אבי נוסבאום על רגעי האבסורד והפחד בסטאד דה פראנס
חשבתי שאני נוסע לפאריס כדי לראות משחק כדורגל. חשבתי שיהיה כיף. לא חשבתי על שום דבר ממה שבאמת קרה בסוף. בחוץ השתולל הטרור, ובפנים ישבו עשרות אלפי אנשים וצפו במשחק כדורגל
"beau jeu", ביטוי בצרפתית שפירושו "המשחק היפה", הוא השם שנבחר לכדורגל החדש שבו ישחקו ביורו, ושלאירוע החשיפה שלו נסעתי עד פאריס. עוד לא ידעתי אז שבגלל הנסיעה הזו אמצא את עצמי במרכז של אירוע דרמטי עם השלכות על כדור גדול בהרבה, שעליו מתנהלת מלחמה שכדי לנצח בה צריך הרבה יותר מתשעים דקות.
נסעתי עם עוד חבר־כתב. גשם קל קידם את פנינו, יחד עם נהג מונית שהחזיק שלט ובו ניסיון להרכיב את השם "נוסבאום" מ־36 אותיות וסימני ניקוד, כמו שהצרפתים אוהבים. תוך כדי נסיעה הוא סיפר שהוא בכלל אלג'ירי, שיש לו הרבה חברים יהודים, ושהוא שמח לפגוש סוף סוף מישהו מירושלים. רציתי לספר לו שאני בכלל מכפר סבא, ושגם לי יש חברים אלג'ירים (קטורזה), אבל המונית בדיוק נעצרה מול המלון.
בפנים חיכו נציגים של "אדידס", שחילקו לעיתונאים בגדים לכבוד האירוע, כך שבתוך כמה רגעים הפכנו מנציגים של מדינות שונות לאזרחיה של אומה גאה אחת: אומת הטרנינג. לאן שלא פנית ראית מישהו בטרנינג עם שלושה פסים, וזה עוד לפני שהגיעה המשלחת מרוסיה.
כשסיימו את ענייני הלוק עברו לתכלס וחשפו בפנינו את הלו"ז, שמלבד חשיפת הכדור והמדים החדשים של הנבחרות המשתתפות ביורו, כלל גם מסיבת עיתונאים עם כוכבי העבר זידאן וצ'אבי, וכמובן, את אירוע השיא - צפייה במשחק הידידות בין גרמניה, אלופת העולם, לצרפת, מארחת היורו. בשום שלב של התדריך לא נאמר כלום על מפגש עם חבריו הזועמים של ג'ון הג'יהאדיסט, יהי זכרו חרוך.
סוף השבוע התנהל על מי מנוחות, כשאנחנו עוברים מאירוע לאירוע כאילו היינו משתתפים ב"אח הגדול" שבוע אחרי ההדחה. הדבר היחיד שהעיק עלינו היה העובדה שהמשלחת שלנו היתה הדבר הכי קרוב לנוכחות של נבחרת ישראלית ביורו אי פעם. נזכרנו בזה במיוחד באירוע חשיפת מדי הנבחרות, כשהגיעו לוויילס. תהינו למה בכלל השחקנים שלהם צריכים חולצות חדשות - הרי החולצות שבהן הם שיחקו נגדנו עדיין במצב מצוין, בלי שום סימני זיעה.
החלטתי לא להסתפק בביקורת ולעבור גם לצעדים מעשיים. לכן, במסיבת העיתונאים עם אגדת הכדורגל זינאדין זידאן, שהתפרסם כשהצעיד את צרפת לזכייה בגביע העולם וביורו (והתפרסם עוד יותר על רקע כבוד המשפחה, כשנגח בגמר המונדיאל 2006 בבלם האיטלקי מטראצי, שלחש לו מידע קונקרטי על הרגלי הבילוי של אחותו), החלטתי לשאול אותו אם יהיה מוכן לאמן את הנבחרת הישראלית. לצערי, מסיבת העיתונאים הסתיימה לפני שהגיעו לשאלה שלי, אם כי אני יכול לשער שהוא היה מתחמק מההצעה בדיפלומטיות במילים "בחיים לא".
בבוקר שישי, יום המשחק, העברנו את הזמן בשיטוט בעיר עם חבר שמטעמי עבודה ושכל ישר מחלק את חייו בין פאריס לתל אביב. "תגיד, עם כל מה שמספרים על האנטישמיות והאיסלאם הקיצוני באירופה, אתה מרגיש בטוח פה?" שאלתי אותו. הוא היסס לרגע לפני שהשיב, די בביטחון: "בזמן האחרון אני יותר מפחד בימים שאני בארץ".
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
באותו רגע זו נשמעה תשובה הגיונית ונכונה. בכל זאת, ליתר ביטחון, החלטנו לא להסגיר סממנים ישראליים - כלומר, לא להתמקח יותר מרבע שעה בכל חנות ולנסות לדבר זה לזה בווליום של המראת מטוס, מה שמוגדר בישראל כלחישה. בניגוד לנבחרת ישראל האמיתית, החלטנו להתנהג במקצועיות ולקחנו מונית כדי להגיע למלון בזמן לארוחת הערב המשותפת שנקבעה לכל העיתונאים לפני היציאה לאיצטדיון.
בתוך המלון הרגשנו מוגנים מספיק כדי לאפשר לעצמנו בכל זאת להפגין סממנים ישראליים, והעמסנו תשע פעמים מהבופה. אחרי מנוחה קצרה בלובי, בשילוב עוד סממן ישראלי מובהק (פתיחת כפתור במכנסיים תוך הכרזת "הקינוח היה טעות"), יצאנו לדרך.
התברר שלוקחים כל משלחת בנפרד. במקרה שלנו זה אמר שהיינו שלושה אנשים במונית מרווחת של עשרה. בארץ הנהג לא היה יוצא לפני שהעלה שלוש משלחות יחד, ועוד עוצר בדרך לאסוף נוסע מזדמן שצריך לזרוק חבילה בחדרה.
אחרי נסיעה די מתישה בפקקים של אחר הצהריים בפאריס (שלידם איילון מרגיש כמו כביש 6), נחשף לפנינו הסטאד דה פראנס במלוא הדרו. בחוץ עמדו שוטרים, בדקו את הכרטיסים ומיששו כל צופה אישית, באופן שבהחלט העלה מחשבות על חילופי קצינים עם משטרת ישראל. אחרי הבדיקה הם איחלו לנו "בון מאטש" - כלומר, משחק טוב, כאילו אנחנו שחקנים שעולים עוד רגע לטרוף את הדשא ולא אנשים שלפני רגע טרפו כמויות מזון שמסעדות בתוכנית של שף אסף גרניט פשטו רגל בגללן.
התיישבנו במקום המסומן ששמרו לנו, בלי שאף אחד ניסה להתיישב בו בלי כרטיס, כנהוג במדינה מסוימת במזרח התיכון. אמרנו זה לזה שכדאי לזכור את הערב הזה טוב טוב, כי לך תדע מתי שוב נהיה שותפים לחוויה כזאת.
ההמנונים נוגנו על ידי התזמורת של משטרת צרפת (שעדיין לא ידענו שבהמשך הערב ניתקל ביחידות קרביות יותר שלה), והמשחק יצא לדרך. הקצב היה מהיר וטוב, והיה נראה שהולך להיות משחק נהדר.
ואז הגיעה הדקה ה־16. שני פיצוצים אדירים החרידו את האיצטדיון, אחד אחרי השני. הבטנו זה בזה מוטרדים, אבל ראינו שאף אחד מסביב לא עושה עניין, והגענו למסקנה שפשוט צרובות לנו יותר מדי שעות רוני דניאל בזיכרון, ולכן כל חזיז נשמע לנו כמו אירוע פח"ע.
המשחק נמשך כאילו כלום, אבל משהו מטריד עמד באוויר. שום ישראלי לא יכול לשמוע פיצוצים בלי הסבר ולהמשיך כרגיל. לקחתי את הטלפון והתחלתי לבדוק את אתרי האינטרנט הישראליים, הפייסבוק שלי, קבוצות הווטסאפ של החברים. בדיוק כשנשמע באיצטדיון פיצוץ נוסף, חלש יותר מקודמיו, החלו לזרום הידיעות על הטרור שמשתולל בחוץ.
מספר האירועים עלה בקצב מסחרר: שני פיגועים מחוץ לאיצטדיון... ירי במסעדה... אירוע בני ערובה... ירי ברחוב... עשרה הרוגים... עשרים... ארבעים...
ומולנו על הדשא, באופן ביזארי לחלוטין, המשיך להתנהל לו משחק כדורגל סוער. המחצית הראשונה עמדה להסתיים. השופט הכריז על תוספת זמן של דקה אחת, והצרפתים עלו ליתרון 1:0. הקהל שאג משמחה, ואנחנו התקשינו להבין מה לעזאזל קורה כאן: האם אנחנו עדיין במשחק כדורגל, או במרכזו של פיגוע טרור? אולי בכלל הכל טעות, והשופט יודע שמדובר בשמועות בלבד? מצד שני, הפיצוצים האדירים ששמענו הרי לא היו שמועה.
באתרי האינטרנט קראנו שהנשיא הצרפתי הוברח אל מחוץ לאיצטדיון. תהינו אם זה לא צעד שהוא עוד יתחרט עליו שנים - אחרי הכל, מתי שוב תהיה לו הזדמנות לראות את הנבחרת הצרפתית מנצחת את גרמניה?
על אף הבשורות הרעות והמספרים המבעיתים שלא הפסיקו לזרום לטלפונים שלנו, היה קשה להבין את גודל האירוע. חומה וירטואלית ניצבה בינינו לבין המציאות המפחידה, שבאותם רגעים היינו לגמרי חלק ממנה, רק שלא ידענו עד כמה.
כשהשופט שרק למחצית, והאנשים סביבנו התפנו לדבר עם קרוביהם שליד מסכי הטלוויזיה, החלו מימדי האסון לחלחל אל היציעים. חלק מהאנשים יצאו מהאיצטדיון, שבשלב הזה היציאות ממנו עדיין לא נחסמו, בעוד אחרים נשארו לצפות במשחק - אולי כי לא ידעו, או כי הרגישו שכרגע בטוח יותר להישאר בפנים.
המחזה היה סוריאליסטי: בזירות השונות בעיר השתולל הטרור והגופות נערמו בזו אחר זו, וכאן ישבו עשרות אלפי אנשים וצפו במשחק כדורגל. האבסורד הגיע לשיאו כעשר דקות לסיום המשחק, כשהצרפתים כבשו את השער השני, והקהל שוב הריע בשאגות.
כשהמשחק הסתיים, עלתה על המסכים באיצטדיון שקופית בשפה הצרפתית, והמלווה המקומית שלנו תירגמה לנו: "עקב האירועים בחוץ, בסיום המשחק אתם מתבקשים להישאר במקומות עד להודעה חדשה". ההודעה המרגיעה הזו גרמה לאלפי אנשים לטוס במהירות מהטריבונות אל הדשא. אחרים ניסו בכל זאת לצאת, והיתה תחושה שאסון נוסף עלול להתרחש בקרוב, רק בגלל רמת החרדה באיצטדיון.
המלווה ניגשה אלינו והתחננה שנישאר רגועים במקומות עד שהיא תקבל הנחיות. "זה בסדר, אנחנו מישראל", אמרנו לה. "אה, אוקיי..." היא אמרה בהקלה, והלכה להרגיע את החברים האחרים בקבוצה.
בינתיים הטמפרטורות צנחו, והבנו שכישראלים אנחנו אולי חזקים מול הטרור, אבל הרבה פחות מול הקור. לכן החלטנו להיכנס לתוך מבנה השירותים, שבשלב הזה נראה כמו המקום הכי חם ובטוח בסביבה. אחרי כמה דקות, שבהן הבנו שלא לקחנו בחשבון את מימד הסירחון, יצאנו מהשירותים וגילינו שדלתות האיצטדיון נפתחו.
יצאנו לרחוב בשיירה גדולה, מלווים בעשרות שוטרים וחיילים, שכיוונו אותנו להמשיך ללכת. לאן? גם הם לא ממש ידעו, כנראה.
נחשול האדם הענק, שנשאבנו לתוכו, הגיע לתחנת הרכבת התחתית של סנט דניס, מרחק כשני קילומטרים מהאיצטדיון. שם כבר חיכו כמה אלפים נוספים. מה עכשיו?
תפסנו שוטר שעמד שם, עם מראה מרגיע של רובה ביד ומחסנית ב"הכנס", ושאלנו אותו מה קורה. הוא הציע שנחכה, כי בקרוב הרכבת תפנה את האנשים. הסתכלנו מסביב. גם אם זה באמת יקרה, ייקח שעות עד שנגיע לעלות לרכבת, והמחשבה להישאר חשופים ברחוב, כברווזים במטווח, בזמן שבאינטרנט מדווחים שחלק מהמחבלים עדיין מסתובבים בעיר, נראתה כמו רעיון פחות מוצלח.
נפרדנו מגוש האדם בתחנה והתחלנו לצעוד לכיוון מרכז העיר, בתקווה שבאיזשהו שלב נצליח לעצור מונית. ובכן, כמו שכבר היינו צריכים להבין בשלב הזה, זה לא היה הערב שלנו. המוניות הבודדות שחלפו על פנינו היו תפוסות. באחד הרמזורים דפקנו על חלונות של כלי רכב פרטיים, בתקווה שיסכימו לתת לנו טרמפ לכיוון העיר, אבל הם הביטו בנו במבט שאני שומר למתדלקים שמנסים למכור לי מים לווישרים.
הבנו שאם נמשיך ככה, איזה מקומי מבוהל עוד עלול לנטרל אותנו, וחצינו את הרחוב לכיוון הכביש המהיר. שם, אחרי ספרינט שכמוהו לא רשם ישראלי בצרפת מאז הגול של רוני רוזנטל בפארק דה פראנס, הצלחתי להגיע למונית ולעצור אותה באמצע הכביש.
הנהג, שבעצמו היה בדרך הביתה, הסכים לקחת אותנו בחזרה למלון. ישבנו במושב האחורי וניסינו להסדיר את הנשימה. הרגשנו הקלה.
אחרי רבע שעה שהרגישה כמו יומיים, כשהמונית נעצרה מול הכניסה למלון, הבנו שתחושות ההקלה היו מוקדמות מדי. בכניסה עמדו ארבעה חיילים ושוטרים ותיחקרו את כל מי שרצה להיכנס. התברר שהמלון שלנו ממוקם בקושי כמה מאות מטרים מרו דה שארון, שבו התרחש פיגוע הירי הרצחני במסעדה "לה בל אקיפ".
בשלב הזה שקלנו להודיע לדאעש שאם זה משהו אישי נגדנו, שיגידו, חבל להטריף את כל העיר בשביל זה. פאריס השוקקת ומלאת החיים הפכה בן רגע לעיר רפאים, שהטילה על עצמה עוצר מרצון: מי שהיה בבית או במלון לא רצה לצאת, ומי שכבר יצא, גילה שאין בשביל מה. מקומות הבילוי נסגרו בזה אחר זה, והעיר כוסתה בעננה של חרדה ואבל. עלינו לחדרים, הרגענו את כל הקרובים המודאגים, וניסינו לתפוס כמה שעות שינה.
בבוקר, אחרי שהתעדכנו בחדשות האחרונות, ירדנו לאכול ארוחת בוקר בחדר האוכל הקטן והנעים. שוב חזרה התחושה המשונה מהאיצטדיון: בחוץ היה עולם אחוז אימה והלם, בפנים היה עולם נורמלי ושקט, שבו מגישים קרואסונים טעימים בחמאה טרייה.
אחרי כמה שעות נמאס לי להסתגר במלון. הגעתי למסקנה שאני מעדיף להתמודד עם הטרור של דאעש מאשר עם הטרור שיחכה לי בבית אם אחזור בלי המתנות שהבטחתי לבת שלי. יצאתי לכיוון המטרו, בדרכי לשאנז אליזה. כשירדתי למנהרה, הבחנתי ברעש מוזר, שכנראה מעולם לא נשמע כאן: הד. כל צעד שלי במדרגות הבטון הישנות הידהד כמה פעמים.
המטרו היה כמעט ריק מאדם. פה ושם נראו איזו גברת או תייר, וכשהרכבת הגיעה, ישבו בה כמה נוסעים, אבל זה לא היה דומה בכלום לעומס ולהמולה ששררו כאן אתמול. בתחנת המטרו שליד שער הניצחון התמונה לא היתה שונה בהרבה. תחת קשת האבן היפהפייה היו בעיקר צוותי תקשורת, שדיווחו מהשטח על האווירה הקשה.
בצד הדרך הבחנתי בעשרות דוכני ברזל נעולים. "היום היה אמור להיפתח פה יריד המכירות הראשון לקראת חג המולד", הסביר לי באנגלית רצוצה אחד השוטרים שהסתובב בין הדוכנים הריקים.
בקצה הדוכנים ניצב גלגל ענק לא ענק בכלל, ולידו כמה מתקני שעשועים צבעוניים, שחיכו לילדים שכבר לא יבואו ליריד שבוטל. לפעמים המציאות מורכבת מהקלישאות הכי חבוטות.
המשכתי ללכת והגעתי לאזור החנויות, שרובן היו סגורות. החנות של דיסני, לעומת זאת, היתה פתוחה להפליא, ואפילו עמוסת קונים, אם כי ילדים כמעט לא היו שם. כנראה לא הייתי ההורה היחיד שרצה להטביע בצעצועים את הגעגועים הפתאומיים לילדים בבית.
אחרי שארזו לי את המוצרים בשקית גדולה ומקושטת, יצאתי מהחנות ותפסתי מונית למלון. לא בא לי על המטרו עכשיו.
כמה שעות אחר כך, בשדה התעופה שארל דה גול, הרגשנו קצת כמו בשטח צבאי. בין הנוסעים עברו הלוך ושוב קבוצות של חיילים במדי קומנדו וכומתות אדומות. התיישבנו ליד שער הטיסות היוצאות לישראל, שכמו תמיד היה פחות או יותר המבודד והמרוחק ביותר בשדה. נפרדנו ממדינה מוכת טרור המלקקת את פצעיה רק כדי לנחות בערך 3,000 קילומטר משם, במדינה אחרת, שהמונחים האלה ממש לא זרים לה.
בכל זאת, כשהגלגלים נגעו במסלול הנחיתה בנתב"ג, הבנתי לראשונה בחיי את הדחף המשונה הזה, למחוא כפיים בנחיתה. חזרנו הביתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם