בסיס לשלום: הבייסבול ככלי לקירוב ארה"ב וקובה
מול העיניים של הנשיאים אובאמה וקסטרו, דיירון ורונה הפך השבוע לשחקן הבייסבול הקובני הראשון שערק ממדינתו לארה"ב וחזר לשחק בה. על תרבות ספורט משותפת ככלי לקירוב בין שתי המדינות
דיירון ורונה חבט לשמי הוואנה כדור לא טוב שנתפס על ידי וויליאם סאאבדרה מנבחרת קובה. זה לא היה הום-ראן מרהיב, אלא פסילה קלה מאוד. למרות זאת, הקהל המקומי וחבריו של ורונה בטמפה ביי רייז קיבלו אותו בחיבוקים על הספסל.
שלוש שנים קודם לכן ורונה בן ה-28 ערק מקובה, לקח איתו את אמו באוניית נוסעים ועבר מסע של 12 שעות להאיטי. הוא לפחות לא סיכן את חייו כמו הרבה קובנים אחרים שעושים את המסע אל החופש על גבי רפסודות. סיפור הבייסבול המקצועני שלו בינתיים לא התרומם והוא משחק היום בקבוצות הזוטרות של טמפה ביי.
עם זאת, הוא עשה שלשום היסטוריה באיצטדיון לטינו-אמריקנו. ורונה הפך לשחקן הראשון שעורק מקובה וחוזר ומשחק בארצו, מדינה שהיתה האויבת האזורית של ארה"ב מאז תחילת שנות ה-60. כל זה במשחק בייסבול בין טמפה ביי לנבחרת קובה, כחלק מביקורו של הנשיא ברק אובאמה - בנוכחות הנשיא האמריקני ונשיא קובה ראול קסטרו.
סיפור ספורט-היסטוריה-פוליטיקה טוב שכזה לא קיבלנו כבר הרבה זמן. הרבה מ-55 אלף הצופים הגיעו לאיצטדיון ארבע שעות לפני הפתיחה. הם קיבלו בתשואות את הקבוצה האורחת ואת אובאמה. ואם יש לספורט סיכוי להביא שלום איפשהו בעולם, אז זה במקרה של ארה"ב, קובה ובייסבול.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הבייסבול בהחלט יכול לסייע לקובה. אובאמה דיבר בראיון טלוויזיה על האפשרות של כלכלת קובה להתפתח בזכות כספים שעשתה הקהילה הקובנית החרוצה בארה"ב. חלק לא קטן מהמצליחנים הללו הם שחקני בייסבול קובנים מובילים, שערקו וקיבלו חוזים בהיקף של אקזיט טכנולוגי. אלו הם בהחלט האנשים שאם ישקיעו בקובה, יעזרו לזרז את השינויים בה.
אבל בואו נשים בצד עניינים כלכליים. לבייסבול הקובני יש מקום מיוחד בהיסטוריה האמריקנית. ב-1865 רק 16 שנים אחרי שהומצאו חוקי המשחק בהובוקן, ניו ג'רזי, החלו לשחק אותו בקובה באהבה עצומה.
אנשים משתמשים לפעמים במונח "תרבות משותפת" בקלות מרובה מדי, אבל ספרו הקלאסי, למשל, של ארנסט המינגוויי, "הזקן והים," מלא בגיבורי בייסבול קובנים ואמריקנים כאחד.
רייצ'ל רובינסון בת ה-93 פעילת זכויות אדם, היתה אחת מהצופות ביציע. היא אלמנתו של ג'קי רובינסון, ששבר 1ב-1947 את מחסום הגזע כשהפך לשחקן הראשון שחתם בליגות המקצועניות שנסגרו בפני שחורים ב-1884.
זה היה סמלי, כי המקום שבו שחורים אמריקנים כן שיחקו מול לבנים אמריקנים בכל דורות ההפרדה הגזעית היה ליגת החורף של קובה - לשם נסעו שחקנים מכל הגזעים להרוויח את לחמם בחורף האמריקני.
היסטוריונים טוענים שבגלל קובה, רובינסון כמעט לא הפך לדמות ההיסטורית. לפני שברוקלין דוג'רס החתימו אותו הם שקלו לבצע את "הניסוי הגדול" (הכללת שחקן שחור בקבוצה בליגות הבכירות) באמצעות הבאת שחקן קובני. הדוג'רס בחרו ברובינסון לבסוף, אבל קיימו את מחנה האימון לפני העונה בהוואנה בגלל חשש מעוינות ומגזענות אם יתאמנו בבסיס האימונים הקבוע שלהם בפלורידה.
החלק הכי פחות חשוב בסיפור השבוע: טמפה ביי ניצחה 1:4 את הנבחרת המארחת.
בימים האחרונים מתנהל ויכוח ציבורי בנוגע לסכומי הפרסים בטניס הנשים והגברים, ששותפים לו סרינה וויליאמס ונובאק ג'וקוביץ'. חשוב להדגיש: הפרסים זהים רק במספר קטן של תחרויות, ובהן טורנירי הגרנד סלאם.
ג'וקוביץ', מספר אחת בגברים, הרוויח בשנה האחרונה סכום כפול מוויליאמס, הראשונה בנשים. סבב הנשים חילק בשנה האחרונה 556 מיליון דולר בפרסים, לעומת 1.471 מיליארד שחילק סבב הגברים.
בכל מקרה, מנכ"ל טורניר אינדיאן וולס, אחד הבודדים לגברים ולנשים, כבר איבד את תפקידו אחרי שאמר כי היה רוצה בחיים הבאים שלו להיות קשור לסבב הנשים, כי הן רוכבות על ההצלחה של סבב הגברים. ג'וקוביץ' היה מתון יותר כשאמר שכספי הזכיות צריכים להתחלק על פי ההכנסות.
חסר לי דבר אחד במאבקן של הנשים לשוויון בפרסים: דרישה לשחק בשיטת הטוב מחמש מערכות בטורנירים הגדולים. פיזית זה לא אמור להיות להן קשה. כל עוד הן לא דורשות זאת - הן מחזקות את הטענה שהמשחק שלהן טוב פחות ומכניס כמובן פחות כספי טלוויזיה.
אקו"ם