התרגלנו לסבל: לדני פרנקו מניות יסוד באובדן האליפות
אילו היינו זוכים באליפות שנייה ברציפות לא היינו הפועל ירושלים. מי שאוהד את הקבוצה הזו, כמוני, קרוב ל-50 שנה יודע שאת ההישגים הגדולים אנחנו מקבלים במשורה. בדרך כלל, כמעט תמיד, אנחנו גם בועטים בדלי אחרי שמילאנו אותו כל העונה. וזה מה שקרה גם הפעם, לא מעט בגלל החלטות שגויות של דני פרנקו שחייב לסיים את תפקידו. שלום ירושלמי בטור מיוחד לאחר אובדן האליפות
אילו הפועל ירושלים הייתה זוכה אתמול באליפות המדינה, באק-טו-באק פות. זו הייתה חתיכת היסטוריה. הנה באה קבוצה ולוקחת שתי אליפויות ברציפות ומשדרת לכדורסל הישראלי שאנחנו כאן כדי לתקוע יתד בצמרת, ולהחליף את האלופה הנצחית מתל אביב בתקופה הקרובה. פרשן פוליטי כמוני לא יכול שלא להיזכר בבחירות 1981, שמנחם בגין הגדיר אותן חשובות לא פחות, ואפילו יותר מבחירות המהפך ב-1977. הניצחון של בגין ב-1981 בישר למדינה כי המהפך לא היה מקרי, ועכשיו אנחנו עתידים לבלות זמן רב עם הליכוד בשלטון, כפי שאכן היה.
מצד שני, אילו היינו מקבלים לידינו את כל הטוב הזה, אז לא היינו הפועל ירושלים. מי שאוהד את הקבוצה הזו, כמוני, קרוב ל-50 שנה יודע שאת ההישגים הגדולים אנחנו מקבלים במשורה. בדרך כלל, כמעט תמיד, אנחנו בועטים בדלי אחרי שמילאנו אותו כל העונה, או שלא מגיעים כפי שצריך למשחקים הגדולים, או שנתקלים ברגע האמת במאמן, שייתכן מאד שהנוכחות שלו על הקווים מזיקה ולא מועילה. לפעמים כוחות עוינים מנצחים אותך על גם אם אתה טוב על הפרקט. כך היה בפרשת מכבי תל אביב והפיצה לראדיסאב צ'ורצ'יץ' ב-1999 וכך היה עם השופט סמי בכר במשחק על האליפות ב-2007.
מצד שלישי, כל הישג שלנו הוא כמו בריאת העולם. הנדירות הזו מזמינה שמחה אדירה, שפורצת אחת לכמה שנים ולכן היא גם לא תישכח לעד. אנחנו מספרים מדור לדור על גביע המדינה הראשון שבו זכינו במאי 1996, עם הסל האגדי של עדי גורדון; אנחנו מתרפקים על גביע יול"ב שבו זכינו באפריל 2004, אחרי ניצחון כביר בשרלרואה על ריאל מדריד; אנחנו מודים לאלוהים על האליפות המדהימה שאותה לקחנו בשנה שעברה, אחרי ניצחונות בכל המשחקים בכל הסדרות. אלה שמחות גדולות, כמו על מעשה בראשית, שהרימו עשרות אלפי אוהדים לשמיים בכיכר ספרא ובכל רחבי העיר.
כל ההקדמה הארוכה הזו באה לומר שהתרגלנו לסבל וגם להישגים הגדולים והנדירים וכך קל לנו יותר להכיל את אובדן האליפות, גם אם זה קשה, מייסר ולא מחויב המציאות. ירושלים עשתה עונה טובה, אפילו שלא זכתה בתארים, והודחה מגביע המדינה ומהיורוקאפ. הובלנו את ליגת העל בבטחה, ניצחנו את מכבי תל אביב שלוש פעמים והצגנו כדורסל יפה ומשחורר לאורך רוב העונה. אילו הקבוצה הייתה נותנת את הכדורסל הרגיל שלה גם בשבועות האחרונים, המכריעים, לא הייתה בעיה לקחת אליפות נוספת.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ירושלים הציגה את הכדורסל העונתי שלה רק ברבע הראשון מול ראשל"צ, אבל אז חזרה לסורה ואיבדה את המשחק. כל נקודת התורפה שלנו נחשפו בבת אחת. ירושלים לא קולעת שלשות, ולא מצאה מענה לחלל העצום שהותיר ברייסי רייט המצוין שעזב אותנו בתחילת העונה. בלי סלי שלוש אי אפשר להגיע לשום דבר. היחידי שקלע אתמול מחוץ לקשת היה טוני גפני, והוא לא קלעי שלשות. גם דונטה סמית ניסה ולא הצליח באופן כללי, למרות שקשה לבוא אליו בטענות ולצפות שהוא יסחף את הקבוצה בכל משחק. יותם הלפרין נעלם ברגע האמת ובר טימור בעקבותיו. עצוב.
ירושלים כפי שהסתבר שוב, לא מסוגלת להתמודד עם הגנה קשוחה וחזקה מדי. המאבק הזה מתיש אותה ונוטל ממנה כוחות גדולים. מכבי חיפה גילתה את הסוד במהלך העונה, והעיפה אותנו מהגביע ברבע הגמר. הפועל תל אביב, הפועל אילת וראשון לציון המשיכו את הפטנט. אחרי פתיחה מצוינת אתמול ברבע הראשון (13 נקודות יתרון), שיכולה הייתה לגמור את המשחק במחצית, שחקני ראשון בצרו את ההגנה. כאשר היו צריכים עבירות, הם שלחו את ליאור אליהו אל הקו בדקות קריטיות, אבל הוא לא קלע, והמאמן פרנקו לא טרח להחליף אותו.
המאמן דני פרנקו יכול לרשום לעצמו מניות יסוד באובדן האליפות. רשימת הטעויות שעשה אינסופית. פרנקו לא יודע להגיב להתפתחויות על הפרקט, לא לוקח פסקי זמן מתי שצריך, לא מעלה את השחקנים הנכונים ולפעמים החמישיות שהוא בוחר נראות הזויות בעליל. טעות נוראית הייתה שלא לרשום את ג'וש דאנקן למשחק על האליפות. דאנקן האתלט שיחק כאן לאורך כל העונה, הוא יכול היה להוסיף גובה ולעזור בשמירה על מונרו ודאוסון. יש לו גם יד טובה לקליעת שלשות. פרנקו השאיר את דאנקן בחוץ ורשם במקומו את אדגר סוסה, שעד היום לא יודע איפה הוא נמצא (כדי שחלילה אם אי.ג'יי רולנד לא יוכל לשחק יהיה מי שיוביל כדור). ברור שסוסה לא שיחק אפילו דקה ודאנקן הביט על המשחק בעיניים עצובות, בסיביל.
אנחנו מעריכים את פרנקו על האליפות הראשונה, אבל נשמח להיפרד ממנו אחרי שהרס את חלום הרציפות. ירושלים צריכה מאמן בעל שם ובעל שיעור קומה. מועדון גדול עם אולם כזה, הנהלה מקצועית ושקטה וקהל שאין כמוהו לא יכול להסתפק במנהיג בינוני על הקווים. הבעלים ד"ר אורי אלון יודע את זה, ולכן הוא חושב ברצינות גם על מאמן בכיר מאירופה.
אקו"ם