לכתך אחריי במדבר: ב"ש השלימה שלב ראשון במסע
הסיפור של אביעד פוהורילס עם ב"ש התחיל רע בשנות ה-80 עם מנוע שרוף של דייהטסו, אבל המשיך באליפות אחת המוצדקות בתולדות הכדורגל הישראלי. הנאום המפורסם של רלף קליין השתכלל כשכל המדינה עמדה מאחורי הקבוצה של אלונה ברקת, שנכנסה לתפקיד 'בן גוריון' של העידן החדש. בית"ר י-ם והפועל ת"א נותרו הרחק מאחור
הסיפור הזה עם באר שבע התחיל לא טוב באותו חודש יולי של 1987. הייתי בן עשרים וכלום, טיפה אחרי צבא, ובוקר אחד קיבלתי מכתב שהתקבלתי ללימודים באוניברסיטת בן גוריון. לקחתי את הדייהטסו שרייד הכחולה ויצאתי מחולון דרומה. מעולם לא הגעתי לפגישה עם הפרופסור חיים אילתה, נשיא האוניברסיטה, כי המנוע של הדייהטסו נשרף בצומת בית קמה. ככה זה התחיל לי עם הפועל באר שבע.
עונת 88-87 הפכה מבחינתי לבית הספר הכי גדול לכדורגל, לעיתונות ולחיים עצמם, שעברתי עד אז ב-21 שנותיי. מישהו זרק אותי לבריכה בלי מים, ודרש ממני לשחות. וככה, בין הכנה למאקרו כלכלה, לישיבה בסלון עם שלמה אילוז ואפרים דוידי, הבלמים הכי קשוחים שגידלה באר שבע ever, נולד סיפור האהבה שלי למקום, לקבוצה ולאנשים שם.
ולכן, כשמוגרבי הבקיע את השער בדקה השישית, נזכרתי במסדרונות וסרמיל בפעם הראשונה שדרכתי שם בקיץ 87. זה נראה כמו בית משוגעים. מה שאני זוכר משם זה צעקות אימים מכיוון חדר ההלבשה בואכה המשרד של ההנהלה. עמד שם שלום אביטן, אגדה מקומית בן 37, שלא רצה להשלים עם זה שנסים בכר, המאמן החדש, לא רוצה אותו בחזרה בסגל שלו. ולהגיד לשלום אביטן 'לא' בשנים האלו - זו היתה הכרזת מלחמה על העיר ושכונותיה.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ב-7 באפריל 77׳, כשכינס רלף קליין את שחקניו בחדר ההלבשה לקראת הגמר הראשון שלהם מול מובילג׳ירג׳י וארזה, הוא אמר להם שלעומת האיטלקים שרק העיר שלהם עומדת אחריהם - כאן כל מדינת ישראל מחזיקה להם אצבעות. במקרה שלנו, עם באר שבע, השתכלל נאום הציונות המיתולוגי ההוא של רלף - כאן גם עיר שלמה, וגם מדינה שלמה, להוציא את מחנה האוהדים הגדול של מכבי ת״א - החזיק אצבעות לבאר שבע.
לא רק בבאר שבע קפצו אתמול אנשים ממושביהם בכל אחד משלושת שערי התגובה לרשת של רן קדוש, אלא בכל ערי ויישובי ישראל. בקיבוץ, בכפר, בקרת, זהו זה ולא אחרת. זהו זה. תם ונשלם.
אתמול הושלם השלב הראשון בדרך להפיכתה של הפועל באר שבע למועדון כדורגל מוביל בישראל. כבר שנתיים שלוש היא חגה מעל איזורי הרעש, נוגעת לא נוגעת, אבל היא היתה זקוקה לחותמת, לסטמפה המבויילת הזאת כדי שבכל מקום בארץ, וגם בעולם - ידווחו חדשותית, על הזכייה הזאת. זה היה צריך להופיע ברשומות, בטבלאות במפעלי ההנצחה. זה קרה אתמול, ועכשיו באר שבע, שסחבה על עצמה ועל החזה שלה לא מעט אותות קין של כשלונות ואכזבות - הניפה הפעם את הצלחת החשובה הזאת, ותתפנה לקראת השלב הבא.
באר שבע השלימה אתמול מהלך אסטרטגי בו הפכה לאחת משלוש המועדונים המובילים בישראל. מכבי ת״א היא הראשונה, מכבי חיפה, למרות 5 עונות איומות ברציפות, עדיין שנייה - ובאר שבע הוא המועדון השלישי. אמנם רק אליפות שלישית, פחות מהפועל ת״א, בית״ר ירושלים, הפועל פ״ת ומכבי נתניה - אבל איפה באר שבע ואיפה הן. העבר חשוב, אבל עם הווה ועתיד מעורפלים שלא לומר רעים - באר שבע והחזון שלה קפצו שתי מדרגות ואנשיה כבר לא מסתכלים אחורה.
אמרתי אתמול ב״שבת ביציע״ שאלונה ברקת היא הדוד בן גוריון של העידן החדש בעיר ובנגב. קצת בומבסטי אבל לא רחוק מהתחושה הזאת של אותו אירוע מכונן, שלא היה מתרחש בעיר אם לא המאמץ העילאי אליו היא נכנסה תחת המטריה האווירית הזאת של משפחת ברקת.
אלונה בגיבויו העצום, אבל הנחבא אל הכלים של בעלה המוכשר אלי, חוללה לא מהפך אלא מהפכה. בפחות מעשור היא חוללה מהפך חשיבתי וביצעה ניתוח רב מערכתי ששינה DNA של מועדון. זה עלה לה בכסף אדיר ובדמים, אבל היא לא נשברה. הרבה אנשים, כולל בכירים מאוד בכדורגל כאן, ניסו לשים לה רגליים, לנצל את היותה חדשה בתחום, חשבו שאפשר לתמרן אותה בגלל שהיא אשה. אבל היא יכלה להם, למנגנונים שלהם ועשתה את זה. היא ראויה לתהילה.
הרבה מאוד גורמים חברו לרגע המזוקק אתמול בטרנר. הכדורגל הישראלי, העני כל כך בריגושים ובדמעות של אמת, קיבל אתמול במתנה את אחת האלופות המוצדקות ביותר שידע מעודו. לחיים.
אקו"ם