הפרויקטים שמציבים אלטרנטיבה לתרבות הספורט בישראל
צמד ההייטקיסטים שהקימו מוזיאון להפועל רהט וסוגדים לאולג נדודה. האנשים שמקווים להחיות את ספרות הספרות בארץ. ושאלה אחת – האם יכול להיות כאן טוב יותר?. מספר פרויקטים בתקופה האחרונה מנסים להציב אלטרנטיבה לתרבות הספורט הבעייתית בישראל
"האם כבר החלטת מי יעמוד בשער? האם לקחת בחשבון את פציעתו? האם העובדה שהנבחרת תשחק לראשונה במדים הכחולים במקום הכחולים־לבנים צפויה להשפיע? האם התייעצת עם עוזרך? מי נתן את ההוראה? המשחק הכי חשוב מאז אוסטריה. הכי חשוב מאז אוסטרליה, מאז קולומביה. משחק על כל הקופה. משחק על שש נקודות. מוכרחים. ובכן, פתיחה ברגל ימין. שליטה בכדורי הגובה. שליטה במרכז השדה.
"הנבחרת הכתיבה הקצב. הנבחרת עמדה נכון. תכונה במחנה הישראלי. אדישות ברחוב הישראלי. ההפסד נלקח בחשבון טרם תחילת הקמפיין. איבוד הנקודות בהחלט היה בתכניות. קיבלנו שער לא מחויב המציאות. איך שוב זה קורה לנו בכדורים הנייחים. גאה בבחורים, אמרתי להם להרים את הראש. מה קורה לנו במעבר בין הנוער לבוגרים? המאמן חייב לשים את המפתחות. ועדת חקירה. ועדת בדיקה. לזמן צעירים, להתחיל לבנות את הקמפיין של עוד ארבע שנים. להתחיל לבנות מלמטה. למה שכחו את הוותיקים? למה זימנו את הוותיקים? אירופה בורחת לנו. לפטר. למנות. להביא. להדיח. להחתים".
(קטע מתוך "ריטואל" מאת אמיר דורון, מתוך הספר "מה עשה הנוער?")
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אתה יודע, אוהבים כאן ספורט בטירוף, אנשים פה ממש מתים על ספורט", מנסה נמרוד עופרן להתחיל להגדיר את הבעיה, אם בכלל היא ניתנת להגדרה. "אבל יש כאן פער גדול", הוא ממשיך, "פער מאוד בין האהבה הזאת לספורט לבין מה שקורה בשטח - אם זה במגרשים או בתקשורת". ומהו בדיוק ה"שטח" הזה? מהם המרכיבים הדומיננטיים של תרבות הספורט המיינסטרימית בישראל של 2015? קלישאות? דימוי חברתי נמוך? אלימות? ניגודי אינטרסים? זלזול בוטה בקהל? חובבנות במסווה של מקצוענות? קלישאות כבר אמרנו, כן?
רוחות חדשות ומרעננות מנשבות זה תקופה בשוליים של תרבות הספורט בארץ. הן נעות לאט, לא תמיד בצורה קוהרנטית, מצליחות יותר או פחות לחדור אל לב הדיון הציבורי, אבל כולן - כל אחת בדרכה - מנסות להציב אלטרנטיבה לזרם המרכזי שמלווה את הספורט הישראלי; ואם לא - אז לפחות להסתלבט עליו: קבוצות ועמותות אוהדים, מחאות כרטיסים, התארגנויות פייסבוק שונות (ומשונות) ובשבועות האחרונים, לפחות, גם שני ספרי ספורט. כן כן, אמיתיים כאלה, עם כריכה והכל. ועוד בעברית.
עופרן הצליח לגייס 36 אלף שקלים בזמן די קצר בשיטת ההדסטארט (גיוס חברתי ברשת) ובלי שיווק גדול מדי הוציא לאור את "מִגְרש השדים" - קובץ סיפורים מרתק, המבוסס על המדור שכתב באתר "וואלה", ובו טרגדיות עולמיות של ספורטאים שלא הצליחו להתמודד עם התהילה: האצנית שקפצה מגשר במהלך תחרות, כוכב הכדורסל שהחל למכור משחקים ועוד. "אין פה כלום", הוא אומר על מצב ספרות הספורט בישראל, "בכל מדינה נורמלית היה ספר על אריק זאבי, למשל. יש פה טונות של סיפורים מעניינים ואפס ספרי ספורט".
עופרן הוא גם אחד מ־44 כותבים ושש כותבות שחברו יחד ליוזמה של מוטי דה פיצ'וטו, אוהד מכבי חיפה ומנהל קריאטיב במקצועו, שמנסה להוציא בימים אלה, באמצעות אותה שיטה בלתי מתווכת, את "מה עשה הנוער?" - קובץ טקסטים על כדורגל מנקודת מבט אישית. יוסי שריד יספר שם על ה"קריירה" שלו במנצ'סטר יונייטד, אייל לוי יעלה לגדולה את מכבי אפקה מליגה ג' ובני בשן יערוג לפיפ"א 2002. אנגליה כנראה לא נהיה, אבל אולי בעוד כמה שנים חוויית האהבה או השנאה לספורט כאן תהיה קצת יותר נעימה לעיכול.
"אני מרגיש שבשנתיים האחרונות יש תהליך של יציאה מתרדמת", אומר דה פיצ'וטו, שמשמש גם חבר בוועד המנהל של "היציע" - ארגון אוהדי קבוצות הספורט בישראל, "הקהל מבין שהוא חלק מרכזי בהצגה הזאת שנקראת ספורט. יש איזושהי תחושה שלפחות מבחינת מי שמנהל את העסק - הבעלים, העסקנים והתקשורת - הקהל נמצא במקום האחרון; שמתייחסים אליו רק בהקשר של אלימות או שרוצים לראיין מישהו צבעוני לפני משחק. בעיניי, הספר הזה הוא מבחן: אני רוצה לראות שאחרי כל התלונות, יש פה קהל ששם 50 שקלים וקונה ספר על ספורט. זה לא מה שיציל כאן את תרבות הספורט, אבל זה אולי צעד קטן בשורה של צעדים שיוכיחו למקבלי ההחלטות שיש טעם להשקיע גם בדברים כאלה".
"אֲנִי נִגָּשׁ אֶל הַחַיִּים כְּמוֹ שֶׁשַּׂחְקַן כַּדּוּרֶגֶל נִגַּשׁ אֶל הַפֶּנְדֶּל הַשֵּׁנִי שֶׁלּוֹ בְּאוֹתוֹ מִשְׂחָק.
אֶל הַחַיִּים שֶׁמּוּלִי, אֲנִי נִגָּשׁ כְּמוֹ אֶל הַפֶּנְדֶּל הַשֵּׁנִי שֶׁלִּי.
אוֹתוֹ שׁוֹעֵר, אוֹתָהּ זֵעָה, אוֹתוֹ מִגְרָשׁ, אוֹתוֹ שׁוֹפֵט.
אוֹתוֹ אֱלֹהִים".
(מתוך "הפנדליסט" מאת אודי שרבני, מתוך "מה עשה הנוער")
לפני כמה שבועות התמלא מועדון "עשן הזמן" בבאר שבע לשיחה עם שני כותבים נוספים ב"מה עשה הנוער?", ואדים טרסוב וגד סלנר, צמד הייטקיסטים די אלמוני, מאוכזבי הכדורגל הישראלי, שהצליחו בשנה האחרונה להוסיף מעט צבע לביצה הספורטיבית הדי אפורה שבה אנו חיים.
ברובד הראשוני, הפרויקט שלהם, "כדורגל שפל", הוא מסע של הומור עצמי מפותח במיוחד בתוך חברת ספורט שנעדרת את המרכיב הזה: מהמגרשים של רהט ואום אל־פחם, דרך חולצות וינטג' של מועדוני פאר בליגה ג' ועד סגידה לזרים מהניינטיז דוגמת אולג נדודה.
זה החל כקוריוז של שני חברים - "הערצנו את התרבות של הליגות הנמוכות בחו"ל, אמרנו 'בוא ניסע לאיזה חירבה' וראינו שזה מגניב" - אבל משם זה הפך לעמוד פייסבוק תוסס של כ־7,000 עוקבים ולתערוכות בארץ ובעולם (בלגרד ולונדון), שמוכיחים שוב עד כמה ספורט הוא בעצם הכל חוץ מספורט.
ברובד העמוק יותר, עם זאת, מדובר במעיין "אני מאשים" נגד תרבות ספורט בישראל. הפרויקט הזה הוא באופיו די חתרני. כדי לשכנע את סלנר להתראיין לכלי תקשורת גדול נדרשו לא מעט ניסיונות ושתי מילות קסם - "אבי פיטוסי". "זה לא שאני הולך לליגה ג' ואומר 'זה בריא'", הוא אומר, "אבל לנסות לשוות לליגת העל ולליגה הלאומית מראה נוצץ ובתוכנית סיכום המחזור אנשים באים עם חליפות ומדברים על הקהל של מכבי נתניה שיורק על אבי לוזון - זה פתטי. בוא לפחות ננסה ליהנות מהבסיס: יש לך קבוצה כושלת מטר מהבית? קח בירה, לך תיהנה איתה".
"אנחנו לא עושים את זה כהתרסה", חשוב לו להבהיר, "אנחנו עושים את זה כי זה כיף. אתה וכמה חברים נוסעים שעה לצפון, רואים משחק כמו לפני 30 שנה - וזה כיף. אתה הולך על הדשא, מסתחבק עם הבעלים ויושב עם השחקנים. כשהקמנו את המוזיאון ברהט התארחנו בכמה בתים. בלי הכדורגל, בחיים לא הייתי יודע כמה האנשים ברהט נהדרים. מה הקשר שלי? אני הייטקיסט שיושב בתוך משרד".
עד כמה הדיון הזה הוא נישתי? עד כמה, למשל, יש קהל לספרי ספורט בישראל? "אני חושב שאפשר להיות אופטימיים, אבל יכול להיות שאני תמים", אומר עופרן, "אולי הספרים האלה יכולים לייצר תהליך. אולי בשנה הבא יהיה עוד ספר ספורט ואחריו עוד אחד".
סלנר מציע בדרכו הייחודית פרשנות שבה האופטימי והפסימי נבלעים יחד: "זה לא שפעם היה יותר טוב. האלימות היום, למשל, היא כאין וכאפס לעומת מה שהיה פה פעם. המצב עם האיצטדיונים הוא נורמלי יותר. אני לא אהיה ציני ומריר בכוונה. בוא נגיד שאין הידרדרות. תמיד היה פה חרא, אז אין מה לדאוג".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם