הכיסא הריק של ליאל: הסמל של הפועל ירושלים
הפועל ירושלים חגגה זכייה היסטורית באליפות המדינה בכדורסל • 11,500 אוהדים מאושרים מילאו כל מושב באולם הביתי במשחק הגמר, ורק אוהד מושבע אחד היה חסר - סמ"ר ליאל גדעוני, שנהרג במבצע צוק איתן • רגע לפני הנפת הצלחת, האוהדים והשחקנים זכרו את החבר שאיבדו
אווירה היסטורית אפפה את ה"פיס ארנה" ביום חמישי שעבר, בזמן שהפועל ירושלים רקדה על המגרש וזכתה לראשונה אי פעם באליפות המדינה בכדורסל. 11,500 מקומות מכיל אולמה הביתי החדיש, שנחנך רק לפני תשעה חודשים, אבל ההערכות הלא רשמיות דיברו על כמעט 12 אלף צופים שהיו שם. אפילו המדרגות והמעברים היו תפוסים וצפופים. רק מושב אחד ביציע - בשער 10, שורה 10, כיסא 8 - נותר ריק ומיותם, כמו בכל משחקי העונה.
המקום הזה שייך ללוחם גבעתי, סמ"ר ליאל גדעוני ז"ל, שמעולם לא זכה להשתמש בו. ב־1 באוגוסט אשתקד, במהלך מבצע צוק איתן, הוא נפל בתקרית אש עם מחבלים, שהציבו מארב לכוח צה"ל ליד רפיח. ליאל הותיר אחריו הורים, אלי ומזל, ושלושה אחים - ציון (35), ניר (31) ואור (26).
ליאל, בן 21 במותו, לא החמיץ משחק של קבוצתו האהודה מאז גיל 7. חבריו מהתיכון מספרים כי היה תלמיד מצטיין, אבל מחברותיו לא היו מלאות בסיכומי החומר הנלמד, אלא בשרבוטים של סמל המועדון, הרכב השחקנים וסטטיסטיקות מהמשחקים. הוא היה שם כשירושלים זכתה בגביעי המדינה וחגג עם ההמונים את זכייתה ביול"ב קאפ ב־2004, אבל את האליפות הראשונה, ההיסטורית, לא זכה לראות.
"כשהמשחק כבר היה בידיים שלנו, והיה ברור שהאליפות אדומה, הסתכלתי על כולם מסביב, מאושרים ושמחים וחוגגים, ואני הייתי כל כך כאוב מבפנים", משחזר האח הבכור ציון. "אני לא יכול אפילו לתאר במילים את ההרגשה הזאת. תמיד חלמנו על האליפות הזאת ודיברנו עליה ופינטזנו, אבל זה לא היה כמו שחשבתי. כנראה אין אושר מושלם ומלא לחלוטין, לא בשבילי".
האח אור מוסיף: "הפועל כל כך חשובה לי, והיא הדבר היחיד שעוד מצליח להוציא ממני איזשהו רגש. הצלחתי לשמוח, אבל זאת היתה שמחה מרה, חמוצה, לא הדבר האמיתי. אחר כך יצאנו לחגוג עם השחקנים בפאב, ורק שם הצלחתי להשתחרר קצת".
עם מותו הפך ליאל לסמל בהפועל ירושלים, וקבוצת הנערים במועדון קרויה על שמו. בתחילת העונה, כשהאדומים ניצחו את מכבי ת"א וזכו בגביע הליגה, לקח הקפטן יותם הלפרין את האחים השכולים להניף יחד איתו את הגביע; ובשבוע שעבר, רגע לפני הנפת הצלחת, הוא נטל את המיקרופון וביקש לכבד את זכרו של גדעוני ושל שני אוהדים מושבעים אחרים, האחים רב"ט אמיר הרשנזון ז"ל וטוראי אלעד הרשנזון ז"ל.
זמן קצר אחר כך, בשעה שהקהל עוד חגג עם השחקנים בארנה, מיהרו מנכ"ל הקבוצה גיא הראל ואחד הבעלים אייל חומסקי להר הרצל, כדי להביא את הצלחת לקבריהם של שלושת האוהדים המנוחים. ציון: "לא ידעתי שיותם ידבר על ליאל דווקא בטקס האליפות, אבל אני מכיר את המועדון הזה כל כך טוב, כך שלא ממש הופתעתי. זה לא היה רגע פשוט. בכיתי קצת, וניסיתי להתאפק, לא רציתי למשוך יותר מדי תשומת לב. אחר כך, באוטו, בדרך הביתה, התפרקתי".
ליאל היה אמור לצאת לאזרחות לפני שלושה חודשים, ואת המינוי העונתי קנו לו שלושת אחיו כמתנת שחרור. במשך שנים הם ישבו יחד ביציע במלחה והתרגשו לקראת המעבר לאולם הגדול והמפואר. "בשבת האחרונה שלו בבית, הפועל הכריזה על ההחתמה של דונטה סמית'", נזכר אור. "ליאל ואני התרגשנו מאוד. התחלנו להתלהב ולא יכולנו לחכות כבר שהעונה תתחיל ונראה אותו על הפרקט בגופייה האדומה".
ציון: "האהדה להפועל תפסה חלק נכבד מהחיים שלנו, וגם מהיחסים שלנו כאחים. אני הדבקתי את כל המשפחה בחיידק הזה, דווקא אחרי שהייתי במשחק נגד מכבי לפני 25 שנה במלחה, שבו הפסדנו בכמעט 50 הפרש (115:67 בינואר 1990; א"ו)".
אור: "ליאל ואני גדלנו לתוך זה. תמיד צחקנו שזה היה חלק מטקס הקבלה שלנו למשפחה. היו לנו אמונות טפלות, טקסים קבועים לפני משחקים. היתה לו חולצת מזל של הפועל, קראנו לה 'חולצת הפשע', בגלל כל הקרעים שהיו עליה, היא היתה ממש בלויה, זכר לכל ההשתוללויות ביציע".
ליאל נפל ביום שזכה לכינוי "יום שישי השחור". בבוקר נכנסה לתוקפה הפסקת אש בלחימה בין ישראל לחמאס, אבל מחבלים הציבו מארב לכוח סיור של גבעתי, שפעל לאיתור מנהרות ליד רפיח. ב־09:05 הם הגיחו מתוך מנהרה ופתחו באש שגבתה את חייהם של מפקד הפלס"ר, רס"ן בניה שראל, הקשר סמ"ר ליאל גדעוני וסגן הדר גולדין, שגופתו נחטפה.
"היינו באותו יום בבריכה, וכשחזרנו הביתה היינו אמורים לצאת למסעדה עם ההורים שלי", משחזר ציון, "אבל הגיעו דיווחים על קרבות ברפיח, וידענו שליאל בגיזרה. היתה אווירה מגעילה, והחלטנו לבטל את היציאה. אחר כך אבא התקשר, ובדיוק עמדתי בסלון. הוא רק אמר את השם שלי, ובכה, ושמעתי את אמא ברקע, וכבר הבנתי".
אור: "אני הייתי בבית עם ההורים, בחדר שלי. דפקו בדלת, ואמא כרגיל נלחצה. מהרגע שהתחיל המבצע היא היתה בלחץ נוראי שלא הכרתי קודם. הם היו במטבח ופתאום שמעתי אותה צועקת 'לא! לא! לא!' יצאתי מהר ופשוט איבדתי את זה. התחלתי לרוץ הלוך וחזור, לא הבנתי מה קורה איתי. אמרתי לקצינים 'אתם בטוחים שזה הוא?' נתתי להם את המספר האישי שלו, כאילו ניסיתי להיאחז בתקווה לא אמיתית שיש כאן טעות".
בהלוויה ספד אור לאחיו הקטן ואמר בין היתר: "אם יש המשך אחר כך, אז אני מקווה שאתה בעולם יותר טוב, עולם שבו נהרגים רק אנשים שרוצים להרוג, ועולם שבו הפועל ירושלים אלופה".
הראל, שבעצמו גדל כאוהד הקבוצה, מעולם לא פגש את ליאל. "התחלתי לקבל מבול של טלפונים, סיפרו לי שאוהד מושבע שלנו נפל בעזה, והרגשתי שאני חייב לבוא להלוויה", מספר מנכ"ל האלופה הטרייה. "בכל מקום כולם דיברו רק על שני דברים - על החיוך של ליאל ועל האהדה הטוטלית שלו לקבוצה. כשהגעתי לשבעה, נדהמתי מהעוצמה של האנשים האלה. התחברתי למשפחה, ומאז אנחנו בקשר מאוד אישי".
ציון: "הדבר הכי מפורסם אצל ליאל היה החיוך. מילואימניק שהכיר אותו בלחימה אמר שהיה לו חיוך לכל מצב רוח: חיוך מאושר, חיוך עייף, חיוך מאוכזב, חיוך כועס. ראו אותו בסרטון שצולם יומיים לפני התקרית, והוא היה מאוד רציני. הספקתי לשאול אותו מה קרה, ולמה הוא נראה שבוז, אז הוא ענה לי: 'איזה שבוז, סתם עשיתי פוזה רצינית למצלמה. שנייה אחרי זה הרצנו דאחקות'".
באופן אירוני, המשחק הראשון בגמר הפלייאוף, ביום שני שעבר, נערך דווקא ביום שבו התקיימה האזכרה במלאות 11 חודשים לנפילתו של ליאל. "לכולם היה ברור שהפועל תפגוש את מכבי ת"א, ולכן קבענו את האזכרה ל־17:00, מתוך מחשבה שמהר הרצל ניסע למשחק בארנה", מספר ציון, "אבל כשהפועל אילת ניצחה את מכבי ועלתה לגמר, ביקשנו מההורים להקדים את האזכרה ל־15:00, ומייד אחרי זה נסענו שלושת האחים דרומה. את 'חולצת הפשע' השארנו על הקבר שלו, בשביל המזל".
בבוקר הזכייה ההיסטורית ביקרו שני האחים, כל אחד בנפרד, בקבר של ליאל. "פתאום גיליתי שיש שם עוד חולצה של הפועל, ורק אחר כך הבנתי שזה היה גיא הראל, שבעצמו בא לשם, וגם לקברים של אמיר ושל אלעד".
"אמיר הרשנזון היה החבר הראשון שאיבדתי", מספר הראל. "הכרנו כילדים ביציע במלחה, והוא בעצם הקים את הגוש המעודד של החבר'ה הצעירים מאחורי הסל, עם רני כהן, שמנהל כיום את תחום הכרטיסים והאבטחה במועדון".
אור: "אחרי שהייתי בהר הרצל, הלכתי לאסוף את הכרטיסים לגמר. הייתי בסערת רגשות ופגשתי שם את גיא. אמרתי לו: 'למה? למה דווקא השנה? לפני שנה ליאל עוד היה מספיק לחגוג איתנו. ואם כבר, אז למה עכשיו, כשהכל עוד כל כך טרי וכואב?' אני עוד צריך להתנצל בפניו על זה. זה לא מגיע לו".
בסיום המשחק שהבטיח להפועל ירושלים את האליפות שלה חיכו האחים גדעוני שנים ארוכות, כדקה לפני טקס הענקת צלחת האליפות, קיבל הקפטן הלפרין לידיו דף והתבקש להקריא את הדברים לזכר הנופלים. "יש המון קלישאות על המועדון הזה, שהוא משפחה, ושהאהבה תנצח, ושמעתי על זה עוד לפני שהגעתי להפועל, אבל עכשיו אני מבין שהכל אמיתי ונכון", מתרגש הלפרין.
קפטן האדומים, שבכלל גדל במכבי ת"א, ממשיך: "אני משחק כאן, ואני גם חבר של הבעלים, וחבר של האוהדים. אלה דברים שלא היו לי במקומות אחרים, ואתה מתחבר אליהם מהר מאוד. בשבעה של משפחת גדעוני הבנתי בפעם הראשונה לאן הגעתי. אתה יושב מול משפחה שלא הכרת, אנשים פשוטים שחיים בבית צנוע, והם מספרים לך על סטטיסטיקות של ירושלים מלפני 30 שנה, כשהם עוד לא נולדו. אי אפשר שלא להתחבר לאנשים כאלה. הבטחתי להם שעוד נניף תארים יחד. זה המעט שאני יכול לתת למשפחה הזאת".
כיום מתגורר האח ציון בפתח תקווה עם אשתו ועם בתם הקטנה, אורי (שנה וחצי). ניר חי בדנמרק, ואור, סטודנט באוניברסיטת אריאל, נשאר לגור עם ההורים בירושלים.
"לי הכי קשה כשניר מגיע לארץ, ואנחנו שלושת האחים יחד, בלי ליאל", אומר ציון. "דווקא ברגעי האושר אתה מרגיש את הכאב הכי גדול. זה קרה כשאורי, הבת שלי, חגגה יום הולדת שנה, זה קרה כשהחברים שלו השתחררו מהצבא, וזה קרה עכשיו, כשהפועל זכתה סוף סוף באליפות".
אור: "אני אף פעם לא אחזור לעצמי. אין לי מצב רוח לצאת לבלות, רק למשחקים אני הולך".
ציון: "להיות אח שכול זה אומר שכל החיים שלך משתנים. שהכל פתאום נכנס לפרופורציות אחרות. רוב הדברים שהיו מרגשים אותך או מטרידים אותך, פשוט מאבדים משמעות. להתקבל לעבודה חדשה, להצליח במבחן, הדברים האלה כבר מתקבלים אצלי באדישות".
איך ליאל היה חוגג את האליפות ההיסטורית הזאת?
אור: "היינו יוצאים לחגוג בכיכר ספרא, משתכרים, שותים מלא בירות. אני בטוח שהיינו מאבדים את זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם