השחיין שלא נכנע לנאצים: סיפורו של אלפרד נקש
אלפרד נקש, ילד הפלא מאלג'יריה שהפך לאלוף עולם בשחייה, נחשב עד היום לגדול שחייני צרפת בכל הזמנים. באושוויץ הוא איבד את בתו ואישתו, אך הצליח לשרוד את מכונת ההרג הגרמנית ושב להתחרות בבריכה באולימפיאדת לונדון. סיפור של גבורה ליום השואה הבינלאומי
"זה הזמן הטוב ביותר, זה הזמן הגרוע ביותר", כך הגיב הסופר והעיתונאי האמריקאי חתן פרס נובל לספרות (1954) ארנסט המינגווי, כאשר ב- 1941, שבר אלפרד נקש במרסיי שבצרפת את שיא העולם ב- 200 מטר חזה (2:36,8). השיא הקודם החזיק מעמד 5 שנים, וכך גם שיאו של נקש. זהו סיפורו של ספורטאי ענק, יהודי גאה ומעל הכל אדם שסירב להישבר ולהיכנע לצורר הנאצי.

נקש (1983-1915), היה שחיין בעל הישגים יוצאי דופן וחבר נבחרת צרפת בכדור-מים. עד היום הוא נחשב גדול שחייני צרפת בכל הזמנים זאת בזכות 28 תארים באליפויות לאומיות בהם זכה בין השנים 1952-1935 והכללתו בנבחרת צרפת בשחייה ובכדור-מים בשתי אולימפיאדות (ברלין 1936 ולונדון 1948). פירוש שם משפחתו במרוקאית הוא אומן, מומחה וזה בהחלט הלם אותו.
נקש נולד בקונסטנטין, העיר השנייה בגודלה באלג'יריה, שהייתה מכונה גם ירושלים הקטנה. זאת, עקב מספרם הרב של היהודים שהיו גרים בה מדורי דורות. ב-1870, 40 שנה לאחר הפיכתה של אלג'יריה למושבה צרפתית, החליט שר המשפטים אדולף קרמיה, להעניק אזרחות צרפתית לכל יהודי המושבה.
נקש, היה בן הזקונים מבין 11 אחים ואחיות. בילדותו סבל מפחד מים; הוא אף לא העז להתקרב אליהם, וחבריו לעגו לו בשל כך. כאשר בהיותו בן 11, אחד מהם זרק את נעליו למים, בלית ברירה נכנס לחלץ אותן. בין נקש למים, נוצרה אהבה ממבט (או ממגע) ראשון. מאותו רגע, התחיל להיכנס למים יום-יום וכבר בגיל 15 הוכתר כאלוף קונסטנטין לנוער.
אחד החיילים הצרפתים המוצבים בקונסטנטין שם לב לכישרונו והתחיל לאמן אותו. אודות לאזרחותו הצרפתית, הגיע ללא שום בעיות בגיל 18 לפריז והצטרף למועדון היוקרתי רסינג קלאב פריז. למרות שב- 1934 זכה בסגנות אליפות צרפת ב- 100 מטר חופשי ונכלל בנבחרתה, נמנע ממנו להשתתף בהתמודדות בין נבחרת צרפת לבין נבחרת ארצות השפלה (הולנד- בלגיה) זאת מפני שלא נולד על אדמת צרפת.
ב- 1935, בהיותו יהודי גאה, נטל נקש חלק במשחקי המכבייה השנייה שהתקיימו בארץ ישראל. בבריכת בת גלים שבחיפה, זכה הוא במדליית הכסף ב-100 מטר חופשי עם תוצאה 1:03,2. פבל שטיינר שזכה בזהב, הקדים אותו ב-7 עשיריות שנייה.
ב-1936 באולימפיאדה שנערכה בברלין, בירת גרמניה הנאצית, הגיע עם נבחרת צרפת למקום הרביעי במשחה השליחים 200X4 מטר חופשי. נבחרת גרמניה הגיעה באותו משחה למקום החמישי בלבד. עם נבחרת צרפת בכדורמים הגיע למקום השישי.
ב-1937 זכה בשלושה תארים של אליפות צרפת, אבל נאלץ להחליף את המועדון, בגלל אפליה ופגיעה בו על רקע אנטישמי. וזאת עוד לפני כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית. בשנים 1938-1937 היה מגויס לבסיס של חיל האוויר הצרפתי בפריז.

בשנת 1939, מקבל אלפרד נקש הסמכה כמורה לחינוך גופני ומתחיל ללמד במכון היוקרתי המוכר היום בשם-INSEP (אחד האולמות של מתקן זה אירח אחד השלבים המוקדמים של אליפות העולם בטניס שולחן שנערכה בפריז בשנת 2013; כמו כן, במקום הזה, התאמן כשנתיים עמרי בן ארי, אלוף ישראל בטניס שולחן). ב- INSEP
החלה ללמד גם אשתו פולה, יהודיה אף היא, אליה נישא שנתיים קודם לכן.
ביוני 1940, החליט פיליפ פטן, שנקרא לממשלה חודש לפני כן ועמד בראש המדינה, על כניעה לצבא גרמניה הפולש, ועל שיתוף פעולה עם הנאצים. הוא ביטל את החלטת קרמיה מלפני 70 שנה שהעניקה אזרחות צרפתית ליהודי אלג'יריה ונקט ועוד סדרה ארוכה של צעדים אנטישמיים. לפני כניעת צרפת לגרמניה, נהרג אחיו של נקש, ששימש כטייס בחיל האוויר הצרפתי, מאש גרמנית.
ללא אזרחות וללא זכות להמשיך ללמד עזבו נקש ואשתו את פריז והתיישבו בטולוז שנמצאה במה שנקרא אז "האזור החופשי", שהיווה כ-45% משטחה של צרפת, אבל גם תחת שלטונו של פטן.
בטולוז הצטרף נקש לצבא היהודי (AJ- Armee Juive), ועסק בעיקר בהגברת הכושר הגופני של המגויסים החדשים. בזכות AJ הצליחו לברוח את הגבול לספרד מאות רבות של יהודים. יחד עם אשתו ובתו בת השנתיים עשה גם נקש את הדרך אל הגבול, אבל ראה שבתו אינה מפסיקה לבכות ועלולה להכשיל את המעבר הלא חוקי והמסוכן בלאו הכי לספרד, של כל הקבוצה והחליט בשל כך לחזור כלעומת שבא.
ב- 1942 זכה אלפרד נקש בחמישה תארים באליפות צרפת (100, 200 ו- 400 מטר חופשי, 200 מטר פרפר 4X200 מטר שליחים), אבל במפגש מול גרמניה סירבו הגרמנים לשחות באותה בריכה עם יהודי. חבריו הצרפתים, במעשה אצילי של סולידריות עם נקש, סרבו גם הם להשתתף באותה תחרות.
בדצמבר-1942 נעצר ביחד עם אשתו ובתו והועבר לבית הסוהר סנט מישל ובהמשך למחנה דרנסי, על יד פריז. מחנה זה שימש באותה תקופה כמחנה מעבר של היהודים למחנות ההשמדה הנאצים, רובם ככולם של האסירים נשלחו לאושוויץ. משפחת נחש נלקחה לאושוויץ בנובמבר 1943. כאן הופרדו בני המשפחה. בתו, אנני, נרצחה מיד עם הגעתם, אבל לנקש לא ידע דבר תקופה ארוכה על גורל בתו ואשתו (שנספתה אף היא בתאי הגזים של המחנה).

באושוויץ זיהו אותו שומריו כאלוף השחייה וסוהרי המחנה נהנו להפוך אותו לכלבלב השעשוע שלהם. כדי להשפיל אותו כפו עליו ביצוע כל מיני משימות פרי דימינום החולני: כך ציוו עליו לחלץ בשיניים מתחתית בריכת המים ששימשו בעיקר לכיבוי שריפות סכינים או חפצים אחרים שהם עצמם זרקו במתכוון ולהניח אותם לרגליהם.
כושרו הגופני היוצא מן הכלל של נקש והמודעות שלו על חשיבות שמירתו, גרמו לו לבצע את מבוקשם של שומריו מחד גיסא ולבוז להם בו זמנית מאידך גיסא.
בינואר 1945 עקב התקרבות הצבא האדום, החליט הגרמנים לפנות את מחנה אושוויץ. הפינוי נעשה במה שמוכר כמצעדי המוות. במצעד המוות למחנה בוכנוואלד מתוך 1368 גברים, נשים וטף שפונו באותו מצעד עם נקש, שרדו 47 איש בלבד, נקש ביניהם. באפריל אותה שנה שיחרר צבא ארה"ב את המחנה: את גופו של נקש מילאו 40 ק"ג בלבד. הוא חזר להתאמן ולהימנות שוב עם צמרת השחייה הצרפתית.
באולימפיאדה שנערכה אחרי הפסקה בת 12 שנה בלונדון ב- 1948 נכלל נקש שוב בנבחרת השחייה והכדור-מים של צרפת. מתוך 4104 ספורטאים מ-59 מדינות שלקחו בה חלק, היה נקש המשתתף היחידי ששרד את השואה.
אחרי הפרישה מתחרויות, בחר להתיישב עם אשתו השנייה באי ראוניון, מושבה צרפתית באוקיאנוס ההודי, 900 ק"מ מזרחית למדגסקר. במקום הוא פתח מועדון שחייה. בגיל 68 נפטר מדום לב תוך כדי השחייה היומית, במים שכל כך אהב.
בריכות רבות נושאות את שמו של אלפרד נקש בצרפת וכן מתקיימת תחרות שחייה יוקרתית שנתית לזכרו; כמו כן, הוכנס ליד לספורטאי היהודי שבמכון וינגייט (היכל התהילה של הספורטאים היהודים).