשארו כאן תחת הקטיושות ולא ברחו לשום מקום".
פרויקט ההעצמה בגליל הלך ופרח, ותחת המאמן מולי קצורין זכתה הקבוצה בגביע המדינה בעונות 1987/8 ו־1990/1. בעונת 1992/3, עם פיני גרשון על הקווים, היא הגיעה לשיאה. הפועל גליל עליון העפילה בשנה ההיא לחצי־גמר גביע קוראץ', שם הודחה על ידי אפס פילזן, ומרשים מזה – זכתה באליפות המדינה כשהיא קוטעת רצף של 22 שנות אליפות של מכבי ת"א.
הגליל הדיחה את הצהובים בחצי־גמר הפלייאוף, בסדרה בלתי נשכחת שנגמרה בתוצאה 2:3. בגמר השלימו הצפוניים עונה חלומית, כשגברו 1:3 על הפועל ת"א. "הקרדיט מגיע למולי, שהכין את הקבוצה במשך כמה שנים עד שהגיעה לבשלות, ולפיני, שעשה את ההתאמות שלו וקטף את הפירות", אומר גל. "לא האמנתי שניקח אליפות, כי הפועל ת"א היו חזקים מאוד באותה עונה, אבל עד שהם התעוררו כבר ניצחנו אותם באוסישקין. זה היה מדהים".
נישאת על גלי ההצלחה, ניסתה הקבוצה בעונה הבאה להמשיך ולהתעצם, אך המשימה הייתה גדולה על מידותיה.
"היינו באופוריה, בנינו קבוצה יקרה בסכומים מטורפים, ושילמנו על זה מחיר", נזכר גל. "היה קשה לשמור על הפסגה, ומאז התחילה גם ההידרדרות הכספית. אריק שיבק, שאימן את הקבוצה אז ופוטר, היה בסדר גמור. אנחנו היינו אלה שגבה לבם".
בשנת 2001, בעקבות דו"ח שעסק בכמה עניינים כספיים שנויים במחלוקת, החליט עמית גל להתפטר מתפקידו בגליל. "זה היה דו"ח מינורי מאוד, אבל נעלבתי ממנו", הוא מסביר. "עד היום אני מרגיש שנעשה לי עוול. לא רציתי להתעסק עם זה ועזבתי". הוא עבר לנהל את קבוצת הכדורגל של קריית־שמונה, שהייתה אז בליגה השנייה. "הכדורגל הוא עולם אחר והאנשים שעוסקים בו מאוד חמים. עזרתי לחבר אותם לקיבוצים באזור, אבל לא התחברתי כמו בכדורסל, כי מבקיעים שם גול פעם בשעה".
בתום שנתיים חזר גל לכדורסל, ומונה על ידי מיקי ברקוביץ' למנהל א.ס. רמת־השרון. ב־2004, אחרי שנה וחצי באזור המרכז, הוא קיבל הצעה שלא היה יכול לסרב לה. "חיים אוחיון קנה את גליל עליון והציע לי לחזור לתפקיד. הרגשתי שמחה מהולה בחשש, כי לא ידעתי מה יהיו התגובות למהלך. בסך הכול זה עבד יפה, למרות שהיינו קבוצת מרכז טבלה ולא הגיע הרבה קהל".
המהלך הראשון של גל היה לשכנע את עודד קטש לבוא לאמן את הקבוצה. "כבר אחרי מסיבת העיתונאים שבה הוא הודיע על פרישה מהמשחק (בעקבות פציעה מתגלגלת שלא הצליח להתגבר עליה, ד"מ) אמרתי לו לא לבכות על החלב שנשפך, וללכת לאמן", הוא מספר. "עודד לא רצה, זה לקח קצת זמן והיו הרבה קשיים, אבל בסוף זה קרה. הוא מאמן מוכשר מאוד".
בשנת 2008 החליט חיים אוחיון להעביר את הקבוצה למועצה האזורית גלבוע ולאחד אותה עם הפועל גלבוע, מהלך שרבים לא סולחים עליו עד היום. "אני יכול להבין את הכעס, אבל חיים לא אשם בזה", אומר גל. "הוא היה חמש שנים בגליל, עשה יש מאין והציל פה את הספורט, ובכל זאת המועצה לא נתנה לו שקל, אף אחד לא רצה להשקיע ולא גייסו ספונסרים. זה היה או לסגור או לעבור למקום אחר. בגלבוע הוא קיבל תקציבי ענק, עם אולם חדש ומחלקת נוער. הגעתי לשם יחד איתו".
שנתיים לאחר המעבר עשתה הקבוצה, שכעת נקראה הפועל גלבוע/גליל, את הבלתי ייאמן: בגמר הפיינל־פור הישראלי היא גברה על מכבי תל־אביב וזכתה באליפות נוספת. אבל למרות ההישג הכביר, שהצטרף לשתי זכיות רצופות באליפות הליגה הבלקנית, לא נוצר סביב הקבוצה גרעין של אוהדים. "קשה לי להסביר למה זה לא הצליח מהבחינה הזו", מודה גל. "הדברים השתנו לאורך השנים, גם במה שנוגע לכדורסל. יש היום הרבה ערוצי טלוויזיה, משדרים המון ספורט, והקהל לא ממהר ללכת למגרשים. לדעתי חייב להיות בכל קבוצה איש שטח שמטפל בקהל".
באוגוסט 2014 נרשמה רעידת אדמה קלה בכדורסל הישראלי, כשגל עזב שוב את הקבוצה מהגליל, שלושים שנה בדיוק אחרי שהגיע אליה לראשונה. "היו לי חילוקי דעות מקצועיים עם המערכת בגלבוע, והם רצו בתפקיד איש שלהם", הוא מסביר את העזיבה. "היחסים ביני ובין אוחיון היו ונשארו טובים, ואף אחד לא יצליח לסכסך בינינו. הוא החזיר אותי למפת הכדורסל ותמיד העריך את הדעה שלי. אני אסיר תודה לו על כך".
בגלבוע אמרו שהתעייפת. למה הם התכוונו?
"בשנתיים האחרונות כבר הגעתי פחות - הנסיעות והמרחק השפיעו - ובנוסף הם לא אהבו את העובדה שהבן שלי מנהל את הקבוצה החדשה של גליל עליון, ושאני קצת מסייע לו".
באמת עזרת לו?
"כן, הלב שלי נמצא פה בגליל. דיברתי עם שחקנים ועזרתי. המערכת בגלבוע, שהיא גם זו שמשלמת, רצתה לקבל את ההחלטות שלה".
לעזיבה של גל, מתברר, הייתה השפעה קריטית על גלבוע/גליל, ובתוך חודשים אחדים היא קרסה לחלוטין במגרשים. בסיומה של העונה ירדה הקבוצה ליגה. "בחלומות הכי שחורים שלי לא האמנתי שתהיה כזאת התרסקות מקצועית", אומר גל. "יש בגלבוע מערכת עוטפת נהדרת, קיימים כל התנאים, וזה פשוט היה נורא. אולי הייתי צריך להישאר עוד עונה, אבל באמת שאף אחד לא ציפה לדבר כזה".
היה לך קשר עם גלבוע/גליל במהלך השנה?
"השתתפתי בבנייה שלה, בעיקר בנוגע לכמה ישראלים שלחצתי להביא. כל עוד ברק פלג היה המאמן, הוא התייעץ איתי והרגשתי מעורב ומחובר".
ההתרסקות של הקבוצה בסופו של דבר מוציאה אותך טוב.
"מצד אחד מה שקרה מעצים אותי, כי הכול קרס כשעזבתי, אבל מצד שני אני שותף להתרסקות של תקופה, וכרגע אי אפשר לדעת מה יהיה בהמשך. אני רוצה להאמין שאם הייתי עובד העונה עם ברק, הוא היה מצליח יותר ולא היינו יורדים".
למרבה האירוניה צפוי השנה גל לפגוש את גלבוע/גליל במסגרת תפקידו החדש כמנהל מקצועי בהפועל ב"ש, העולה החדשה לליגה הלאומית. בליגה הזו יפגוש גם את הקבוצה המתחדשת מהגליל העליון, שהתאחדה בינתיים עם הפועל קריית־שמונה. "אני אהיה קודם כול בעד ב"ש, אבל אם תגיד לי לבחור קבוצה שתהיה במקום השני, ברור שאבחר בגליל עליון. הולכים להיות הרבה רגעים מרגשים".
התפקיד שימלא גל ב"ש יהיה שונה מאוד ממה שעשה בשנותיו הראשונות בכדורסל, אז שימש בעיקר מנהל טכני, שדאג לכל צורכי הקבוצה והשחקנים. "התחושה בהרבה מקרים הייתה שאני המשרת שלהם, ה'לך־תביא', כמו בבית הלורדים", הוא מספר. "הרגשתי גם חבר של השחקנים, אבל הייתי חייב לעשות את הדברים".
במסגרת התפקיד נאלץ לא פעם לכבות שרפות ולסייע לשחקנים שנקלעו לצרה. "פעם קיבלתי טלפון בשתיים בלילה: הודיעו לי מהמשטרה ששחקן שלנו, מייקל לנזי, נעצר בצומת הגומא כשהוא שיכור", נזכר גל בחיוך. "נסעתי לשם לסייע לו ומצאתי אותו חצי עירום, עובר בדיקה משטרתית. במקרה אחר השחקן ווין קמפבל הלך מכות עם מאמן הפועל ירושלים גדי קידר, ולילה שלם הייתי איתו במעצר. החבר'ה אז היו שובבים, ועד היום אני נזהר עם הסיפורים, שחלקם לא יסופרו לעולם".
במקביל ליכולות הניהול המוכחות שלו, צצו לאורך השנים טענות שגל אוהב להדליק מדורות ולסכסך, לפעמים גם בתוך הקבוצה עצמה. "זה נכון אך ורק במובן החיובי", הוא אומר. "הדרך לעורר שחקנים מבחינה מנטאלית היא גם להגיד להם שמישהו אמר עליהם משהו או צחק עליהם. היום כבר אין סמל שבשבילו אתה שולח את השחקן להילחם, אז גם זו דרך להוציא מהם את המיטב. אני חושב שלמדתי עם השנים לרסן את עצמי ולא לפגוע באנשים".
ועדיין, לא מעט נפגעו ממך.
"הייתי פעם הרבה יותר אגרסיבי, אבל לפעמים חייבים להיות כנים. אם שחקן מבקש 20 אלף דולר לחודש בלי שמגיע לו, מישהו צריך להגיד לו שעם כל הכבוד הוא נגר. אני שונא לריב ולפגוע באנשים, וכשזה קורה אני ממהר לחפש את הדרך לבקש סליחה. טל בורשטיין כעס עליי שנים בגלל הערה שזרקתי לו. שלחתי לו מאות מסרים של פיוס עד שהצלחתי".
עם השנים החל גל לעסוק לא רק בצדדים הטכניים של ניהול הקבוצה, אלא גם בעניינים המקצועיים. "למדתי מאנשי המקצוע הכי טובים בארץ, כמו קצורין, גרשון, שיבק ודיוויד בלאט, ולאט־לאט התחלתי להבין כדורסל. במשך שנים הייתי כל היום וכל הלילה סביב הקבוצה, ואם אתה לא סתום, אי אפשר בסוף לא להתחיל ולהבין".
איך קיבלו את העובדה שהתחלת לזרוק הערות מקצועיות?
"אני בנאדם שאוהב אנשים, די נחמד, משתמש בהומור, אוהב לצחוק על עצמי ולא לוקח את הדברים בשחור או לבן. זה לא שהתחלתי להעביר תרגילים או דחפתי את בלאט כמו לברון ג'יימס, אבל צברתי ידע ולמדתי מטעויות, ומתי לדבר ומתי לשתוק. הבנתי שבניית קבוצת כדורסל זה כמו מוזאיקה שצריך לדעת לחבר. התחלתי לייעץ, וברגע שקיבלתי לגיטימציה התחלתי לנסוע לליגת הקיץ של האן־בי־איי בווגאס לחפש שחקנים".
בווגאס התגלו סגולות נוספות אצל גל: עין טובה לאיתור כישרונות צעירים ויכולת שכנוע להגיע לגליל. "למדתי לעשות הצלבות מידע, לבדוק, להתייעץ, לדבר עם סוכנים ועם מאמנים שעבדו עם השחקן. את הגליל מכרתי כנקודת פתיחה טובה לקריירה ולקבלת חשיפה", הוא מסביר את הטכניקה. "אחרי כל זה אתה צריך להפעיל את החוש השישי ולהחליט אם ללכת על זה או לא. בכל מקרה, עד שהשחקן מגיע, גם אם יש לו קבלות, אף פעם אי אפשר לדעת מה עומד לקרות".
בדיעבד מתברר ששיטת העבודה של גל והחוש השישי שלו פעלו לא רע. בין השחקנים שהביא לישראל נמצאים ג'רמי פארגו, שהרוויח אז לעונה בגלבוע פחות ממה שהרוויח השנה לחודש במכבי, וכן בריאן רנדל, איזייה סוואן וטוני גפני. "עוד לפני שהשחקנים עלו לאוטובוס, כבר הייתי מבלבל להם את המוח ולוקח מהם את מספר הטלפון האישי", חושף גל עוד מסודות השיטה. "אני קצת נודניק, אני מודה. אם הייתי שחקן, הייתי נותן לעצמי יום אחד סטירה".
לצד ההצלחות המקצועיות צמחו סביב גל בליגת הקיץ כמה סיפורי קאלט בלתי נשכחים. באחד המקרים הוא ניגש לגרג אודן - אז בחירה טרייה במקום הראשון בדראפט האן־בי־איי, עם חוזה מובטח של 13 מיליון דולר - והציע לו להצטרף לגליל. "אני לא בקיא באן־בי־איי", הוא מסביר בחיוך. "ראיתי בחור מוכשר, ניגשתי אליו בחדר הכושר, סיפרתי לו על הגליל והצעתי לו לבוא אלינו תמורת 80 אלף דולר בשנה. במקרה אחר רציתי לראות את טוני גפני, ולא נתנו לו לשחק. זה שיגע אותי. נכנסתי למגרש ואמרתי למאמן שבאתי מרחוק ושייתן לו לשחק. האמריקנים המרובעים היו בהלם והזמינו מאבטחים, אבל בסוף זה הסתדר".
אחד מאנשי המקצוע שגל מצביע עליהם כמקורות ההשפעה שלו הוא כאמור דיוויד בלאט. את הקבוצה מהגליל הכיר בלאט מכל הזוויות, כמי ששיחק שם בעונת 1989/90. בהמשך חזר אליה לשש שנים מאחורי הקווים - שנתיים כעוזר מאמן וארבע שנים כמאמן ראשי. "הוא איש מדהים, יקה ופרפקציוניסט מטורף. אדם רציני, אחראי ומדויק שהיה נחוש מאוד להצליח", מתאר גל. "הדרך שלו למעלה הייתה מהירה, אבל לא באמת האמנתי שיום אחד הוא יוביל קבוצה כמו קליבלנד בגמר האן־בי־איי".
מה דעתך על מערכת היחסים המתוקשרת שלו עם לברון ג'יימס?
"מה שראינו עם לברון, זה בדיוק דיוויד. הוא יודע לעמוד על שלו, אבל לעולם לא נכנס לעימותים מיותרים. בנוסף, יש לו יכולות ניהול והכלה נדירות. אני לא רואה את פיני גרשון או ארז אדלשטיין נותנים ללברון ג'יימס לדחוף אותם, או את מולי קצורין קובע תרגיל ונותן לאירווינג לשנות אותו. והם כולם מאמנים נהדרים".
השיחה עם גל מתנהלת כשברקע נרשם מיני־מהפך בכדורסל הישראלי, לאחר שמכבי תל־אביב הודחה בחצי גמר הפלייאוף, והפועל ירושלים המתחדשת זכתה באליפות היסטורית. "זו אליפות ראויה ובלי כוכבית, אבל עדיין, כשאתה עושה את זה מול קבוצה בסדר גודל של מכבי תל־אביב זה אחרת", משווה גל בין ההישג הירושלמי לבין מה שעשתה הפועל גליל עליון לפני 22 שנה. "נראה שברגע שהפועל אילת ניצחה את מכבי בחצי הגמר, יצא לה כל האוויר מהריאות. מאותו שלב זה בעיקר היה תלוי בירושלים. אחרי שיצאה מהלחץ היא השיגה את הניצחון הכי קל בגמר אליפות מזה הרבה שנים".
לדעתך הפועל ירושלים צפויה להשתלט על הכדורסל הישראלי?
"אני בהחלט רואה מצב שבשנים הקרובות יהיו כאן שתי קבוצות גדולות שיילחמו על תואר האליפות, כמו שקורה בספרד וביוון. הפועל ירושלים לא עומדת לוותר, אבל החידה כרגע היא מכבי תל־אביב. הם יודעים לתקן טעויות ויהיו חייבים לחזור לבסיס ולחזק את הזהות הישראלית. השאלה עד כמה הם יסכימו ללכת רחוק כדי להחזיר לעצמם את ההגמוניה".
הבנתי שאתה נגד החוק הרוסי, שמגביל שיתוף שחקנים זרים. למה?
"אני בעד החוק הרוסי מאז שראיתי איך הוא תורם לשחקן הישראלי".
אז מדוע התנגדת לשביתת השחקנים שדרשו חוק כזה?
"כי חשבתי שציפיות השכר של השחקן הישראלי לא עומדות במבחן המציאות. אני בעד החוק הרוסי כדי לאפשר לישראלים לשחק, לא כדי ליצור קלף מיקוח למשכורות גבוהות, עם מס גבוה הרבה יותר לשחקנים הזרים".
מה דעתך על רמת הכדורסל בישראל?
"אני חושב שיש לנו כדורסל נהדר, ומי שאומר אחרת הוא לא נורמלי. פרט למכבי יש קבוצות טובות בירושלים, אילת, חיפה, ראשון וגם הפועל תל־אביב. הכדורסלן הישראלי התבגר מאוד בשנים האחרונות. הוא עובד ומשקיע בטירוף, יש לנו הרבה כישרונות, והמתאזרחים שמגיעים היום כבר לא מדגדגים אותם ברמה".
הכרעת האליפות - בסדרות של הטוב מחמש או בפיינל פור?
"במציאות כרגע, אני בעד סדרות עד חצי הגמר, ואז משחק על האליפות".
בשנה האחרונה הספיק גל גם לפתוח יחד עם בנו רז סוכנות שחקנים חדשה, שמייצגת בין השאר את ליאור אליהו, דגן יבזורי, גוני יזרעאלי וטי־ג'יי ליף, בנו של ברד. "עשינו שותפות עם לירון פנאן ומתן סימנטוב, ובגלל העניין עם באר־שבע לקחתי צעד אחורה", מבהיר גל. "כרגע אני על תקן המבוגר האחראי, שעוזר עם השחקנים הישראלים".
זה נכון שאתה יודע כל מה שקורה בכדורסל הישראלי?
"הכול. אני לא מחמיץ מילימטר של מידע, אני חי את זה ואוהב את זה".
ונכון גם שאתה חולם לנהל את נבחרת ישראל?
"יש לי כל הכבוד שבעולם למומו לוצקי, המנהל הנוכחי. אף אחד חלילה לא דוחף אותו החוצה. בעתיד, אם זה יתאפשר, אני אשמח מאוד, ואני חושב שאני מתאים וראוי לתפקיד".
כשאני מברר עם גל את מידת העניין שלו בפוליטיקה, מפתיע לגלות עד כמה הוא טעון בימים אלה. "אני מחובר מאוד, הייתי פעיל במחנה הציוני, ועדיין - אני בז להתבטאויות של גרבוז ושל קוטלר. הם לא מייצגים אותי. מאיפה הם הגיעו לדברים האלה?" הוא אומר בזעם. "זו לא הרוח של התנועה הקיבוצית וזה לא הסגנון שלנו. מה זו ההתנשאות הזו, מי הם בכלל? אי אפשר לשים מחסום לפה? אני נשוי למרוקאית מקזבלנקה, ואני אומר לך שהספרדים הם אנשים חמים ונדירים, מסורים, נאמנים ולארג'ים, לא כמו כל מיני אשכנזים שאתה צריך אקדח כדי להוציא מהם שקל.
"אתה רואה היום חתונה, לא משנה של מי, בלי שירים של אייל גולן או משה פרץ? עם מה אתה רוצה שאני אשמח בחתונה של הבן שלי, עם 'כלניות' של אלתרמן? אומרים שהמילים במוזיקה המזרחית על הפנים. אז אפשר לחשוב. 'הכניסיני תחת כנפך' של ביאליק זה לפנתיאון, אבל אני רוצה לשמוח".
האמנים מצביעים על דברים בעייתיים שעושים הפוליטיקאים. הם טועים?
"אני נגד ההקצנה והגזענות, ומה שביבי אמר נגד הערבים בבחירות היה לא לעניין, אבל אני גם תומך במה שמירי רגב עושה. אני לא חושב שבישראל צריך לתקצב הצגה שכתב רוצח של יהודי. זה לא מגיע לו".
אם לחזור אליך, מה הגאווה הכי גדולה שלך?
"לקחת אליפות בגליל, אחרי ניצחון על מכבי והפועל תל־אביב, זה משהו שאתה הולך איתו לקבר. אני גאה בישראלים שטיפחנו פה, בזרים המוכשרים שאיתרנו, וכמובן באליפות השנייה, שלא האמנתי שתגיע".
על מה אתה חולם?
"שאנשים יאהבו אותי ויקבלו את הדברים שלי בפרופורציה, ולהיות בריא".
איפה אתה בסולם האושר, מאחת עד חמש?
"חזרתי לעסוק במה שאני אוהב, כולם בריאים, אני מחובר מאוד לחמשת ילדיי ויש לי אישה מדהימה והכי יפה בצפון, שאני אבק בלעדיה. אני בארבע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם