מדריד נגד מדריד: הקרב על ליגת האלופות
פלורנטינו פרז הוא פופוליסט גאון: כנשיא ריאל מדריד הוא חיזק את התדמית של המועדון דווקא בתקופה הכי כושלת שלו. במוצ"ש הוא יפגוש בגמר ליגת האלופות את היריבה העירונית, אתלטיקו, בקרב שבו מעורבבים כסף ולאומנות
כשפלורנטינו פרז התמודד ב־1995 בפעם הראשונה על נשיאות ריאל מדריד, הוא ניהל את קמפיין הבחירות שלו סביב עניינים של מינהל תקין וניהול כספים. פרז עורר עניין מסוים, אבל הפסיד בבחירות די צמודות. ארבע שנים אחר כך נקט שיטה שונה לחלוטין: הוא הגיע להסכם עם הכוכב הפורטוגלי של ברצלונה לואיש פיגו, שלפיו ירכוש אותו אם ייבחר. זה עבד נפלא. פרז נבחר, פיגו עבר.
מעבר פיגו כאילו המציא מחדש את היריבות בין ריאל מדריד לברצלונה, יריבות שפעם היתה על רקע פדרליזם ספרדי מול עצמאות קטלאנית ולפתע נתפסה כתחרות על הגמוניה עולמית. הוא גם קיבע עדיפות מובנית של ריאל מדריד בשוק העברות השחקנים. בגלל שמות דוגמת פרנץ פושקש ואלפרדו די סטפנו, לאנשים נדמה ש״ריאל היתה תמיד השם הכי גדול״. זה לא נכון. די סטפנו הגיע לריאל בבוררות משפטית מוטה. פושקש בכלל הגיע כפליט הונגרי מחוסר עבודה. ברצלונה היא מי שכמעט תמיד זכתה בשמות הגדולים - כגון יוהאן קרויף ודיאגו מראדונה וגם הברזילאים רומאריו, ריבאלדו ורונאלדו.
במילניום החדש המצב שונה לגמרי. כשפלורנטינו פרז מכריז שהוא רוצה שחקן - זידאן, רונאלדו הברזילאי, כריסטיאנו רונאלדו, גארת׳ בייל - הוא לבסוף זוכה בו. הוא בנה מודל כלכלי של שיווק השחקנים הללו, שכנראה מחזיר איכשהו את ההוצאות. בפעם השלישית שבה רץ לנשיאות המועדון, הוא זכה ב־94 אחוז מהקולות. באותה פעם וגם בזו הבאה שום מועמד לא העז להתמודד מולו.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
פרז הוא כנראה פופוליסט גאון. עשור וחצי לפני דונלד טראמפ הוא קלט משהו פוסט־מודרני או פוסט־פוסט־מודרני בטעם הבוחר, כי הפופולריות הזו היא על רקע העובדה שמבחינה ספורטיבית זו אולי התקופה הכי כושלת בהיסטוריה של ריאל מדריד. במאה ה־21 יש לריאל רק ארבע אליפויות ליגה, ושתיים מהן היו בשלוש השנים שבהן לקח הפסקה מנשיאות המועדון. היא גם נכשלה קשות הרבה שנים באירופה - עד שזכתה בגביע לפני שנתיים.
סיבה אחת היא כמובן מועדון כדורגל בשם ברצלונה, אבל יש אחרות. פרז לקח על עצמו לא פעם החלטות ספורטיביות שגרמו נזק ממשי למועדון. הוא שיחרר שחקני הגנה קריטיים בטענות שאין מה לבזבז כסף על הגנה. הרבה מהרכישות הגדולות שלו בוצעו על דעתו בלבד, בלי להיוועץ במאמנים. הוא פיטר ללא הצדקה אמיתית כמה מהמאמנים היותר מצליחים שלו - ויסנטה דל בוסקה וקרלו אנצ׳לוטי. אבל פרז קיבע את עצמו כמרכז הסיפור.
בתוך הכאוס של חצר מלכות פרז המצליחים הם האינדיבידואליסטים הנדירים. אחד מהם הוא כריסטיאנו רונאלדו - עם הלחץ העצום של היותו השחקן היקר בעולם ועם האכזבות התמידיות מול ברצלונה. יש לרונאלדו יותר משער למשחק על פני שבע עונות וכמעט 350 משחקים במדי הקבוצה.
כל זה כשמאמנים, שיטות משחקים ושחקנים מתחלפים סביבו. עוד אחד הוא זינאדין זידאן. כשחקן היה מהאדירים אי פעם במשחק מכריע עם נטייה קלה להיעלם במשחקים הרגילים. פרז טיפח אותו ונתן לו את תפקיד האימון הראשון שלו בריאל. הוא לא מרשים, אבל מנצח מתי שהוא צריך. הוא ניצח את ברצלונה בחוץ ועבר בקושי קבוצות בינוניות כמו וולפסבורג ומנצ׳סטר סיטי בדרך לגמר האירופי.
ההיסטוריה של אתלטיקו מדריד, שתתמודד מול ריאל מחר בערב בגמר ליגת האלופות במילאנו, צבעונית להפליא וקשה עד בלתי אפשרי למצוא בה עקביות כלשהי. אתלטיקו נוסדה דווקא כקבוצה הבאסקית של מדריד שאליה הצטרפו כמה פורשי ריאל. רבים משחקניה נהרגו במלחמת האזרחים נגד הפשיזם, אבל אחריה היא מצאה את עצמה כקבוצת חיל האוויר. ואם היא היתה למשל הקבוצה הספרדית הראשונה להתבסס על סופרסטאר שחור - היא גם ידעה תקופות של גזענות ביציעים ובחדרי ההנהלה.
בימינו, כל היסטוריון מתחיל בחולצת ברצלונה אומר שריאל היתה ״הקבוצה של פרנקו״. אבל האמת היא שהקבוצה המקורית של הדיקטטור היתה אתלטיקו. המורכבות הזו קיימת גם כיום. הקבוצה היא בהגדרה קבוצת החלק העני יותר של מדריד, אבל ביציעיה תמצאו הרבה פשיזם ולאומנות.
ניסיון להבין את אתלטיקו פוליטית נידון כנראה לכישלון, בייחוד בקרב כל מי שמבקש לצבוע את העולם בצבעים של שמאל־ימין, ומי שלא מבין שבעולם הלטיני יש שמאל ויש ימין - אבל גם הרבה סימפטיה לאנרכיה. אתלטיקו מדריד היא מחאה במצב צבירה של קבוצת כדורגל.
אתלטיקו קצת תאכזב אידיאליסטים שרואים בה נושאת דגל הגונה במאבק בכסף הגדול. לאלו מומלץ לצפות בה נלחמת בבאיירן מינכן או בברצלונה ולא מדי שבוע. זה לא רק הכדורגל הנוקשה עד מפחיד; לא רק בזבוזי הזמן כשצריך; הבוז של הקבוצה הזו לחוקים או לערכים ספורטיביים הוא מובנה. מאמנה סימאונה הורחק השנה לכמה משחקים, משום שהורה לאחד ממביאי הכדורים לזרוק כדור נוסף למגרש.
המאבק חסר העכבות של אתלטיקו ממשיך גם מחוץ למגרש. הכדורגל הספרדי והאירופי נשלט על ידי שתי קבוצות, ריאל מדריד וברצלונה, שמרופדות בכספי הטלוויזיה, בכספי הקואופרטיבים ובמקרה של ברצלונה גם בכספי ממשלת קטאר. מה עושה אתלטיקו עם כרבע תקציב בהשוואה ליריבותיה? בנתה מבנה ספק־חוקי שבו רבים משחקניה שייכים במשותף לאנשי עסקים שגם הכסף שלהם הוא ספק־חוקי.
ומי שתופר את כל המבנה הוא סימאונה, שהשינוי הראשון שעשה במועדון הוא להתעקש על שולחן אוכל גדול, כך שהשחקנים לא יישבו בשולחנות נפרדים. המאמן, הטוב בעולם לטעמי, הוא יותר מטקטיקן בחסד ומוטיבטור עילאי - שקבוצתו לא ספגה שער ב־32 מ־50 משחקים בליגה ובאירופה השנה, ולא ספגה יותר מפעמיים באף אחד מהמשחקים הללו.
המרשים יותר הוא הניהול לטווח הארוך. בעוד יריבתה מחר קונה כל שחקן שבו היא חפצה, אתלטיקו חייבת למכור שחקנים כל העת כדי להתפרנס. סימאונה מנהל את העניין באמנות. מאז מונה למאמן שוחררו מהקבוצה שלושה מהחלוצים הטובים בעולם, אגוארו, פלקאו ודייגו קוסטה, ושניים מהשוערים הטובים ביותר, דויד דה חאה וטיבו קורטואה. מרביתם הכניסו לקבוצה כסף גדול. איכשהו כמעט כל סקורר וכל שוער שמגיעים משתלבים בטבעיות. איך הוא עושה זאת? אגרוף קפוץ בין ההגנה והקישור - דייגו גודין, קוקה, חואנפראן, גבי ותיאגו. חמישייה ברובה אפורה, מגובשת - שנועדה לנצח משחקים.
אקו"ם