סדרה מכוכב אחר: הבלון הירושלמי כמעט התפוצץ
איזו סדרה מדהימה זאת הייתה, הא? הפועל ת"א שלטה בקצב, באווירה, בתחושה שאוטוטו הבלון הירושלמי יתפוצץ. זו הייתה הסדרה שלה ושל נייט רובינסון, ששוב הוכיח שפשוט מדובר בכוכב מפלנטה אחרת. אבל אז הגיע דונטה סמית' ועשה סדר בבלאגן של האלופה
איזו סדרה מדהימה זאת הייתה, הא? צריך להיזהר עם הסדרה הדי פסיכית שהסתיימה לה אתמול בדרבי הפועלות. צריך להיזהר דווקא בגלל כל המחמאות שלא בטוח שמספיקות לה. מחמאות בשליפה? סדרה אדירה. קצבית. אמביציוזית, עם קהל שמורכב ברובו מאנשים שבימים של משחק, עד שהוא מתחיל, פשוט לא מתפקדים ונזהרים בלשונם מטעמי ניחוס לא עלינו.
סדרה שבה שלטה קבוצה שעולה בערך שמינית מזו שהייתה אמורה לטאטא אותה, או לפחות הייתה אמורה לקחת משחק אחד בשביל הכבוד. סדרה שיותר מדי אוהדים מהזן הוותיק יותר משווים לסדרה המטורפת ההיא משנות ה-90 עם עדי גורדון ועם דייויד ת'רקדיל ובקבוק מים, שמעלף את יורם חרוש ועופר שלח עם מיקרופון מתעסק בעבודה שבה הוא באמת מועיל. צריך להיזהר עם הקומפלימנטים כי מישהו עוד עלול לחשוב שהכל פה בסדר.
שהרמה מספיק גבוהה, שלא עברו פה גזיליון ותשע מאות אלף זרים לצד שחקנים ישראליים שהיו אמורים לעשות את הקפיצה קדימה אבל במקרה הטוב סתם דרכו במקום, שעדיין לא מוצאים פה גבוה צעיר מעל 2.04 מ' יכולת סבירה לשים את הכדור בסל, שקרוסלת המאמנים לא ממשיכה להסתובב, ושהשיטה, אוי השיטה היא הרי ממש בסדר, לא?
אם כן, צריך להיזהר כי הסדרה הזאת היא יהלום שצץ. אראלה שהתקשרה לסטודנט קשה יום ולא באמת מהווה דוגמא למצב הרגיל שלו. זאת הייתה סדרה של שחקנים. וואו, איזה שחקנים. זו הייתה הסדרה שהחזירה לליגה, אחרי אלפיים שנות, את מעמד השחקן הזר ששווה את הכל.
נתחיל כמובן ברובינסון. הזכרנו את אראלה וסטודנט תפרן. האמת היא שהפועל תל אביב היא אותו סטודנט תפרן, והפרס אחרי הטלפון הביא לפה לרגע קצר שחקן שהוא הוריקן מהלך. נייט רובינסון הוא רוקסטאר עם מניירות, מעמד ופמלייה שעד לפני רגע החזיק קבוצות כמעט לבדו בפלייאוף NBA ועכשיו הוא הגיע כדי להתעסק עם הנייטיב'ס, ולך תסביר להם תוך זמן כל כך קצר איך זה עובד באמת.
היו פה כמה וכמה כאלו שהגיעו משם, אבל רובינסון הוא שחקן NBA ראשון מזה זמן רב שמראה לנו שהוא באמת, אבל באמת לא שייך לפה. אבל האמת היא שמעבר ליכולת אישית שאי אפשר באמת למדוד, בואו של רובינסון פשוט חיבר את הפועל תל אביב לכדי קבוצה מאוזנת. קבוצה שבה כל שחקן ושחקן הביא לכדי מיצוי כמעט מלא את התפקיד שלו, וזה כשחצי סגל אמור היה להתנדנד בליגת המשנה.
ואם זה עוד לא היה ברור: בשקלול סגל השחקנים הרחב והמצחיק שלה, הפועל תל אביב הייתה כל כך יותר טובה מהפועל ירושלים עד כדי כך שבשלב מסוים יותר מדי אנשי כדורסל מצאו את עצמם אומרים את המשפט "עכשיו, כשדניאל איידן סיים את העונה, אין לתל אביב סיכוי". הפציעה של איידן, בריון יהודי חביב שקופץ פה בין הליגות, אולי הייתה ההבדל בין סיכוי לדרבי בפיינל פור לשמירה על האליפות מצד ירושלים. שרון אברהמי המושמץ יכול לרשום את הכמעט-הפתעה על שמו בניהול מבריק שלא אפיין אותו עד כה.
מישהו זוכר שהפועל ירושלים נחשבת לקבוצה ריצה? שחצי ממאמני הליגה (כולל סדרת המחליפים במכבי תל אביב) ציינו בראיונות לפני משחקים שהם "ינסו לבצע התאמות כדי למנוע מירושלים לרוץ"? כי פתאום זה נראה כל כך טריוויאלי. כל מה שצריך זה להרביץ, לשרוט, למשוך בחולצה ולפוצץ כמו שצריך. מה שרמי הדר הבין בחיפה, אברהמי הבין בלית ברירה. תל אביב שלטה בקצב, באווירה, בתחושה שאוטוטו הבלון הירושלמי יתפוצץ. זו הייתה הסדרה שלה.
אבל אז הגיע השחקן השני. דונטה סמית' הוא שחקן שמיותר כבר לנתח, להסביר ולתאר עד כמה הוא שייך לטופ של הטופ של השחקנים שדרכו פה. סמית' לא שיחק יותר מדי טוב בסדרה הזאת. הוא עשה המון טעויות, ניסה כהרגלו להתחכם ולהציל את המולדת. אולי הכל מבחינתו היה חלק מתוכנית על לגרום לו להיות עם הגב לקיר, כי אז הוא מתעורר.
סמית', בתכנון הגנתי מדהים, היה הסיבה שרוברט רוטבארט הנפחד היה זה שזרק בסיום, וזה שהבין שזה הזמן לשחק "ליגה לאומית", מונח שנקבע ע"ש הליגה בה קבוצות מסוימות מכילות שחקן זר אחד ואוסף של סטטיסטים שדואגים למסור לו ובעיקר לא להפריע. סמית' עלול להיות עוד הסיבה שבגינה דני פרנקו יישאר עונה נוספת בירושלים למרות ניהול משחק שמרני עד כדי מחפיר. ניהול שמסיבה שאיש עדיין לא פיצח, עדיין כוללת את יותם הלפרין כחלק אינטגרלי מהרוסטר (מזל שהחתימו אותו לעוד שנתיים, הא?), עדיין מעניקה מספר דקות זעום לדאנקן, מהזרים הטובים והמגוונים בליגה, ועדיין אחראי לקבוצה עם שחקני הגנה סבירים ומעלה, שהופכים לנמלים אחוזות תבהלה הנפוצות לכל עבר כל פעם שמתבצעת חסימה פשוטה.
אז תזכרו את הסדרה הזאת כשירושלים או התל אביבית הפחות טובה בעיר תניף צלחת בעוד שבוע (וסליחה מאילת ומראשון) וכולם ידברו על "עונה הפכפכה". תזכרו את הסדרה הזאת בשנה הבאה, כששתיים וחצי דקות לסיום העונה, קבוצות שעמדו בסכנת ירידה שוב יהפכו באחת לקונטנדריות לגיטימיות, שוב שחקנים ישראלים שהיו אמורים לפרוץ יעדיפו את הליגה השנייה, ושוב- כשכל אותם מאמני השלולית ימשיכו עם הקרוסלה.
למרות ניהול מקצועי וראוי לכל ציון מצד אנשי המנהלת, יותר מדי דברים חייבים להשתנות כדי שהסדרה הזאת תהיה נקודת מפנה.
אבל איזו סדרה מדהימה זאת הייתה, הא?
אקו"ם