ראשי » ספורט » אתלטיקה

אבא ז"ל, לבנון ואח גדול: רצתי את מרתון טבריה

לאורך 42.2 הקילומטרים רצו לי בראש מחשבות על אבא שנפטר, משבר גיל הארבעים, האח הגדול, עפר שלח, ירח הדבש שנהרס, בינת־ג'בל בלבנון והילדים. או בשלוש מילים: באתי, רצתי, נגמרתי

1. קילומטר ראשון. איכשהו דווקא פתיחת המרתון קשה במיוחד. הקילומטרים הראשונים דורשים הרבה יותר מאמץ מאלה שבאים אחריהם. אם רק היו מעבירים את השניים־שלושה קילומטרים האלה לאמצע הריצה, כשכבר תופסים קצב קבוע ורצים במין מוֹד מדיטטיבי, היה לי קל הרבה יותר לצלוח אותם. אבל לא, הם באים ישר על ההתחלה.

2.  וגם הגשם בא. מה גשם, מבול. שבוע וחצי לפני המרתון בטבריה כבר התחלתי לבדוק את התחזיות, וזה נראה ככה: שלושה ימים לפני כן - שמש. שלושה ימים אחרי כן - שמש. במרתון - ממטרים עזים. כמו דמות בסרט מצויר שהענן מתיישב דווקא עליה. עוד לא עברתי שני קילומטרים מקו הזינוק וכולי ספוג מים, כולל הנעליים. נו, מה כבר נשאר? כולה 40 קילומטר נוספים להחזיק מעמד. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. חוכמה גדולה, הוא לא צריך לרוץ אותה.

3.  מי שרץ בפעם הראשונה מרתון, כך לפי האגדה, הוא פידיפידס - שליח שבשנת 490 לפני הספירה עשה את דרכו מהעיר מרתון לאתונה, כדי לבשר על ניצחון היוונים בקרב מרתון נגד הפולשים מפרס. המרחק בין שתי הערים נתן את ההשראה לאורכן הרשמי של תחרויות המרתון - 42.195 קילומטר. לפי האגדה ההיא פידיפידס מת מיד לאחר שמסר את ההודעה החשובה. אני בונה על זה שאצלי זה ייגמר אחרת.

4.  למה בכלל התחלתי לרוץ? הרבה אנשים שאלו אותי, ובצדק. אני לא בדיוק הטיפוס הספורטיבי. בבגרות בחינוך גופני רצתי שני קילומטרים ב־11:02, והמורה פרגן לי עובר, למרות שצריך לרוץ את המרחק הזה בעשר דקות מקסימום. ובכלל, עד לפני שנתיים אם מישהו היה אומר לי שאני עומד לעשות מרתון, הייתי בטוח שהוא מתכוון לצפייה רצופה בשלושת סרטי בחזרה לעתיד. שזה הרבה יותר כיף, אגב. אבל הנה אני כאן, עם עוד יותר מאלפיים רצים.

5. לפני אחת מריצות האימונים פגשה אותי שכנה בחצר הבניין, כשאני לבוש בכל האקססוריז - אתם יודעים, חולצת דריי־פיט שיוצרה ממרקר כתום, מכנסי ריצה, וכמובן הרצועה שמחזיקה את הטלפון על הזרוע. "כמה אתה רץ?" שאלה. "27 קילומטר", השבתי, מסתיר בקושי את הגאווה. "וואו, אצלי אפילו עשרה קילומטרים נראים מעבר להרי החושך", היא התרשמה. "פעם זה היה ככה גם אצלי", החזרתי, "זה כנראה משבר גיל הארבעים שלי". "אם אתה מתעל את זה לשם, זה נהדר", היא ענתה, ואני אמרתי "כן, אה".

6. אז כן, משבר גיל הארבעים שלי הגיע, והאמת היא שבכלל לא ציפיתי לו. קודם כול כי אני רק בן 39, ויותר מזה: ציפיתי שהוא בכלל לא יגיע אליי, כי מה לי ולו? הרי עד עכשיו החיים שלי לא היו דומים למה שכולם מספרים. מרד גיל ההתבגרות? אשתי עדיין מפחדת שהוא יפרוץ אצלי באיחור. משבר שנת הנישואין הראשונה? קראתי על זה איפשהו. הילד בן שלושים והוא מובטל מעבודה ואהבה? שמישהו יכתוב על זה שיר, אני לא מכיר.

7.  זה לא שלא היו לי קשיים בחיים. היו ועוד איך משברים ורגעים לא קלים, אבל איכשהו זה אף פעם לא נראה לי כמו משהו שאמור לשנות את הפרספקטיבה שלי על העולם. קשה לפעמים, עצוב פה ושם, מבאס לעתים, אבל אף פעם לא ממש הבנתי על מה מדברים איתי כל המדוכאים למיניהם, אלה שהחיים הם עול עבורם. יאללה, תקלילו, החיים פרחים.

8.  אבל גם פרחים דורשים טיפול. מים, דשן, אור. קשה מאוד לצלוח את העשור הזה, גיל 40-30, בלי הצרכים הבסיסיים. כולם מדברים על הקשיים שנערמים על זוגות בשנים האלה. קריירה תובענית שנמצאת בנסיקה, ילדים קטנים שדורשים תשומת לב (וכסף), רכישה ראשונה של בית - הכול מגיע בבת אחת. ובלי זמן איכות, תמיכה ותקשורת, העלים של הפרח מתחילים להתייבש.

9.  אני חושב על הקשיים שצצו לי בחיים בשנתיים האחרונות. זה באמת משבר גיל הארבעים והכול יעבור עוד מעט, או שזה כאן כדי להישאר? האם את קו הסיום של הדרך הארוכה הזו אני אחצה עם חיוך? או שאולי, למרות כל האימונים והרצון הטוב, את המרתון הזה אני לא אסיים, ומשהו משמעותי מאוד ישתנה בחיים שלי?

10.  קילומטר עשירי, כמעט רבע ריצה מאחוריי, המספר עשר מהדהד לי ואני לא יכול להימנע מהמחשבה שהשנה אנחנו מציינים במשפחה עשור לפטירתו של אבי. הוא חלה בסרטן לפני גיל שישים ונאבק במחלה במשך כחצי שנה. בכל פעם שמתקרב יום השנה שלו, אני מנסה להיזכר בו וברגעים שהיו לנו. גזרה על המת שישתכח מן הלב, קבעו חז"ל, ולצערי צדקו. בכל שנה זוכרים קצת פחות.

11. חודש לפני שנפטר חגגנו יחד את פורים. הוא ישב בסלון, צהוב כולו בשל הצטברות לא בריאה של בילירובין בדם, ואנחנו - ארבעת הבנים שלו - התחפשנו לארבעת הבנים במשפחת המוצא שלו, ועשינו חיקויים של כל הדודים. היה מצחיק מאוד, וכשאני חושב על זה היום זו כנראה הפעם האחרונה שצחקנו כולנו יחד כל כך הרבה. אם לא הסרטן, הייתי אומר שזה היה צחוק בריא.

12.  באותו ערב אני הייתי זה שהתחפש לאבא שלי. לבשתי אחת מהחולצות שלו, דחפתי כריות כדי שתהיה לי כרס נאה, והרכבתי זוג משקפיים שלו, שדרכם לא הצלחתי לראות כלום. חזרתי פה ושם על כמה משפטי מפתח שהיו לו. חלק מהם היה אומר בבית - "אשתי, המרק פִינוֹם (טעים בהונגרית)" - וחלק היה אומר לתלמידים שלו שלא הקשיבו בשיעור גיאוגרפיה בבית הספר - "מה שלא נכנס מהצד הצפוני של עמוד השדרה, ייכנס מהצד הדרומי".

13.  עכשיו כשאני רץ, אני נזכר שבתחילת דרכו המקצועית אבא לא היה מורה לגיאוגרפיה אלא לחינוך גופני. הוא סיפר שלא היה מהמורים שיושבים בצד עם הסטופר ומחכים שהתלמידים יחזרו, אלא היה רץ איתם במהלך השיעורים. יפה מצדו, אבל למה לרוץ אם אתה לא חייב? זו שאלה שאני שואל עכשיו גם את עצמי.

14. אני יכול לרשום שליש ריצה מאחוריי. מאז שהתחלתי להתאמן למרתון חיזקתי באופן משמעותי גם את שרירי המתמטיקה שלי. עברתי 1/42 מהריצה, ואז 1/21, 1/14 וכך הלאה. כל קילומטר מתורגם לחלק היחסי מהריצה המתוכננת. עוד שני שלישים ו־195 מטר למניאק. פתאום אני רואה את האתיופים שמובילים את המירוץ חולפים מולי, בצד השני. הם הספיקו לרוץ כבר 28 קילומטרים, פשוט לא ייאמן. מישהו כנראה ביטל את ההשפעה של כוח המשיכה עליהם, זה דורש תחקיר.

15.  עוצר לרגע בתחנת רענון, כי בכל זאת צריך לתת קרדיט. בימים שלא חוויתי את מרד גיל הנעורים, התפרסמה במוסף "7 ימים" כתבה על מרתון שחולקה ל־42 מקטעים. כתב אותה אחד, עפר שלח. מלבד הנושא הכללי והמבנה אני לא זוכר כלום מהכתבה ההיא, אבל ודאי שלא חשבתי שאי פעם אלך בעקבותיו, או יותר נכון ארוץ. אבל הנה אני כאן, גומא קילומטרים ומילים.

16.  יש לי הרבה כבוד לשלח, איש שרץ מרתון בפחות משלוש שעות. אין לי מילים לתאר כמה זה קשה. במובן הזה אני לא ממש רץ בעקבותיו. יותר בכיוון של מדדה. אבל מעבר לכך, בעיניי הוא אחד העטים החדים והברורים ביותר ברחבי העיתונות הישראלית - כפרשן ביטחוני ובטח כפרשן ספורט. מההתחלה היה אפשר לראות שלשלח יש עתיד.

17.  אם אינני טועה, הוא גם מי שהבחין בין שני סוגי רצי מרחקים ארוכים: מרתוניסטים לעומת אנשים שרצים מרתון. הראשונים מכורים לזה, האחרונים הם אלה שעושים את זה באופן חד־פעמי. תרשמו אותי בקבוצה השנייה. באתי, רצתי, נגמרתי.

18.  כשהייתי בן 18 הכרתי את אשתי. הקשר הראשוני בינינו נוצר במפגשי גיבוש של גרעין נח"ל. עבדנו יחד בקיבוץ, נפרדנו בגיוס (היא לשירות בט"ש ואני לקרבי), ונפגשנו שוב באמצע השירות לשמונה חודשי היאחזות בלב יער יתיר. אחר כך יצאנו שנינו לחו"ל - היא טסה לטיול במזרח, אני נשלחתי לבינת־ג'בל, לבנון.

19.  זאת בערך הפעם האחרונה שדרכינו נפרדו. היא חזרה מהודו ושנינו אספנו כסף לטיול נוסף - הפעם בדרום אמריקה. כמו כל צעיר ישראלי ממוצע טיילנו בצ'ילה, ארגנטינה, בוליביה, פרו ואקוודור - עד שנגמר הכסף. אז מה עושים? מתחתנים.  

20.  התכנון היה לקחת את הכסף מהמתנות ולצאת לטיול בהרי האטלס. הנסיעה נקבעה לאמצע אוקטובר 2000, ימים שידועים היום כראשית האינתיפאדה השנייה. השערים של מרוקו נסגרו לכניסת ישראלים והתוכנית לטיול־המשך נגוזה באחת. בסוף, למרבה המבוכה, מצאנו את עצמנו טסים לאילת. השנה ציינו 20 שנה יחד, ופתחנו את השנה ה־21.

21.  לפני שנה סיימתי 21 קילומטרים במירוץ "חצי מרתון עמק המעיינות". הריצה ההיא, אני חייב להודות, לא הייתה חוויה טובה בשבילי. לקראת הסוף פשוט לא יכולתי להרים עוד את הרגליים. נשברתי ועברתי להליכה. את קו הגמר חציתי בכל זאת בריצה, בכוחותיי האחרונים, ואז גם הבטחתי לעצמי שבחיים אני לא עושה את זה שוב. מה שיפה הוא שעמדתי בהבטחה הזו: מאז לא השתתפתי שוב במירוץ עמק המעיינות.

22.  רגשות מעורבים מלווים את הרגע שבו מסתובבים ומתחילים לחזור. מצד אחד אני אומר לעצמי, "לא להאמין, כל מה שרצתי עכשיו אני צריך לחזור? זה לא נורמלי". מצד שני אני אומר, "כל צעד שאני עושה עכשיו מקצר את הדרך אל קו הסיום". כשחצי דרך עוד לפניי אני שואל את עצמי אם אעמוד בזה, ועונה לעצמי שאם אעמוד, בחיים לא אגיע לסוף.

23.  כשהדרך חוזרת על עצמה, חוזרת אליי גם השאלה למה אני רץ - ופתאום צצה תשובה לא צפויה שקצת לא נעים להודות בה: האח הגדול. כולם צופים בתוכנית ואומרים שהם לא, וכולם מושפעים מהאחים הגדולים ולא תמיד מכירים בכך.

24.  האמת צריכה להיאמר, אחי הבכור אסף הקדים אותי פה ושם במהלך החיים. נתחיל בזה שהוא יצא לאוויר העולם לפניי והספיק בזמן הזה לעשות המון דברים. כל כך הרבה דברים, שלהורים שלי לקח יותר מארבע שנים להתאושש עד שהם החליטו שהגיע הזמן לעשות עוד ילד - ואני הצטרפתי למשפחה.

25.  אבל הנה רשימה של כמה דברים שהוא עשה, ואני אחריו: הוא היה בגרעין נח"ל, אני הייתי בגרעין נח"ל. הוא טייל בדרום אמריקה, אני טיילתי בדרום אמריקה. הוא רצה להיות עיתונאי, אני הפכתי לעיתונאי ולעורך אתר nrg. הוא רץ מרתון בטבריה, אני רץ מרתון בטבריה. הוא אוהב מוזיקה גרועה, לי דווקא יש טעם משובח.

26.  הפסקול שלי בריצה קבוע. חמשת האלבומים של "ארקטיק מאנקיז" רצים בזה אחר זה בלופ. אני יודע בדיוק כמה זמן נמשכת נגינה של כל אלבום, ולפי זה גם יודע אם אני רץ בקצב הרגיל שלי, מהר יותר או לאט. זה לא שהתוצאה הסופית מטרידה אותי. אני לא מתכוון לשבור אף שיא. אני רק מנסה לשמור על קצב קבוע ונוח כדי שאצליח לחצות את קו הסיום בריצה. אני דווקא יודע למה קיבלתי מדליה, בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלום.



27.  כי בסוף זה לא טריוויאלי לחזור הביתה בשלום, ואני לא מדבר על הסיכוי (שקיים) להתמוטט באמצע הריצה - גם כי הסיכון קלוש, וגם כי בדיקה ארגומטרית שערכתי לפני הרישום למירוץ הוכיחה שהלב בסדר. אני מדבר על קשיים רפואיים אחרים. כאבי ברכיים שכבר שכחתי מהם אחרי הצבא ופתאום חזרו באימונים, או הפעם שבה חזרתי מריצה ונדהמתי לראות שתן אדום מדם. מובן שמיד שאלתי את גוגל וגיליתי שיש תופעה כזו בקרב רצים, שנובעת ממחסור בנוזלים, אבל תשמעו - זה מפחיד.

28.  שני שלישים מאחוריי ואני מציין לעצמי שנחמד שסוף־סוף הגשם פסק. ואז אני רואה את האדוות בשלוליות ומבין שהגשם לא פסק לרגע, פשוט התרגלתי אליו. חבר שרץ כבר כמה מרתונים ועבר למירוצי אולטרה־מרתון, של 60 קילומטר ומעלה, סיפר לי שלאחד המרתונים הרגילים האחרונים שלו הוא לא התכונן כראוי. "אז 14 קילומטר ראשונים זה פיס אוף קייק" (כן, בטח), "14 הקילומטרים שאחריהם הם די סבירים" (שלחתי אותו לבדוק במילון את ההגדרה לסביר) "ו־14 הקילומטרים האחרונים כבר מתחילים להיות קשים" (באמת תודה שהצטרפת למשפחת בני האדם).

29.  החבר הזה, אגב, הוא דוגמה לטרנד הריצה המטורף שכבש את ישראל בשנים האחרונות. בעבר היו מדברים על "ג'וגינג" - אתם יודעים, ריצה קלה כזאת, לטובת הבריאות - אבל היום זה הרבה הרבה יותר מזה, בעיקר בקילומטרים. לפעמים פשוט נדמה לי שכולם מסביבי רצים. היי רגע, באמת כולם מסביבי רצים.

30. אצלי זה התחיל כשיום אחד נחת בתיבת הדואר שלי מייל שנשלח לכל קהילת "קשת" במזכרת־בתיה, שאני חבר בה. קבוצה מהקהילה שנרשמה למירוץ השליחים "תנ"ך־תש"ח", שבו רצים בתורנות כ־200 קילומטר על פני יממה, חיפשה שני רצים נוספים. מה שמצא חן בעיניי במירוץ הזה הוא שכל אחד רץ עשרה קילומטרים, נח כמה שעות ושוב רץ. זה אתגר שאני יכול לעמוד בו, כך האמנתי. שלחתי מייל חוזר: "אם יש מצב שבתוך שלושה חודשים אני מכין את עצמי - אני בפנים". משם כבר הידרדרתי.

31.  לא נעים להודות שאתה בטרנד. כן, כמו כולם. ובכל זאת, יש מקומות שהטרנד הוא דבר נכון וטוב. קחו למשל את טרנד הטבעונות. אין ספק שהסבל של בעלי החיים הוא עניין שאסור להקל בו ראש. בסופו של דבר אפשר היום להסתדר היטב ללא בשר, אז למה אנחנו הורגים בעלי חיים או מתעללים בהם?

32.  התשובה לשאלה האחרונה היא: "כי זה טעים". ולכן, למרות הרצון הטוב, ביומיום אני מסתפק ב"יום שני ללא בשר" ובהפחתה כללית של הצריכה - אבל בסוף המרתון הזה, עוד עשרה קילומטרים של לנשום ולנשוף, אני לגמרי יורד על חצי קילו אנטריקוט עשוי מדיום. חלבונים זה בריא אחרי מאמץ פיזי ממושך. 

33.  אגב, לאחרונה התברר שריצות ארוכות לא ממש מועילות לבריאות, או ליתר דיוק - כלל לא מועילות. מחקר שנערך בדנמרק במשך 12 שנים והקיף 20 אלף גברים ונשים, גילה שבקרב אוכלוסייה שרצה יותר משעתיים וחצי בשבוע נרשמו נתוני תמותה ותחלואה הדומים לאלו של מי שלא רצו כלל. תשאלו את השליח האתונאי פידיפידס.

34.  ואם כבר הזכרנו שוב את מי שייסד את כל זה בבלי יודעין, כדאי לדעת שהמרחק הקצר ביותר בין מרתון לאתונה הוא כ־34.5 קילומטר בלבד. כן־כן, המרתון היה יכול להסתיים כבר עכשיו, אבל המסלול של המרתון האולימפי הראשון התבסס על דרך ארוכה יותר בין שתי הערים, שאורכה היה 40 קילומטר. אם כך, אתם שואלים בצדק, למה רצים 42.195 ולא 40 קילומטר, מספר עגול ויפה? מתברר שבאולימפיאדת לונדון 1908 המרחק הוארך כדי שהמרתון יוזנק מטירת וינדזור, ונכדי המלך יוכלו לצפות ברצים יוצאים לדרך. ועכשיו, בגלל הזאטוטים האלה, יש לפניי עוד שמונה קילומטרים, במקום שישה.

35.  ומה עם הזאטוטים שלי? שלושה, כפרה עליהם. מחכים לי בסוף המסלול. בטלוויזיה רצה לאחרונה פרסומת שבה גברים ישראלים מנסים להרים משקולות ונכנעים לכובד הרב, אבל כשהילדים באים לצפות הם מתמלאים כוחות חדשים ועומדים במשימה. אני חושב על זה ואומר לעצמי שאם למרות כל התכנונים והאימונים, בסוף אמצא את עצמי גורר רגליים לקראת הסיום - אז לפחות שאת 500 המטרים האחרונים ארוץ כמו שצריך. יאללה אבא!

36.  מהקילומטר ה־32 מרחף מעל הרצים איום ה"קיר": במהלך הריצה מפרק הגוף את הגליקוגן שמצוי בין סיבי השרירים והופך אותו לגלוקוז, שמשמש "דלק" לריצה. כשהגליקוגן אוזל, וזה קורה בדרך כלל אחרי כ־30 קילומטר, השרירים עוברים לעבוד על שרפת שומן בלבד, תהליך הרבה פחות יעיל מבחינת הפקת האנרגיה - ולכן בשלב הזה רצים רבים מתחילים לחוש תשישות וחוסר יכולת להמשיך לרוץ.

37.  הקיר הזה הוא אמתי. הוא שם, גם בחיים. אחרי שנים ואחרי קילומטרים, תוך כדי מאמץ מתמשך, המשברים הם בלתי נמנעים. האתגרים נערמים זה על גבי זה, השרירים לא מפסיקים לעבוד, ולפעמים כל זה פשוט מאותת: "די, מספיק".

38.  בחודשים הראשונים בצבא, בעיקר בטירונות ובאימון המתקדם, המפקדים טחנו לנו ש"הכול בראש". מהר מאוד גיליתי שזה נכון במיוחד לגביי. למשל, כשכל הפלוגה יצאה לריצת חמישה קילומטרים עם אפודים ותחמושת מלאה, אני תמיד השתרכתי מאחור. בעצת המפקדים אמרתי לעצמי "אתה יכול, יואב, אתה עושה את זה. רוץ" - אבל זה היה הכול בראש, שום דבר לא עבר אל הרגליים.

39.  ספורטאים מקצועיים משתמשים רבות בשירותיהם של פסיכולוגים מקצועיים כדי להתגבר על הקשיים בדרך. אני לא יודע מה קורה בסשן של פסיכולוג ספורט, ולמען האמת גם לא התנסיתי בסשן של פסיכולוג רגיל, אבל ברור לי שמשלב מסוים באמת הכול בראש, במובן המוכר: צריך להחליט שמתגברים על הקשיים, שממשיכים למרות הכאב, שלא מוותרים. וזה מה שאני עושה, למרות שאני כבר באמת־באמת נושך שפתיים. קושי מטורף.

40.  אבותינו הלכו במדבר ארבעים שנה, אז ארבע שעות ריצה ישברו אותי? יש מצב. אבל אולי לא, כי פתאום עולה בראש דמותה של ג'ולי מוס. בפעם הראשונה שראיתי את הסרטון שלה ביוטיוב, התרגשתי עד דמעות. מוס השתתפה בתחרות "איירון מן" בהוואי ולא נחשבה בתחילה לפייבוריטית. היא הייתה סטודנטית שלא התאמנה באופן מקצועי. למרבה ההפתעה, לאחר כארבעה קילומטרים של שחייה ו־180 קילומטר רכיבה על אופניים, היא התחילה את ריצת המרתון כשהיא מובילה את הנשים, ואחריה במקום השני קתלין מקרתני, בפער של כעשרים דקות.

41.  אלא שכמה מאות מטרים לפני הסיום הגוף של מוס פשוט כבה. היא קרסה אל האדמה, נאבקה לקום והמשיכה בריצה. פעם אחר פעם היא נפלה, קמה בקושי, המשיכה כמה מטרים בהליכה ושוב נפלה. את המטרים האחרונים של המירוץ היא פשוט זחלה, כשמקרתני עוקפת אותה בלי לשים לב לדרמה המטורפת. אבל למי אכפת מהמנצחת? מוס גררה את עצמה עד לקו הסיום בהרואיות בלתי נשכחת. כל מי שרואה את הקטע הזה לא יכול שלא להתפעל מתעצומות הנפש. אתם חייבים לחפש את הסרטון ביוטיוב. בכל אופן, במקרה הזה בהחלט זוכרים את הסגן של בר כוכבא. איכשהו גם זה עשה לי חשק למרתון, מודה.



42. קילומטר אחרון. אני עושה חשבון מה הביא אותי לרוץ במשך יותר מארבע שעות 42 קילומטרים. שאריות ספורטיביות מאבא שלי ז"ל? הטרנד ששוטף את המדינה וגם את החברים שלי במזכרת־בתיה? התקדים שקבע במשפחה אחי הגדול? האתגר העצום והרצון להביא את הגוף לקצה? או שאולי הסיבה נעוצה פשוט במספר 42 עצמו, שהוא כידוע התשובה לחיים, היקום וכל השאר?

42.195. קו הסיום. בניגוד לחצי המרתון, הפעם אני חוצה את קו הסיום בריצה. ב־200 המטרים האחרונים הגברתי את הקצב, והחיוך שלי היה טבעי לגמרי. זה היה רגע מרגש באמת, ועכשיו זה לא היה הגשם שהרטיב את פניי. המאמץ האדיר נפסק פתאום, במחי צעד אחד, והנה אשתי והילדים. וואו, איזה כיף.
 
צילום קו הסיום: רונן טופלברג, RunnerScanner.com

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg