מתנה מאנגליה: לזכרו של ג'יק מנסל
בדיעבד, את נבחרת ישראל של ג'ק מנסל שהלך השבוע לעולמו, את השנים ההם, הכי אהבתי. כי לא היינו מספיק קטנים, גם לא מספיק גדולים - היינו כאלה, באמצע של תחילת החיים, וחשבנו שהבריטי שקצת התנשא מעלינו זו מתנה של ממש. והאמת, עד היום אני חושב ככה. תנוח על משכבך, קואץ׳
מאמן נבחרת ישראל לשעבר, ג'ק מנסל, הלך לעולמו בגיל 88
כשהיינו בני 15, רגע לפני שנשאבנו לעולם התקשורת והתוודענו לכדורגל הישראלי מקרוב, היינו נאיביים מספיק וטיפשים מדי כדי לחשוב שנבחרת ישראל היא אחד הדברים הנשגבים ביותר בספורט העולמי.
5 שנים קודם, אפילו קצת פחות, קמתי ב-3 וחצי לפנות בוקר ופתחתי טלוויזיה קטנה בשחור לבן. שמתי שעון מעורר, שחלילה לא אפסיד את הופעת חיי. על המסך שיחקו נבחרות ישראל וצרפת בטורניר הכדורגל האולימפי במונטריאול. ויקי פרץ עשה 0:1, מישל פלאטיני רק הישווה בפנדל לקראת הסוף.
ואז הבאנו טרנזיסטורים לבית הספר היסודי, לשמוע את ישראל נאבקת בסיאול מול דרום קוריאה. משהו כמו 11 לפני הצהריים. בדקה ה-78 צעקנו יש כי מלמיליאן הישווה, אבל הקוריאנים הבקיעו ממש בסיום פעמיים כדי לעלות למונדיאל של ארגנטינה 78׳. היינו קטנים מדי כדי לזכור את ישראל של שפר ב-70׳, אבל אני זוכר לגמרי את מערב גרמניה הולנד ב-74, ואפילו את הקרב על המקום השלישי - פולין מנצ׳חת את ברזיל.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ואז בא ג׳ק מנסל. הוא היה אנגלי, ולמרות שלא היה מאמן מוכר או חשוב במיוחד - האנגליות שלו עשתה עלינו רושם עצום. הוא קצת התנשא מעלינו, אבל זה היה בעיקר חוש ההומור שהתקשינו לזהות.
פעם שחקנים יצאו בלי רשות ממחנה האימון, והגיעו חזרה ברכב לפנות בוקר. אחרי כמה דקות הגיח מנסל מחדרו ולקח שניים מהם לטיול בוקר. הוא נעצר במגרש החנייה ליד הרכב והתיישב על מכסה המנוע, ומייד ניתר וסינון לעברם - הוא חם...
בקדנציה הקצרה של מנסל, הוא הטביע חותם יותר ממאמנים בעלי שם של שתי קדנציות. כיוון שידע שהגיע לפרובינציה, ידע לא להתרגש גם ממי שעשו מעצמם כוכבים מטורזנים. כך העדיף כבלם את יצחק שום האפור על אבי כהן האליל, והקים עליו את עיתונאי הספורט הקובעים, שטיפחו את אביל׳ה ציפור נפשם.
אני זוכר את שידורי הרדיו של דני דבורין מהמשחקים בליסבון ובבלפסט. הטלוויזיה לא שידרה, והתיאורים ברדײַו היו מפחידים ורבי הוד. בליסבון חיכו לנבחרת 75 אלף צופים באיצטדיון לוז. דמתי כמעט כבש בדקה הראשונה, אבל היה להם אז כוכב גדול בשם ג׳ורדאו. זה נגמר בשלישייה. או השלישייה שחטפנו בהמפדן פארק בגלזגו. לי הצעיר, הכל היה חדש ובתולי כל כך. שכבתי מכוסה בשמיכה מעל הראש, מתיירא מכל התקפה על שערם של אריה חביב או יוסי מזרחי.
והיה המשחק מול שבדיה ברמת גן. נדמה לי שהוא התחיל ב-4 אחרי הצהריים. יצאנו מחולון בסביבות 11 לפני הצהריים, לקחנו אוטובוס לתחנה מרכזית, משם החלפנו לרמת גן. הגענו שעה לפני המשחק ומרחוק התנשא רמת גן, שכבר אז, ואולי בעיקר אז, נראה כמו הסנטנאריו של מונטבידאו. ענק, בודד ועצוב. המפגשים עם רמת גן באותם שנים היו מזדמנים, פעם בכמה שנים. ראינו שם את הנבחרת מול יפן. נגמר אפס אפס עם החמצות גדולות של ויקי פרץ ושריקות בוז נוראות בסיום. מה זה חשוב שזה הבטיח לנו עלייה לאולימפיאדה.
לא זוכר הרבה משישראל שבדיה, רק שבדקה ה-90 חיים גר נגח פנימה מכדור קרן שהוגבה לרחבה. 50 אלף צופים רעמו באמת. היינו באוויר, אבל אז ראיתי את באר חוזר בצעדיו הקטנים, המהירים לרחבה. האנגלי קורטני המציא נבדל שלא היה ולא נברא וחיבר לנו את החיים. כמעט שעתיים בכיתי אחרי המשחק.
מנסל זה הפסקת החשמל ברמת גם כשאירחנו את צפון אירלנד, ורפעטיל טורק אילץ את החתול פט ג׳נינגס לתת את אחת מהצגות חייו, בדרך לאפס אפס, שלא מנע מהאירים לעלות למונדיאל. ומנסל? לא התנפח מעולם, נותר צונן ושבע רצון במידה, משבח פה, מלקה שם, ומנהל ביד רמה מערכת יחסים מוזרה ביותר עם התקשורת.
ליוסי רוט, הצלם הכל יכול של ידיעות אחרונות, זה שצילם את אריאל שרון עם כבשה על כתפיו, לא איפשר לצלמו כשהוא אוכל. זה לא מנומס, תקע לצלם כשזה דחף לו עדשה לפרצוף בחדר האוכל בשפיים.
הוא כיבד את הוותיקים, בראשם גיורא שפיגל אפילו שירדו לשחק בבית״ר ת״א, וחזר משטוקהולם עם 1:1 הירואי אחרי הרמה של ינקה אקהויז, נגיחה למשקוף של שפיגל ודחיקת רגל של גידי דמתי. זה היה ב-18 ביוני, ימים של מסיבות סוף שנה, ואני והחברים שלי הברזנו מבית ספר, כי מנסל הזה נתן לנו את כל הסיבות לאוהב את נבחרת הכדורגל שלנו.
בדיעבד, את הנבחרת שלו, את השנים ההם, הכי אהבתי, כי לא היינו מספיק קטנים, גם לא מספיק גדולים - היינו כאלה, באמצע של תחילת החיים, וחשבנו שמנסל זו מתנה שקיבלנו מאנגליה.
עד היום אני חושב ככה. תנוח על משכבך, קואץ׳.
אקו"ם