ראשי » ספורט » כדורסל » כדורסל ישראלי

שמעון מזרחי נבוך: מכבי הפכה לפרודיה על עצמה

במקום רשימת "האנשים שעשו את 2015", nrg מציג את הדמויות שעשו את השנה החולפת לפחות טובה. ובקטגוריית הספורט: שמעון מזרחי ומכבי תל אביב שהפכו את רוח המועדון לרוח רפאים

ב-11 ביוני 2014 נראתה מכבי תל אביב כמועדון הכי ווינרי בהיסטוריה של הספורט העולמי. בסיומה של עונה שבה ספגה חבטות בארץ ובאירופה, ונכתשה בידי עיתונאים שנהנו לסקר את מה שתואר בחודשי החורף כקריסת האימפריה, השלימה הקבוצה של דייוויד בלאט טרבל עם זכייה באליפות על חשבון מכבי חיפה, אחרי שהדהימה בפיינל פור האירופי את צסק"א מוסקבה וריאל מדריד. הסברים מקצועיים פינו את מקומם למטאפיזיקה של רוח המועדון, וכל אינדיבידואל שדרש הכרה בהישגיו נדרש להוקיר תודה לכוכבים בשמיים שקנו מנוי להיכל ביד אליהו. הם הרי צהובים. הסאבטקסט של דברי ומעשי האלופה בקיץ 2014 היה שלא רק שהשלם גדול מסך חלקיו, אלא שאין דבר זולתו.

ההיסטוריה, מצדה, לא שומרת את הצחוק שלה רק לצד אחד בוויכוח. שנה וחצי לאחר החיבוק ההוא בין בלאט, גודס ושטיין במרכז הפרקט הביתי באותו ערב, אין מנוס מלהכריז שנגע הלוזריות פשה גם במבצר ההצלחה הבלתי מעורער במזרח התיכון. הספורט הישראלי מלא בארגונים  שלא יגיעו לפסגות שמכבי הספיקה לכבוש גם בסיום המאה הנוכחית – רובם הופכים חומר לסאטירה שאפשר לראות בכל VOD – אבל אין ספק שההדחה ההיסטורית מהיורוליג הייתה שיאו של תהליך שבו הפך האתוס הצהוב מ"נובאדי פאקז וויד מכבי אין דה יד" ל"אבדריבאדי פאקס וויד מכבי אבריוור".
 
ערימת הכישלונות המקצועיים וההתרסקות התדמיתית מחייבות להעניק דווקא למכבי תל אביב את תואר הלוזרית של 2015, ואיתה לסמל הבלתי מעורער והיחיד שהפך לשם שני לה - שמעון מזרחי.

פרויקט מיוחד ב-nrg - אבודים 2015:
• מיכאל גולן הפסיד שם טוב, אנחנו הפסדנו כסף
• בשאר אל אסד - נשיא מדינה בלי מדינה
• הכתבות הכי שוות - בעמוד הפייסבוק שלנו

הנתונים מלמדים שהחל מאמצע חודש מרץ, הסיכוי של מכבי לנצח משחק כדורסל באחת משלוש המסגרות המרכזיות בהן היא משתתפת – הליגה, הגביע והיורוליג - קרוב מאוד ל-50:50. אולי כן ואולי לא. כמו קבוצה בינונית, אולי צירוף המילים השנוא ביותר על שמעון מזרחי. 26 ניצחונות ו-20 הפסדים ב-46 משחקים הם המאזן המדויק. אבל בעצם במכבי לא סופרים משחקים, רק תארים, אז הנה הרשימה: זכייה בגביע המדינה, הדחה ברבע גמר היורוליג אשתקד, הדחה בסדרת חצי גמר הפלייאוף אחרי 20 שנה וכמובן אי ההעפלה לטופ 16 בפעם הראשונה מאז הקמת הבייבי של ברתומאו.

לאורך השנה האחרונה היו גם כמה השפלות כמו תבוסת בית ב-20 הפרש להפועל ת"א והשפלה בירושלים שנעצרה רק ב-30, תוצאות שעד לא מזמן נחשבו לסוריאליסטיות יותר מסרטים של דייויד לינץ'. כרגע מכבי אפילו לא נחשבת לפייבוריטית לזכייה במפעל הזוטר אליו נשרה, וגם בשלולית המקומית רוב ההימורים נוטים לכיוון של אליפות שנייה ברציפות לנמסיס האדומה. אף אחד לא יישלח להסתכלות פסיכיאטרית גם אם ישים את הכסף שלו על מכבי ראשל"צ של דוסון ומונרו במקום על הלהקה שבה חברים פרמאר ואונואקו. רוח המועדון הפכה לרוח רפאים.

בפרספקטיבה של עשור, ברור למדי שהעונה הנסית לפני שנתיים הייתה היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. מאז 2008 מכבי זכתה רק בארבע אליפויות מתוך שמונה והגיעה לשני פיינל-פורים בלבד מתוך תשעה. מה שעמד מאחורי המושגים המופשטים שבהם נתלו ראשי הקבוצה אחרי הזכייה במילאנו כדי לפאר את עצמם היה אוסף של גורמים שלא זכו לכבוד הראוי להם.

הראשון שבהם היה מאמן יוצא דופן, שאחד המשפטים הראשונים שלו אחרי ההנפה היה שנמאס לו להתנהל כמו ברווז צולע. דייויד בלאט שינה ביחד עם פיני גרשון את ההיסטוריה של מכבי, שטרם הגעתו להיכל צפתה מהבית בקנאה בשמונה מעמדי פיינל פור רצופים. מאז 1992 הגיעה מכבי לתשעה פיינל-פורים, שמונה מהם היו עם גרשון ו/או בלאט על הקווים. אבל היא לא הבינה את האוצר שיש לה ביד, ובמקום לקשור את גורלה בגורל המאמן שיזכה מתישהו גם ב-NBA עשתה מספיק דברים כדי שברגע השיא של הקריירה שלו הוא ישווה את מצבו לזה של בעל חיים פגוע. ובלאט עוד פוליטיקאי. שנת 2015 הייתה עוד שנה שבה מכבי לא הצליחה להוכיח שיש חיים אחרי הצמד החמד הזה.

השני הוא רכז עם אופי מיוחד שמסמל את כל הפגמים בהתנהלות של מכבי מול שחקנים. טייריס רייס יכול היה להיות המנהיג של הצהובים עד היום, אילולא ההתעקשות על כמה מאות אלפי דולרים במו"מ אתו, לפני שחימקי מוסקבה הגיעה וטרפה את כל הקלפים. הגארד האמריקאי צלח את בית המוות של היורוליג עם הרוסים בדרך לטופ 16 אחרי שהוביל אותם לזכייה ביורוקאפ בעונה שעברה, אבל למה להילחם עליו אם השדים של ההיכל מביאים ניצחונות ולא השחקנים במגרש? גם בקיץ הקרוב תחליף מכבי כמעט את כל הסגל במקום לזהות באנקר כשהוא נופל לה לידיים ולדאוג שהוא לא יאבד לה.

 העניין הוא שהיחס הקלוקל למאמנים והכשלים בהתנהלות מול שחקנים אינם חדשים. מה ש-2015 חשפה זו העובדה המדהימה שמכבי מתנהלת כמו שכונה ישראלית מן המניין. גם כשפותחים את הכיס בשביל שחקן (פרמאר) מדובר ב"החלטה של מועדון" אליה המאמן מתנגד; סנטר פצוע מונחת בחשאי ומוחתם בלי סעיף יציאה למרות שהוא צולע יותר מד"ר האוס; והבור שפער דייויד בלו בעמדה 4 כבר לפני שנתיים נסתם בשלומיאליות עם ילד בן 17 שהסוכן שלו הוא גם המנהל המקצועי. קלישאת עבר טענה שמכבי היא אחד משלושה דברים טובים בארץ ביחד עם חיל האוויר והגשש החיוור; בשנה האחרונה היא נראתה כמו מערכון פארודי של האחרונים.

יש תהליכים שלא נמצאים בשליטה של הצהובים. הדיקטטורה בכדורסל הישראלי, למשל, הפכה יותר ויותר אנומלית בעידן של פירוק סמכויות, ושינוי החוקים לרעתה היה מחויב המציאות, כמו גם כניסה של משקיע שיזהה את הפוטנציאל בהפועל ירושלים. גם יראת הכבוד שרחשו לה שאר הקבוצות התאפשרה אך ורק בזכות הזיהוי שלה כסמל לאומי שנוכס על ידי המדינה בעשוריה הראשונים. אם נותרה עוד לאומיות בישראל כיום היא דתית בעיקרה ולא זקוקה לסמלים חילוניים כמו קבוצת כדורסל. בנוסף, הערך הבידורי של הצהובים נשחק מול תכניות פריים-טיים ממולחות וכדורסל מהליגה הטובה בעולם שמשודר יותר מאי פעם. לזריקות העונשין של אונואקו יש היבט קומי בלתי מבוטל, אבל הוא מחוויר לעומת מה שעושים סטף קארי וגולדן סטייט למשל.

 
אבל יש גם סיבות לאופטימיות. העיקרית שבהן היא החתימה על החוזה לעשור עם היורוליג, שמנעה אפשרות של דעיכה מוחלטת של המותג בשנים הקרובות. כדי לא להתבזות מול צסק"א וריאל מדריד שבוע אחר שבוע יש גם דברים שאפשר לשפר. מבחינה תקציבית, הכאוס שזרע רענן כץ לא אומר שכניסה של משקיע אחר לא תהיה צעד חכם מצד הבעלים. עם אורי אלון שנושף בעורפם בישראל וליגה אירופית חזקה מאי פעם, אולי הגיע הזמן לנסות שוב.

השאלה היא מה עושים עם אותו תקציב, וזו הסוגיה שתכריע את העתיד הקרוב של האלופה הנצחית בדימוס. במכבי מנסים להציג את אופן ההתנהלות בבניית הסגל ובקבלת ההחלטות השוטפת כדמוקרטיה מבורכת: אצלנו אין אחד שמחליט. אלא שמאבקי כוחות וקרבות אגו אינם דמוקרטיה אלא הג'ונגל שלפניו. ג'נרל-מנג'ר הפך בשנים האחרונות לפתרון קסם אוטומטי לכל חוליי הספורט הישראלי. מה שחשוב הוא שמישהו אחד יבנה את הקבוצה וימנע מצב של וגר-פרמאר-עם-רוצ'סטי. זה יכול להיות גם המאמן. זה יכול להיות גם ארז אדלשטיין. רק תנו למישהו לעבוד כמו אריה שואג ולא כמו ברווז צולע וב-2017 תחזרו לרשימת היפות והנכונות.

• הכתבה הבאה בסדרה: מי המפסיד בעולם האופנה?

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg