משיח לא בא: אי אפשר בלי כדורגל בשבת
אחרי עשרות שנים של סטטוס קוו, לאחר שגם הממסד הדתי בימים שלפני קום המדינה ואחריו, גילה אחריות וידע להפריד דת ממדינה, באו מספר כדורגלנים בליגה הלאומית, וגילו לפתע את האור. מזל שאיזי שירצקי יצא באומץ, כמעט לבדו, מול איום חיסול הכדורגל בשבת. סיפור על אהבה וחושך
עוד שבת של כדורגל, היה שר הרצל קביליו, שוערה הגדול מכבי יפו, ולא ידע לפני יותר מ-30 שנה איך תרבות מושרשת ומרובה היטב בתרבות בסוף השבוע של מדינת ישראל, תתערער והיה על סף הכחדה בימינו.
קביליו שייך היה שייך לקהילה נכחדת של אוהבי דת ומסורת, שהיום, בעידן של פרימה חברתית נוראית, סוכני הדת הנוכחיים היו רואים בו ובחבריו כופרים, מומרים, כאלו המיועדים לנידוי תורני וחברתי. אני לא מדבר כבר על הרב הבולגרי אברהם בכר, שהיה מגיע באופנוע עם סירה למשחקים של יפו באיצטדיון על שם נסים גאון, בעצמו נדבן מסורתי ונשיא הפדרציה הספרדית, שתורה, הוראה וחתירה לשלום היו לחם חוקו.
אבל אנחנו נמצאים היום בעיצומו של ניסיון פוטש תרבותי, וניסיון לחתור תחת אושיות הסדר הציבורי במדינת ישראל. עשרות אלפי ילדים, שעבורם שבת בלי כדורגל היא לא שבת, היו נותרים מול שוקת שבורה ברצונם למלא את סדר היום שלהם. החלטת שופטת בית המשפט, ד״ר אריאלה גילצר, השאירה רק שורה תחתונה, אבל לא נתנה דעתה להחלטה ההרסנית והמופרכת שלה להכליל את מלאכת הכדורגל כחילול שבת.
אחרי עשרות של סטאטוס קוו, לאחר שגם הממסד הדתי בימים שלפני קום המדינה ואחריו, גילה אחריות וידע להפריד דת ממדינה, באו מספר כדורגלנים בליגה הלאומית, וגילו לפתע את האור. רובם על סף פרישה, אחרי עשרות שנים של חילול שבת. רגע לפני שהקריירה שלהם מסתיימת, הם נעטפו טלית וציצית ורוצים לשנות סדרי בראשית. ברור שאם היו בני 25 ולא 35, היו ממתינים עוד כמה שנים טובות עד שיחכו בתחנה לחמורו של משיח.
משמעותה של הגזירה, שהוסרה בינתיים ע״י היועץ המשפטי, שלא ראה סיבה לפגוע בנוהל הקיים לאורך דורי דורות, היתה חיסולו של הכדורגל בישראל. שעות עבודה ומנוחה לא מוחלות רק על השבת והיהודים.
גם למוסלמים ולנוצרים שמשחקים כאן כדורגל, מותר לנוח בשבת שלהם, שהיא בכלל ביום שישי וראשון. כיוון שבאופ״א אוסרים לשחק בימי שלישי ורביעי בגלל המפעלים האירופיים, נגזר היה על הכדורגל כאן לשחק ביום שני בלבד. ואיך היתה מערכת החינוך נערכת נוכח העברת משחקי הילדים ליום חול? העיקר לצאת בכותרת, לדרוך על אצבעות השבט האחר ולגרום לאוהבי דת ומסורת לשנוא את הממסד הדתי שעוצם עיניים ומשמן את גלגלי הבידול.
בחגיגות ראש השנה בבית הספר של בנותיי, בית ספר חילוני ממלכתי, התבקשו הבנות והבנים להגיע לטקס עם מטפחות ראש, כיפות וטליתות. כל עוד מדובר בשימור המסורת וחיזוקה של היידישקייט, מדובר במהלך מבורך, שיצטרך להיבדק מבחן הזמן אם גם כאן לא מדובר בניסיון זוחל של הממסד לכפות ולשנות סטאטוס קוו.
ראיתי את איזי שירצקי ויואב כץ מתבטאים באומץ, לבדם, מול איום חיסול הכדורגל בשבת. שירצקי הוא בעיניי איש השנה הזאת בכדורגל. כמעט לבדו הוא מחזיק את העיר המופקרת והמקופחת בישראל מעל המים. כמעט עשור עירוני קרית שמונה נמצאת בפסגת הכדורגל כאן, מצליחה יותר מקבוצות עילית כמו הפועל ת״א וביתר ירושלים. הישיבה לא חד פעמיים אלא יציבים וקבועים.
2. ובמעבר חד מאיזי לג׳קי. שנה רעה במיוחד עברה על ג׳קי בן זקן ואשדוד. מסתבר שהירידה של מועדון ספורט לליגה השנייה היתה רק הפתיח לרע מכל - הרשעתו של בן זקן בהרצת מניות בפרשת מנופים פיננסיים. המשמעות הגדולה עבור הקבוצה היא עזיבתו המיידית של בן זקן והתפטרותו מתפקידיו בקבוצה ובמוסדות הכדורגל. בגדול אפשר לומר שמפעל הכדורגל של בן זקן כשל די בגדול למרות היומרנות סביבו לאורך השנים.
הבעיה הגדולה היתה חוסר הביקורת לגבי לאן לוקח האיש את המועדון. בסך הכל אפשר לומר שתרבות הניהול של נמל אשדוד, הועתקה גם לכדורגל. שימו לב גם ליורש שמונה לבן זקן באשדוד. ארכי עסקן בשם יורם מרציאנו, דמות לודאית רבת מעללים. אוי לאשדוד ואבוי לנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם