ראשי » ספורט » כדורסל » כדורסל ישראלי

"מכבי ושמעון מזרחי הרגו את הכדורסל בארץ"

ההומור המושחז, העליות והמורדות, האהבה המטורפת לכדורסל והשנאה היוקדת למכבי. גם בגיל 70, ושלוש שנים אחרי שהפך לנס רפואי מהלך, שימי ריגר נותן את השואו הכי טוב בעיר

צהרי ערב שמחת תורה לפני שלוש שנים, הלך שימי ריגר לנוח כדי להיות רענן לטקס ההקפות המסורתי בבית הכנסת שלו בגבעתיים. כשניסה לקום מהמיטה, חיכתה לו הפתעה מאוד לא נעימה. "חיידקים התקיפו את הרגל שלי, סגרו על הכבד והכליות וגרמו לי לאבד את ההכרה לארבעים שעות", הוא מספר, "יונתן, הבן שלי, מצא אותי שוכב על הרצפה וארבעה אנשים סחבו אותי על אלונקה לבית החולים בגלל המשקל שלי".

מצבו של ריגר היה בכי רע ובמשך שבועות ארוכים נע בין חיים ומוות. הוא עבר ארבעה ניתוחים, ובאחד הלילות ביקשו הרופאים ממשפחתו וחבריו שיבואו להיפרד ממנו. "אלוהים לא הסכים לקבל אותי. אמר: אתה אוהד הפועל, אוהד הניקס, ביבי בשלטון, אז תמשיך לסבול", הוא צוחק, "חשוב להבין שמי שבאמת סבל כל הזמן הזה היו הילדים שלי, אני הייתי מחוסר הכרה. כשפתחתי את העיניים אחרי חודש וחצי וראיתי את הפנים המאושרות שלהם, זה היה שווה הכול".

איך אתה מרגיש עכשיו?
"בחודש שעבר הייתי בבית חולים שבועיים, כי אותו דבר כמעט חזר על עצמו. חיידק התקיף את אחת הרגליים, עלה לי החום ורעדתי מקור. למזלי אני גר עכשיו עם רובי, הבן הגדול שלי, זיהינו את זה מהר ופינו אותי לבית חולים. אלו כנראה חיידקים אוהדי מכבי".

מה השתנה בחייך מאז שכל זה החל?
"אני לא שותה חריף, כבר חודשיים לא אוכל לחם ומטוגן, ירדתי בסביבות שמונה ק"ג ואם אני אוכל משהו לא בריא, רובי הופך למסוכן, הוא עלול להרביץ לי ולא בצחוק. בכל יום אני לוקח 18 כדורים שונים, חלק גדול אחרי ארוחת צהריים, מה שגורם לי לישון כמה שעות כי זה מפיל אותי".

שמחה זליג ריגר, שחגג 70 בינואר החולף, נולד ב־1946 במנהטן, ארצות־הברית, למשפחה אורתודוקסית. אביו, משה אהרון, היה רב בישיבת ג'ייקוב יוסף, וסבו, שאת שמו הוא נושא, היה רב ודיין ידוע בבריסק בבלארוס.

"חבשתי כיפה ולמדתי בישיבה עד כיתה י"ב", מספר שימי, "בשכונה שלי היו אירים, איטלקים ויהודים, והיו שתי אפשרויות - להישאר בבית וללמוד או לצאת החוצה ולשחק כדורסל, בייסבול או פוטבול. לא בדיוק התאים לי להיות בבית, אז ירדתי למטה ושיחקתי כדורסל בהארלם עם כיפה וציצית".

מתי הורדת את הכיפה?
"בגיל 17 עברתי לתיכון רגיל ושם בעצם היה השינוי הגדול והורדתי את הכיפה. הלכתי איתה בבית, אבל ההורים ידעו בדיוק מה אני עושה בחוץ, אף פעם לא שיקרתי להם ולא הייתה להם ברירה אלא לקבל את זה".

מה הקשר שלך היום למנהגי הדת שגדלת עליהם?
"במשך השנים צמתי ביום כיפור, היום הרופאים מרשים לי חצי יום. בנוסף, אני הולך להתפלל בבית כנסת בחגים, ופעם בחודש במשך השנה. אי אפשר להגיד שאני דתי, אבל עם הגיל חזרתי קצת בחזרה".

את העיסוק בכדורסל, שהפך לאחת מאהבות חייו הגדולות, העביר ריגר מהשכונה לישיבת ג'ייקוב יוסף, "הייתה לנו ליגה פנימית של שבע ישיבות, עם קבוצות ממנהטן, ברוקלין, ניו־אינגלד וניו־ג'רזי", הוא מספר, "הייתי רכז והמשכתי לשחק גם אחרי שעליתי לארץ, אבל קשה להגיד שהייתי שחקן טוב. הייתה לי חוכמת משחק, אבל לא כישרון יוצא דופן".

בשנת 1967 עלה ריגר לישראל בבהילות ובנסיבות מפתיעות. "באותו הקיץ עבדתי בהארלם עם צעירים אפרו־אמריקנים, בפרויקט מטעם עיריית ניו־יורק", הוא מסביר, "הייתי סגן המנהל שם והיו לנו 140 ילדים מגיל חמש עד 14, ו־15 תיכוניסטים שהדריכו אותם. בבוקר הם למדו כמה שעות ואחרי ארוחת צהריים הלכנו לפארק לשחק. יום אחד הגיעו אליי שוטרים וסיפרו לי שעשר דקות אחרי שאני נוסע הביתה, נכנסים למקום סוחרי סמים ומוכרים הרואין לילדים. לא האמנתי להם והם ביקשו שאצטרף אליהם. ראיתי שם אח של אחד החברים הכי טובים שלי עד היום, בן 14, מזריק הרואין יחד עם אחותו בת התשע, והחלטתי להתגייס ולעזור להם".

איך הסיפור הזה נגמר?
"תפסו שני סוחרים גדולים בזכותי, אבל אז אמרו לי שעלו עליי, והייתי חייב לברוח. בלי הסיפור של הסמים לא הייתי מגיע לישראל בחיים, אבל מהרגע שהגעתי לפה, התאהבתי במדינה ולא רציתי לעזוב. היו כאן פחות משלושה וחצי מיליון איש, בלי טלוויזיות ועם טלפון באחד מכל שלושה בתים. האווירה הייתה רגועה, הייתי הולך בצהריים לים ומשפחות היו נחות ומשחקות יחד והכול היה זול. זה היה עולם אחר מניו־יורק, ועשיתי חיים משוגעים".

ריגר, כאמור, לא ויתר על אהבתו הגדולה גם בארץ ושיחק מספר שנים במכבי חיפה ומכבי פתח־תקווה. לאחר מכן החל בקריירת אימון, שעברה בין השאר בהפועל תל־אביב, מכבי חיפה והפועל ירושלים, שאותה העלה לליגה הבכירה. אבל אז, אחרי 25 שנה, ברגע אחד הפרק הזה הסתיים. "זה פשוט כבר לא התאים לי", הוא אומר, "הבעיה הכי גדולה במדינה הזו בכלל, ובכדורסל בפרט, היא ניהול כושל. אתה צריך להתעסק מול בעלי קבוצות, שרובם המוחלט הם אנשים נוראים שאתה לא מבין מאיפה הם הגיעו.

"האנשים האלה חושבים שהם הכי חכמים, הם רוצים להגיד לך מה לעשות ועם מי לשחק, וכשזה לא עובד מפטרים אותך. בתפקיד האחרון שלי היה לי חוזה לשלוש עונות ברעננה ואחרי שהעליתי אותם לליגה השנייה, הם החליטו לא לכבד את המשך ההסכם ושיקרו בבוררות. טינה, אשתי השנייה, יחד עם עופר שלח, ראו כמה אני נפגע וסובל מכל זה והמליצו לי להפסיק".

האימון לא חסר לך?
"לא, כי זה היה גועל נפש אחד גדול. וחוץ מזה, מעולם לא עזבתי את הכדורסל, פשוט נשארתי בו בצורה אחרת".

כמאמן, איך היית מגיב אם שחקן כמו סוני ווימס היה יוצא נגדך בתקשורת כמו שיצא מול ארז אדלשטיין?
"הייתי זורק אותו מהקבוצה. זה שנתנו לו גב במכבי תל־אביב זו רק הוכחה לניהול כושל. תראה מה קרה בשלוש השנים מאז שניקולה וויצ'יץ בא למכבי, הם הפכו לאפסים. הוא זה שקובע מי יהיו השחקנים שיגיעו, ואין לו מושג".

מה אתה חושב על הפיטורים המהירים של אדלשטיין?
"לדעתי לא רצו את ארז מהתחלה ואם היה לו חוזה לשלוש שנים ולא לשנה, זה לא היה קורה. זה הקל עליהם את ההחלטה. מעניין אותי לדעת אם ביררו לגבי סוני ווימס לפני שהחתימו אותו. הרי דן שמיר עבד איתו בצסק"א, מאוד פשוט לבדוק את זה. אם הם עשו את הבירורים ויודעים את כל הבעיות סביבו, אז זה מועדון טיפש, אבל ככה נראה הניהול פה".

מה דעתך על המינוי של רמי הדר?
"אני מאוד מתפלא על רמי ומפריע לי שהוא לא התקשר לארז. ליאור ליובין עשה את זה, הסביר שהוא צריך את הפרנסה וקיבל את ברכת הדרך. רמי הדר הוא חבר שלי, אני מחזיק ממנו והוא אישיות, אבל בקיץ הוא אמר שאם ארז ילך הביתה, גם הוא ילך. אבל אז הוא קיבל את ההזדמנות של החיים שלו והלך על זה".

נראה שפעם הייתה פה יותר לויאליות בין מאמנים.
"גם בזמן שלי היו מאמנים כאלה, יורם חרוש בירושלים וקלמן רוזנברג בחיפה היו עוזרים שלי, ועד היום אני מוציא את הסכינים מהגב. שום דבר בעצם לא השתנה, תמיד יהיו אנשים קטנים עם ראש קטן, אין שום לויאליות במקצוע הזה, וכל אחד הורג את השני".

אתה יכול לראות את ההקבלה בין הפיטורים של אדלשטיין לאלו של דייויד בלאט בשנה שעברה? בשני המקרים שחקן מהקבוצה דחף אותם החוצה ועוזר המאמן השתלט על התפקיד.
"אין שום קשר בין הדברים. במקרה של דייויד, הפיטורין היו מוצדקים ואחרי שהוא עזב הקבוצה שינתה צורת משחק, ההגנה השתפרה והם זכו באליפות, מה שלא היה קורה אם בלאט היה נשאר. טיירון לו, בניגוד לרמי הדר, מעולם לא אמר שיתפטר אם בלאט יעזוב".

בתחילת שנות התשעים הפך ריגר לפרשן ה־NBA של ערוץ הספורט ולאוטוריטה בתחום. צורת הדיבור המשעשעת שלו וביטויים כמו "רק רשת", הפכו לנכסי צאן ברזל. העובדה שהמשחקים משודרים בשעות הקטנות של הלילה גורמת לריגר להיות ער בלילות ולישון בימים במהלך העונה. "זה תענוג עבורי להיות פרשן בענף שאני כל כך אוהב", הוא אומר, "אבא שלי, זכרונו לברכה, אמר לי פעם שאם העבודה שלך היא גם משהו שאתה אוהב, אז אתה עשיר ומאושר. אני עובד בערוץ עם אנשים טובים כמו גיל ברק, עידו גור ודניאל זילברשטיין, וטוב לי איתם".

איזו עונה צפויה לנו ב־NBA?
"צפויה לנו עונה גדולה. קבוצות התחזקו, יש הרבה מועמדות לתואר והכול פתוח. אני מאמין שבסופו של דבר, הקבוצות שידברו הכי חזק הן קליבלנד, גולדן סטייט וסן אנטוניו".

מה דעתך על החוזים המטורפים שחילקו שם בקיץ?
"אדם סילבר, הקומישנר של הליגה, הצליח להשיג חוזה זכויות משוגע מול הטלוויזיה והסכום קפץ מ־750 מיליון דולר ל־1.4 מיליארד ולקבוצות יש הרבה יותר כסף לשלם. אם בכדורגל שלנו, שברובו אין על מה להסתכל, שחקנים מקבלים סכומים משוגעים, אין סיבה שבליגת הכדורסל הטובה בעולם זה לא יהיה אותו דבר. כולם דפקטים, כל אחד ברמה שלו".

מה אתה חושב על המעבר של דוראנט לגולדן סטייט?
"אני חושב שזה טיפשי וההערכה שלי אליו ירדה בגלל המהלך הזה. הרי אם הוא היה מתפקד בשני משחקי הפלייאוף האחרונים בעונה שעברה באוקלהומה, שהייתה הקבוצה הכי טובה בעונה שעברה, הם היו עולים לגמר. הוא זה שהפסיד אותם וזו בושה שהוא הצטרף לגולדן סטייט".

אתה באמת חושב שאוקלהומה היו הכי טובים?
"כן, ואין לי דרך להוכיח את זה, אבל אני חושב שב־NBA עשו את זה בכוונה שהם לא יעלו לגמר, כי הרייטינג במפגש בין קליבלנד לגולדן סטייט היה בשמיים".

מי תהיה הפתעת העונה?
"כמו כל שנה בהתחלה, אני מאמין שהניקס לוקחים אליפות. משה רבנו היה 40 שנה במדבר ומת לפני שנכנס לארץ המובטחת. אני מחכה כבר 43 שנה וגם אני כבר כמעט נפטרתי, אז יכול להיות שהגיע הזמן. אני לא מחזיק מפיל ג'קסון בתור מנכ"ל, אבל הוא עשה כמה מהלכים טובים לשם שינוי והעונה יש להם כלים טובים".

מי השחקנים שיפרצו השנה?
"אני מאמין שג'ואל אמביד מפילדלפיה, שהיה פצוע בשנתיים האחרונות ורק התחיל לשחק עכשיו, יתחיל להראות איזה שחקן גדול הוא, יחד עם קארל־אנתוני טאונס ממיניסוטה שיפרוץ קדימה".

מי תיקח אליפות?
"סן־אנטוניו. אני מאוד אוהב את סגנון המשחק שלהם, את המאמן, ואת האינטליגנציה שהם מראים על המגרש. זה כדורסל שהוא כמו בלט".

מה דעתך על עומרי כספי?
"אני חולה עליו. הוא גם ילד טוב שלא שכח את החברים שלו, ומשיחות עם הרבה פרשנים, אני יודע שמאוד מעריכים אותו בליגה בגלל שהוא תמיד נותן מעצמו 110 אחוז. הוא סובל כרגע מירידה בדקות משחק, כי הביאו עוד מישהו בתפקיד שלו, אבל עומרי הוא לא אחד שיעשה בעיות בספסל. אם הוא יצליח לשחזר את העונה הקודמת, בשנה הבאה הוא יזכה לחוזה של עשרה מיליון דולר לעונה".

גל מקל מתאים לליגה?
"גל לא ברמה של ה־NBA, הוא לא מספיק טוב. הוא הגיע לדאלאס בסיטואציה טובה עבורו, אבל ברגע שמצאו שם טרייד שרצו, שחררו אותו מיד. כנראה שלא החזיקו ממנו יותר מדי".

בנוסף לקשרים הענפים שפיתח לאורך השנים עם דמויות בולטות בליגה הטובה בעולם, כמו חברו הטוב הפרשן יובי בראון, ריגר מקפיד גם לטפח מסורת ותיקה ומאז 1989 הוא נוסע מדי שנה ביולי למחנה האימון היוקרתי לצעירים, "פייב סטאר", ומביא איתו קבוצה של ילדים ישראלים.

"הבעיה היא שהמחנה מתקיים בתקופת הקיץ שבה הנבחרות פועלות, אז אין לי את השחקנים הבולטים", הוא מסביר. "כל המאמנים הכי גדולים במכללות מגיעים לראות את השחקנים וזה מחנה שתורם המון למי שמגיע אליו, מבחינת חינוך ואנגלית. בנוסף, אחרי שלושה שבועות שצריך לסבול אותי, הילדים מעריכים את ההורים שלהם הרבה יותר".

מה דעתך על מצב הכדורסל הישראלי?
"קטסטרופה. רוב הקבוצות מביאות חמישה זרים שלא דומים לכלום. בימים שאני אימנתי היו כאן שני זרים בקבוצה, אבל היו אנשים איכותיים, שחקנים ברמה גבוהה".

מה דעתך על העובדה שמכבי תל־אביב משחקת השנה באירופה, במשך דקות ארוכות, רק עם זרים על המגרש?
"מכבי ושמעון מזרחי הרגו והרסו את הכדורסל בארץ מזמן. ברגע שהם לוקחים שחקן כמו דגן יבזורי, משלמים לו כפול ובקושי נותנים לו להתלבש, הם הורגים שחקן שצריך להיות בחמישייה בנבחרת ישראל. הם מביאים בכל שנה שישה־שבעה זרים, בנוסף למתאזרחים. בעונה שעברה הביאו לפה את טיילור רוצ'סטי, שהיה חובב כנסיות ועם קעקועים של צלב על הגוף, ואמרו שהוא יהודי. אין להם בושה".

"לפני הרבה שנים, אחרי שטל בורשטיין עבר למכבי ת"א, פגשתי אותו ואמרתי לו שהוא אדיוט, שהוא היה צריך להיות סופר־סטאר, ולא אופציה חמישית אחרי פארקר, שאראס, וויצ'יץ' ובאסטון", ממשיך ריגר בשצף־קצף, "הוא היה חייב להוביל קבוצה על הגב שלו, אבל לא מבינים את זה פה. הסוכנים מסתכלים על העוד שקל שייכנס להם לכיס, ולא מילימטר רחוק יותר".

ועדיין, אתה מכיר בשטח צעירים עם פוטנציאל?
"יש בשטח ילדים מוכשרים ושחקנים טובים, חלק מהם יוצאים לאור עכשיו בקבוצות קטנות יותר כמו נהריה ואשדוד. פעם הקהל היה רואה את השחקנים גדלים עד הבוגרים וזה היה כמו משפחה. היום אין לך עם מי להזדהות, אף אחד לא גדל במכבי תל־אביב, ובירושלים יש רק את רפי מנקו. אני לא מבין מה קורה פה ומה אמור לגרום לאנשים לרצות לבוא למגרשים".

אם היית יכול, מה היית משנה?
"הייתי מוריד את מספר הזרים לשלושה וקובע מינימום שכר למאמני ילדים. לא יכול להיות מצב כמו עכשיו, שבו מאמן קט־סל, מרוויח 1,500 שקל ברוטו, שזה 750 נטו. הרי אם הוא נוסע לאימון עשרה קילומטר, בסוף החודש זה עולה לו כסף לאמן. המציאות הזו מתרחשת גם בכדורגל, זו בושה וחרפה והבעיה מתחילה משם".

לפני כמה חודשים יצא לאור הספר "לא רק רשת" המספר את סיפור חייו המרתק של ריגר, החל מילדותו בניו־יורק. "היה חשוב לילדים שלי שאכתוב ספר ואני מבין את זה", הוא מודה, "באחד הימים הגיע לכאן יוסי כהן, חבר של רובי. הם אמרו לי להתחיל לספר ולא נתנו לי לצאת מהחדר. זה היה תהליך ארוך ומורכב, שבו נפגשנו שלוש פעמים בשבוע, הייתי מספר ויוסי היה כותב. שנינו אנשים לא פשוטים וזה לא היה קל".

עד כמה היה קשה להיזכר בכל כך הרבה פרטים?
"היה מסובך להיזכר בפרטים המדויקים, בשמות ובתאריכים. חלק מהסיפורים הילדים שלי זכרו".

לכבוד הפקת הספר, פתח ריגר פרויקט לגיוס המונים באתר "הדסטארט", פרויקט שהצליח מאוד. 526 אנשים תמכו, ולמעלה מ־90 אלף שקל נאספו. "עבדתי מאוד קשה בתקופה הזו וגם קיבלתי עזרה מערוץ הספורט וערוץ 2, שאני מרבה לבוא ולפרשן עבורו בהתנדבות", הוא נזכר, "לדעתי מכרנו עד היום 1,500 ספרים ואני יוצא עכשיו לסבב הרצאות כדי להמשיך ולקדם אותו".

אתה יכול לתת לנו טעימה מאחד הסיפורים?
"כשלברון ג'יימס היה בן 15 ועלה לכיתה י', הוא הגיע למחנה ה'פייב סטאר', שמחולק לשלוש רמות, שהבכירה בהן היא רמת ה־NBA, שם משחקים בני ה־17־18. באחד הימים ישבתי בשולחן עם הבוסים הגדולים, וויליאם קליין והווארד גרפינקל, והם היו מודאגים, כי ילד אחד מקבוצת ה־NBA שבר את הרגל והיה חסר להם שחקן.

"הם שאלו לדעתי, ואמרתי להם שהילד הכי טוב במחנה הוא בן 15 וגרפינקל שאל אם אני אידיוט, ושאני לא מבין על מה אני מדבר. לקחתי אותו באותו יום לראות את לברון משחק והוא השתגע. הוא העלה אותו לקבוצת הבוגרים וג'יימס לקח את תואר ה־MVP בשתי קטגוריות שונות. בסיום המחנה, לפני שעלה לאוטובוס, הוא ניגש אליי והודה לי שהמלצתי עליו ולחצנו ידיים. הוא היה בחור צנוע ונחמד. מאז לא ראיתי אותו אף פעם".

אפשר גם סיפור שלא קשור לכדורסל?
"ב־1986 הייתי אצל משפחה של חבר שלי בהארלם ופתאום קיבלתי טלפון מאחותי, שבו היא סיפרה לי שבן של רב מוכר רוצה לדבר איתי. התקשרתי אליו והוא סיפר לי שאחותו מרעילה את אביו, הורגת אותו, וביקש שאסדר שיחטפו אותו למנהטן, והוא כבר יטפל בו. מדובר היה בדמות ידועה וניסיתי לברר אם הוא מדבר ברצינות והתברר שכן. שאלתי שני חברים שהכרתי מהארלם והם סירבו בתוקף, מאחר שמדובר בעבירה שיכולה להכניס אותך לכלא ל־25 שנה. פניתי לחברים איטלקים מתקופת הילדות שלי, שהיו קשורים לעולם התחתון, הם אמרו בסדר וקבעו מחיר. דיברתי עם הבן, והוא ביקש שלא יהיו מעורבים כלי נשק, האיטלקים סירבו, והוא החליט לרדת מהעניין".

שימי מרבה לדבר על שלושת ילדיו הבוגרים במהלך הריאיון. יונתן, האמצעי, הוא כתב התרבות של ערוץ 2, הבן הבכור כאמור הוא רובי ושמה של הבת הצעירה מיקי. "כשהילדים שלי היו קטנים, הם עברו לגור אצלי אחד אחרי השני והפכתי לאב חד־הורי", הוא מספר, "כמעט ישבתי בכלא על רצח, כי לא ידעתי לבשל ושצריך לשים את הפסטה במים חמים, וכמה פעמים הם כמעט נחנקו. רובי לקח על עצמו אחריות של בן בכור כמו בתורה. הוא היה מגהץ ודואג שהאחים שלו ייצאו מהבית לבושים נורמלי. היה מאוד קשה אבל גם מאוד נהניתי. אני ממש קשור אליהם ואל הנכדים שלי, ויחד עם ערוץ הספורט אלו החיים שלי היום".

למה מגדירים אותך כאדם שורד?
"חייתי שנים במסלול המהיר, אם זה נשים והרבה סמים. אימנתי כדורסל, שזה לחץ לא נורמלי, גידלתי ילדים שזה לא פשוט ולפעמים אני מתפלא שאני עדיין חי".

איך אתה עם ענייני הקִדמה, ווטסאפ, פייסבוק?
"מישהו פתח בשבילי פייסבוק ולא ידעתי מזה בכלל. יום אחד הייתי עם הילדים בדיזנגוף, פתאום ניגש אליי מישהו וקילל אותי. שאלתי אותו מה הוא רוצה והוא אמר שלא קיבלתי אותו בתור חבר בפייסבוק. לא הבנתי על מה הוא מדבר והילדים הראו לי במה מדובר".

איך הגעת להיות בעלים של חנות שווארמה?
"מישהו שאני מכיר רצה לפתוח איתי שווארמה ותוך חמישה חודשים הפסדתי מאה וחמישים אלף שקל וסגרתי".

אתה איש מצחיק, מאיפה לדעתך זה מגיע?
"יום אחד פגשתי רבנים בחתונה שהייתי בה בבני־ברק והם שאלו אותי אם אני הנכד של שמחה זליג ושמחו לפגוש אותי. שאלתי אחד מהם איך הם מכירים את סבא שלי כל כך טוב והוא סיפר לי, שנדיר שלרב ודיין ברמה שסבא שלי היה, יהיה חוש הומור. הוא היה איש מצחיק וזה כנראה הגיע ממנו".

מי יזכה בבחירות בארה"ב?
"זו פעם ראשונה ב־40 שנה שאני לא מצביע, פשוט אין למי. אני מקווה שהילרי תנצח, אבל לא משנה אם אצביע, כי ניו־יורק היא מדינה דמוקרטית בכל מקרה".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בארבע. יש לי חיים מאוד מעניינים ואני נהנה מהם. אני מאוד אוהב את הילדים והנכדים שלי וקשור אליהם, ואהיה בחמש כשרובי ומיקי יתחתנו, יסתדרו בחיים ויביאו לי עוד נכדים לשחק איתם".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg