אל חוף מבטחים: סיפורה המדהים של השחיינית הסורית
פעמיים הצילה השחייה את חייה של יוסרה מרדיני. בפעם הראשונה כשהסירה שבה הפליגה נתקעה בלב ים, ובשנייה כשהכירה את המאמן שהוציא אותה ממחנה הפליטים בברלין והחל לאמן אותה לקראת אולימפיאדת ריו. בריאיון מיוחד היא מספרת על הגעגועים העזים למולדת המדממת סוריה, ומסבירה למה היא לא חולמת על מדליה
באישון לילה עזבה השחיינית האולימפית יוסרה מרדיני את בית ילדותה בדמשק, עם אחותה הבכורה שרה. כמעט בלי להיפרד היא הותירה מאחוריה את מולדתה המדממת, את הוריה האהובים ואת אחותה הצעירה. אך לא רק אותם היא השאירה שם, בלב התופת, אלא גם את עשרות הגביעים שהיו מסודרים באופן מופתי על מדפי חדרה. גביעים גדולים מתחרויות ילדותה, שנערכו בבריכה המקומית ליד הבית, לצד מדליות מאליפויות סוריה לנערות ואפילו מגן הוקרה על השתתפותה באליפות העולם בשחייה בבריכות קצרות (25 מטרים) בשנת 2012 באיסטנבול.
היום, שנה אחרי העזיבה, כשהיא יושבת בברלין בירת גרמניה ומביטה קדימה אל עבר האולימפיאדה הקרובה, היא כלל לא יודעת אם הגביעים שאספה מילדות עדיין נמצאים בבית המשפחה. אולי נבזזו, אולי נשרפו באש הקרב, אולי שרדו רק בזיכרון של שחיינית אולימפית שפעם ייצגה את סוריה.
בשנה האחרונה השחיינית הצעירה גומאת מאות קילומטרים בבריכה האולימפית בברלין. שם, יחד עם מאמנה החדש סוון ספנקרבס, היא מתכוננת היטב לאולימפיאדת ריו 2016, שבה תשתתף תחת דגל משלחת הפליטים הבינלאומית.
שחייה תחרותית היא חלק מרכזי בחייה של מרדיני מאז שמלאו לה חמישה אביבים. את רוב יומה היא מבלה בשחייה אינסופית בבריכה המקומית, אך לעד תזכור שחייה אחת, הרחק מהמים המתוקים של הבריכה: זו שהיא נאלצה לשחות בלב ים, בשארית כוחותיה, כדי לשרוד את הבריחה מסוריה. את השחייה הזאת היא תזכור עד יום מותה. "אשקר אם אומר שאני לא מנסה להדחיק את השחייה ההיא ממחשבותיי, והאמת היא שלא נוח לי לדבר עליה", היא מספרת בריאיון ל"מקור ראשון". "אחותי שרה ואני היינו אחרי ימים רבים של בריחה. ברחנו מסוריה ללבנון, משם צעדנו לטורקיה, ואז חברנו לחבורת פליטים כמונו, שתכננו לקחת סירה ולהתגנב ליוון במטרה להגיע מערבה".
על הסירה היה מקום לשישה נוסעים בלבד, אבל לא פחות מ־18 פליטים הצטופפו עליה באותו לילה חמים באוגוסט שעבר, במטרה לחצות את הים האגאי ולהגיע לחוף מבטחים ביוון. כשעה אל תוך ההפלגה המנוע הקטן של הסירה לא הצליח עוד לשאת בנטל, וכבה. מרדיני, אחותה ואדם אחר שידע לשחות לא היססו לרגע וקפצו אל תוך המים.
במשך ארבע שעות תמימות הם שחו ודחפו את הסירה עד שהגיעו לחוף מבטחים בלסבוס שביוון. "כשהמנוע של הסירה כבה, הגלים הגבוהים של הים החלו להכות בדפנותיה והתחלנו לחשוש ממה שעלול לקרות", היא משחזרת בקור רוח לא אופייני לבת 18. "אני זוכרת שכל הזמן חשבתי שזה יהיה אסון אם לא נגיע לחוף. מובן שתקופה מסוימת אחר כך שנאתי את הים ולא רציתי לשחות בו".
הדרך לחופי יוון הייתה החלק הקשה ביותר במסע. משם כמעט הכול הלך בקלות, כולל מעבר הגבולות באוסטריה ובגרמניה, בדרך ליעד הסופי המתוכנן של המסע: מחנה פליטים בפאתי ברלין.
השחייה הצילה את מרדיני לא רק בלילה ההוא על הסירה בדרך ליוון, אלא גם במחנה הפליטים. אין לדעת להיכן היו מתגלגלים חייה של הצעירה הסורית באירופה מלאת הכאוס והפליטים לולא הייתה פוגשת במתנדב מצרי ששאל אותה ואת אחותה מה הן אוהבות לעשות. "באחת השיחות הראשונות שלנו הוא שאל אותי ואת אחותי אם יש לנו תחביב", היא מספרת. "מיד אמרנו לו שאנחנו שחייניות. הוא הביא אותנו לאימון אצל סוון, וכשסוון ראה אותנו שוחות הוא הציע שאולי נישאר בברלין, במועדון השחייה שלו".
קשה לתאר פער גדול יותר בין הצפיפות, הדוחק, הרעב ואי הוודאות שהפליטים מתמודדים עמם בכל העולם ובין חייהם של אנשי הנבחרת שמייצגת אותם, המתכוננים לטקס הפתיחה של אירוע הספורט הגדול בתבל. מרדיני מדגישה שהיא מודעת לכך שהיא מייצגת פליטים, שחייהם שונים מאוד מחייה. "אני וחבריי לנבחרת הפליטים נייצג הרבה דברים במשחקים הקרובים", היא אומרת. "אנחנו נייצג את עצמנו, את המדינות שהגענו מהן, וכמובן את מיליוני הפליטים שכרגע אין להם שייכות אמיתית".
בימים אלו מרדיני מתגוררת עם אחותה שרה, המבוגרת ממנה בשנתיים, בדירה קטנה שהוענקה לה מהוועד האולימפי המקומי בבירה הגרמנית. הדרך קצרה מהדירה אל הבריכה האולימפית שנבנתה בעיר לקראת אולימפיאדת 1936 הידועה לשמצה, שבה היא מתאמנת לקראת משחקי ריו יחד עם חבריה, שחייני נבחרת גרמניה. אביה, אמה ואחותה הקטנה בת התשע, שהגיעו בעקבותיה ובעקבות אחותה לגרמניה בחודשים האחרונים, גרים אף הם לא רחוק משם.
"היום שלי אינו שונה מזה של כל ספורטאי אולימפי אחר", היא מספרת. "אני קמה מוקדם וכבר בשבע בבוקר נכנסת בבריכה לאימון של שעה וחצי. בדרך ללימודים, שמתחילים בתשע, אני חוטפת משהו לאכול. בחמש וחצי אני שוב בתוך המים לעוד שעתיים של אימונים. תאמין לי שאחרי יום כזה אתה נכנס לישון מוקדם ומחכה לבוקר שאחרי, שבו תעשה את כל זה שוב".
אלה האימונים שהיית רגילה אליהם בעבר, בסוריה?
"הכול די דומה, בהבדל אחד: בברלין ובכלל בגרמניה הכול גדול ומאורגן יותר".
באולימפיאדה הקרובה היא תתחרה במשחה 200 מטר חופשי, האהוב עליה. בתוך תוכה היא מאמינה שאולי תוכל לקבוע שיא אישי חדש. זו שאיפה גבוהה למי שלא התאמנה באופן סדיר בזמן הלחימה בסוריה, ורק בחודשים האחרונים נכנסה שוב לכושר שחייה. "המשחים שאני הכי טובה בהם הם 200 ו־400 מטר חופשי, 400 מעורב ו־200 מטר בסגנון דולפין", היא מעדכנת, ספק כדי להודיע וספק כדי להזכיר לעצמה את רשימת המקצועות שחיבבה אז, בדמשק.
שלושה שבועות לפני הקפיצה הראשונה שלה לבריכה האולימפית בברזיל, ניכר שהיא מתרגשת לקראת הטיסה לריו, ולמרות המסע הארוך שעברה עד כאן היא מתוחה במיוחד. "סוון ואני נכנסים עכשיו לישורת האחרונה של ההכנות", היא מספרת. "זה אומר שההתרגשות עולה. אנחנו מתעסקים יותר בפרטים הקטנים, שיכולים לשפר את השחייה שלי בברזיל.
"בשבועות האחרונים התחלתי להכיר יותר את חבריי לנבחרת הפליטים, שמתאמנים בכל מיני מקומות בעולם, ובמיוחד את רמי אניס, שחיין סורי שמתאמן בבלגיה. הכרתי גם את סופי אדינגטון, שחיינית העבר האוסטרלית שתטפל בתקשורת שלנו כשנגיע לריו. היא ביקרה אותי בברלין. צעד אחר צעד, החלום להשתתף במשחקים מקבל רסיסים של מציאות, וזה מרגש".
מרדיני מודעת היטב לעובדה שהאולימפיאדה שונה מכל תחרות שהשתתפה בה בעבר. הגודל, ההתעניינות התקשורתית וכמובן הרף הגבוה של המשחקים שונים משמעותית מאלה שהיא נתקלה בהם עד כה. מדבריה משתמע שהיא מגיעה לאולימפיאדה לא רק בשביל התחרות, אלא בשביל החוויה. אחד הדברים שהיא תנסה לעשות הוא להיפגש "במקרה" בשחיין האמריקני המעוטר מייקל פלפס.
"אני מודה שאני מעריצה אותו, וארצה לשוחח עמו מעט", היא אומרת בהתרגשות. "מאז שהגעתי לברלין פגשתי כמה וכמה שחיינים מפורסמים מהעבר שמהווים דמויות לחיקוי מבחינתי, כמו אלוף אירופה הגרמני פאול בידרמן, שהיה מאוד נחמד אליי כשנפגשנו. התרגשתי גם כשפגשתי את בריטה סטפן, שעדיין מחזיקה בשיא העולם ב־50 מטר חופשי".
שלושת הספורטאים הללו יחד מחזיקים למעלה ממאה מדליות מתחרויות שחייה גדולות, כולל מהאולימפיאדה. השאיפות של מרדיני צנועות יותר ממדליה אולימפית: בשבילה ההשתתפות היא שחשובה.
"השאיפה שלנו מהאולימפיאדה הזו היא לאו דווקא להשיג מדליה", אומרת מרדיני עליה ועל מאמנה. "המטרה האמיתית שלנו היא אולימפיאדת טוקיו 2020. ריו הגיעה מוקדם מדי מבחינתי, כי לא שחיתי באופן קבוע במשך שנתיים מתוך ארבע השנים האחרונות. אני בטוחה שהיא תהיה חוויה נפלאה שאלמד ממנה הרבה לקראת טוקיו, אבל לא יותר מכך".
כמו כל פליטה, מרדיני מרגישה כלואה בין הרצון שלה לשוב יום אחד לארץ מולדתה סוריה ובין הרצון להתקדם עם חייה במקום החדש שבו היא מצמיחה שורשים לאט־לאט. מהר מאוד היא למדה את השפה הגרמנית, והצליחה אפילו לחבור אל כמה אנשים בבית הספר ובבריכה. רק בלילות, כשהראש מתרוקן מדאגות היומיום, היא שבה לשם, לדמשק. לפעמים היא מדברת דרך תוכנת סקייפ במשך שעות עם חברות ילדות שנותרו מאחור, בסוריה. "אני משתדלת לשמור איתן על קשר, לשמוע מהן מה קורה בעיר ובמדינה, אבל אני גם חיה את חיי", היא מסבירה. "החברים שלי פה, ואני מנסה להתקדם כאן".
מרדיני נולדה בבית החולים המרכזי של דמשק בשנת 1997, וחיה חיים די נורמליים בסוריה שתחת שלטונו של חאפז אסד. אביה, מאמן שחייה בירדן הסמוכה, הביא אותה ואת אחותה הבכורה לבריכת השחייה המקומית עוד לפני שהן התחילו ללכת. "אף אחד לא זוכר את הגיל המדויק שבו אבי זרק אותי לבריכה והתחיל ללמד אותי לשחות", היא אומרת. "אבל אני זוכרת שהתחלתי להתאמן לתחרויות מגיל ארבע או חמש".
מהרגע שזכתה במדליה הראשונה שלה, השחייה הייתה העיקר. המשפחה תמכה בה כמובן והגיעה לכל תחרות כדי לעודד. החלום האולימפי קינן בה מגיל צעיר מאוד. "כל ספורטאי חולם להשתתף באולימפיאדה", היא אומרת, "אתה רוצה להגיע לרמה הכי גבוהה שיש, ואפשר למצוא אותה רק באולימפיאדה. זה החלום. התחריתי באליפות העולם בבריכות קצרות ב־2012 וזו הייתה חוויה נפלאה, אפילו זכיתי במדליית ארד במשחה השליחים באליפות אסיה בשנת 2010, אבל אין מה שיכול להשתוות לתחרות באולימפיאדה".
עם המחשבה הזו בראש, מרדיני החלה להתאמן לאולימפיאדת ריו מיד לאחר ששבה לדמשק מאליפות העולם ב־2012. המטרה שלה הייתה ברורה ביותר: להניף את דגל סוריה. אלא שמלחמת האזרחים שהחלה שנה קודם לכן לא הסתיימה מהר כפי שציפו היא וחבריה לנבחרת השחייה הסורית. "ככל שהזמן עבר והמלחמה התארכה היה קשה יותר ויותר לקיים אימוני שחייה סדירים בסוריה בכלל ובדמשק בפרט. היינו יוצאים מהבית ונתקלים במחסום שמעולם לא ידעת מי מנהל, איזה צבא מהצבאות שנלחמים, ומכאן שלא תמיד ידעת מה לומר, איך להתנהג והאם הפעם מישהו יירה בך ותסיים את חייך.
"בגג של בריכת השחייה שהתאמנתי בה נבקעו חורים מאש הלוחמים, מההדף של הפצצות. יום אחד, בערך חצי שנה לפני שעזבתי, נחתה רקטה על גג הבריכה, ולמזלי ולמזלם של חבריי אף אחד לא היה בבריכה באותו הזמן, ויותר מכך: הרקטה אפילו לא התפוצצה".
הנס הזה, האחרון, הוא שהוביל אותה להבנה שאי אפשר לנהל בסוריה חיים ספורטיביים. גם סתם חיים נורמליים קשה לנהל. המחשבה על פליטות החלה להתרוצץ במוחה של השחיינית הצעירה, והסביבה הייתה בעד. "יותר ויותר חברות וחברים מבית הספר החלו לעזוב את דמשק. לכולם היה מסלול די ברור, שהסתיים בגרמניה. בכל פעם שמישהו אחר עזב המחשבה לעזוב התחזקה אצלי ואצל שרה אחותי. לילה אחד פשוט החלטנו שבשביל חיים טובים יותר עלינו לנסות את מזלנו ולברוח. לשמחתי זה הסתדר הכי טוב שאפשר".
הכמיהה של מרדיני להצלחה אולימפית שווה רק לרצון הכן שלה לשוב ביום מן הימים אל מולדתה ולחיות בה חיים נורמליים. אמנם כרגע מדובר בחלום רחוק, אך בנאיביות ובתקווה של נערה צעירה היא אוחזת בו בלי להרפות. "לפעמים, כשאני ישנה, אני חולמת להיות טייסת", היא מספרת. "אבל כשאני חולמת בהקיץ אני מדמיינת את השיבה למולדתי, לסוריה. אולי אלמד משהו כאן, ואז אשוב לשם כדי לחלוק את הידע שלי עם תושבי המדינה. אולי אהפוך כמו אבי למאמנת שחייה ואוכל ללמד את הילדים הסורים שנולדים היום איך לשחות".
על חלום אחר שלה לא ויתרה עדיין - לשחות תחת הדגל הסורי באולימפיאדת טוקיו 2020: "בארבע השנים הבאות, הדבר הכי חשוב מבחינתי הוא להמשיך בשחייה המקצוענית, להתאמן ולהגיע מוכנה. אם יהיה שלום בסוריה, ואני מקווה שיגיע כמה שיותר מהר, אני אשמח לייצג את המדינה באולימפיאדה הבאה. אני חושבת שזה חשוב לא רק לי, אלא לכל משפחתי שעזבה את הבית מאחור".
כרגע היא חדורת מוטיבציה לקראת המשחקים. כשתעמוד על המקפצה, היא מבטיחה, לא תחשוב על סוריה או על השחייה ההיא בים האגאי, אלא רק על דבר אחד: "איך אני שוחה הכי טוב שאני יכולה".
אקו"ם