דוסון: "שום דבר לא יעצור אותי בדרך ל-NBA"
שני דברים יש לשון דוסון בנדיבות: כישרון - וביטחון עצמי. הכדורסלן בן ,22-ה שניסה את מזלו בליגה הטובה בעולם, חזר לשורות האלופה ראשל"צ ויורה לכל הכיוונים: "אני לא מתרגש מהפרשנים שאומרים שאני לא מתאים ,NBA-ל הדעה שלהם לא ממש חשובה". על האופציה שישחק באירופה: "מכבי? אני מכוון ליותר גבוה"
בקיץ, כשהחברים הכדורסלנים של שון דוסון הלכו לים או יצאו לחופשות מפנקות בחו"ל, הוא נסע לשחק עוד כדורסל, בליגת הקיץ של ה-NBA בלאס וגאס. הוא שיחק חמישה משחקים במדי וושינגטון וויזארדס, חזר לארץ לחודש, ושוב טס - הפעם כדי לחתום עם ניו אורלינס פליקנס על חוזה לא מובטח, שנתן לקבוצה את האופציה להחתימו בליגה הטובה בעולם.
בסיומם של משחקי ההכנה, לפני שלושה שבועות, הודיעו לו שהוא לא יוחתם בקבוצה. דוסון בן ה-22 חזר לארץ והתקבל בזרועות פתוחות בקבוצה שבה שיחק בשנה האחרונה, האלופה מכבי ראשון לציון. בשבת האחרונה הוא כבר קלע את סל הניצחון מול גלבוע-גליל בשנייה האחרונה.
"אני לא מוריד את הראש", הוא אומר בראיון ראשון מאז שובו לארץ. "חשבתי שאני מתאים ל-NBA, הרגשתי שאני מתאים ל-NBA, כששיחקתי במשחקים ובמחנה האימונים, והרגשתי שאני לא נופל מהשחקנים האחרים. אבל ידעתי שזה עלול להסתיים ככה, כי לקבוצה כבר היו 15 שחקנים חתומים, ואם היו מחתימים אותי, היו צריכים לשחרר שחקן אחר. לחלק מהשחקנים לקח זמן עד שהם התחברו אלי. הם גם ידעו שאם יקבלו אותי לקבוצה, מישהו מהם יצטרך ללכת. אולי זה היה קצת איום עליהם, אבל לאט לאט התחברנו. הייתי איתם חודשיים וחצי, דיברנו, הכרנו, למדנו להכיר, וזאת היתה חוויה גדולה וחיובית".
איך הם התייחסו אליך?
"בגלל שאני שחקן צעיר וחדש (רוקי) פינקו אותי בתיק ורוד של ברביות (דבר שנהוג לעשות לשחקנים החדשים) ואיתו הסתובבתי בכל מקום. זה היה קצת מביך אבל ככה זה שם, לא היתה לי ברירה אחרת. "הכוכב שלהם, אנתוני דיוויס, שהוא אחד השחקנים הטובים בעולם, התייחס אלי נהדר והדריך אותי לא מעט באימונים. הוא עזר לי להבין את שיטת המשחק ונתן לי טיפים איך לשפר את הרמה שלי".
דוסון, 1.98 מטר, התאמן עם הקבוצה במשך חודשיים וחצי. הוא השתתף בשישה משחקי אימון, מהם שניים בניו אורלינס (נגד אינדיאנה ודאלאס), שניים בסין (נגד יוסטון) אחד באטלנטה ואחד באורלנדו. אחרי המשחק באורלנדו קרא לו הג'נרל מנג'ר, דל דמפס, לשיחה. "הוא הודיע לי שאני לא ממשיך בקבוצה, כי הם הולכים על מישהו עם יותר ניסיון ממני, אבל אמר שישמח אם אבוא שוב לליגת הקיץ בשנה הבאה".
התאכזבת?
"לא יותר מדי. הבנתי שאני צריך לעבוד העונה יותר קשה. אני מתכוון להשתפר בהכל - בקליעה, בחדירה לסל, בהגנה, ביכולת מסירה. האתלטיות שלי והחדירה לסל טובות, אבל אין שום דבר שאני עושה מושלם. "החוויה היתה חשובה ומשמעותית עבורי, הוכחתי לעצמי שאני יכול להשתלב ברמה הזאת, וזה רק נותן לי מוטיבציה להמשך מגביר לי את הרעב לעבוד יותר קשה ולעשות עונה יותר טובה מהעונה הקודמת.
"ה-NBA היה ונשאר החלום הגדול שלי, ואני ממש לא מתכוון להרים ידיים ולוותר. אני לא מוריד את הראש, ואני לא אתן לזה לעצור אותי. לא רואה סיבה לכוון לפחות מזה. אעבוד יותר קשה ואגיע לשם".
ואם לא?
"אז אכוון לטופ של אירופה".
למכבי ת"א?
"לא יודע אם זה מכבי ת"א או קבוצה אחרת".
בתור שחקן ישראלי, אתה לא חולם להגיע למכבי ת"א?
"לא. אני חושב שאני יכול לכוון ליותר גבוה מזה".
אתה חושב שהם ירצו אותך?
"אני לא יודע. אני לא שחקן שהשתפשף ברמות הגבוהות של היורוליג, ויש ישראלים שכן עשו את זה, אז אני מניח שיעדיפו אותם. גם אם אגיע לשם, חוסר הניסיון שלי באירופה עלול להוריד לי מדקות המשחק ומההזדמנויות שאקבל. אם בכל זאת אגיע בסוף למכבי, אני מאמין שאסתדר שם".
מה חשבת כששמעת על הפיטורים של ארז אדלשטיין?
"אני אוהב את ארז. בתור מאמן הנבחרת הוא נתן לי בקיץ שעבר הזדמנויות במשחקי ההכנה וגם באליפות אירופה הכניס אותי ונתן לי לשחק. "מכבי עברה שנתיים לא פשוטות, הפסידה את האליפות והשקיעה הרבה כסף כדי לזכות השנה בכל התארים. ברגע שמשהו לא מסתדר להם, זה מייד גורם להם ללחץ ומזכיר להם את השנים הקשות. אני בטוח שאף אחד לא ציפה שיפטרו את ארז כל כך מהר".
איך היתה הנחיתה לליגת ווינר סל?
"לא קלה, אבל גם לא קשה מדי. כשהייתי שם התגעגעתי לאח שלי טיילור (בעצמו שחקן כדורסל, ששיחק עד השנה במכבי ראשון לציון והשנה עבר למכבי גדרה מליגה א' לאחר שהחלים מפציעה) אנחנו מאוד קרובים. התגעגעתי למשפחה ולחברים, ותמיד כיף לחזור לבית שלי, לחיים שאני מכיר".
"בקבוצה כולם שמחו שחזרתי. האוהדים קיבלו אותי בשדה התעופה בשירה ובריקודים. טוב לי בראשון. כבר כמה שנים טובות שאני הישראלי הבכיר בקבוצה ואחד השחקנים המובילים בליגה. יש לנו השנה כמה שחקנים חדשים, ביניהם ישראלים טובים, כמו אלישי (כדיר) ונמרוד (לוי), נתחבר ונעשה הכל להגן על תואר האליפות. אין סיבה שלא ניקח אליפות גם השנה".
דוסון הוא ממש לא הישראלי הטיפוסי. סיפור ההצלחה שלו שונה בתכלית מזה של כוכבי הכדורסל המקומיים שצמחו כאן עם השנים. הוא נולד באילת, בן לג'ו דוסון (56), אמריקני שחום עור, שבא לארץ כשחקן זר לפני 30 שנה ושיחק בהפועל חולון.
ב-1991 ירד האב דוסון לשחק בהפועל אילת, שם התאהב באיריס (51) ונישא לה (דוסון: "אני חצי אמריקני, חצי תימני").
המראה של שון, צבע עורו השחום ושיער האפרו מזכירים יותר שחקני כדורסל זרים מאשר ישראלים צברים. "לא יוצא לי ללכת הרבה לים, אבל בכל מקרה, אני לא צריך שיזוף", הוא צוחק.
בבית דיברו אנגלית ועברית. בבית הספר הילדים שמעו שהוא מדבר עברית, אז התייחסו אליו כמו לכולם. "אני גם טיפוס שלא נכנס לעימותים. אבל עד היום אנשים שלא מכירים אותי פונים אלי באנגלית, וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש".
"ניגשים אלי במשחקים, רוצים להצטלם איתי, מבקשים חתימה, דברים כאלה. אני עונה להם בעברית, והם מופתעים שאני מדבר עברית. לפעמים אני אומר להם, 'אני ישראלי, ברור שאני מדבר עברית. ואם אתם לא יודעים שאני ישראלי ושאני מדבר עברית, למה להצטלם איתי או לבקש חתימה?"
מגיל אפס היה ברור לו שהוא רוצה לשחק כדורסל. "אבא שלי היה שחקן של הפועל אילת ושל אריק שיבק, שמאמן אותי היום. אני זוכר שהצעצוע הראשון שלי בבית היה כדורסל. בגיל שנה כבר היה לי כדור ביד בתור ילד הייתי הולך למשחקים של אבא שלי, ואני זוכר שכל הילדים היו מפריעים ולא ממש מסתכלים על המשחק, ואני הייתי מרוכז רק במשחק ובאבא שלי. היה ברור לי שכשאגדל אשחק כדורסל, כמו אבא".
המשפחה נדדה עם האב לכל המקומות שבהם שיחק - מאילת לירושלים, שוב לאילת, ואז לראשון לציון. כששון היה בן 6 וחצי, הוריו התגרשו. כעבור שנתיים הוא חזר לאילת עם אמו ועם אחיו, הצעיר ממנו בשלוש שנים. האב נשאר בראשון.
דוסון שיחק באילת בקבוצת הילדים והנערים. "בשנה האחרונה שלי שם, בגיל 14, היה לי משבר קיבלתי מעט מאוד דקות משחק, לא האמינו בי. הייתי חוזר הביתה שבור המזל שלי היה שאבא ואמא שלי, וגם אורנה, אשתו השנייה של אבא, האמינו בי ולא נתנו לי להישבר הם אמרו לי, אתה תהיה שחקן, תמשיך להאמין בעצמך ולהשקיע, וזה יקרה. אני לעולם לא שוכח את התקופה הזאת. את המקום הנמוך הזה, שהייתי בו. גם כשזכיתי באליפות עם ראשון והרגשתי בעננים, לא שכחתי את התחתית שבה הייתי."
בגיל 15 וחצי עבר דוסון להתגורר עם אביו ברחובות, והחל לשחק בקבוצת הנוער של מכבי ראשון לציון. "בראשון מאוד האמינו בי, והתחלתי להתפתח ולהתקדם כשחקן. הביטחון העצמי שלי עלה, הרגשתי שאני בדרך הנכונה להצליח ולהיות שחקן מוביל.
בעונת 2012/2013, בגיל 17 וחצי בלבד, הצטרף דוסון לקבוצה הבוגרת של מכבי ראשון לציון. בעונתו השנייה בקבוצה הפך לשחקן חמישייה, וממוצע הדקות שלו למשחק עלה מ-10.6 ל-25.8.
"שיחקתי יציב מאוד, והפכתי לשחקן הישראלי המוביל של הקבוצה", הוא אומר. "קלעתי בממוצע 10.5 למשחק ולקחתי בממוצע 5.1 ריבאונדים ."
בעונה שלאחר מכן העמיד ממוצעים טובים יותר - 13.2 נקודות בממוצע, רביעי בין הישראלים בליגה. "הגעתי למשחקים של 20 נקודות, הקבוצה היתה טובה, והבנתי שאני שחקן מוביל בליגת העל. נבחרתי לשחקן הצעיר המבטיח של העונה ולחמישיית העונה".
אבל השיא, כמובן, היה בעונה שעברה. "בתום הסיבוב הראשון היינו במקום הראשון. בהמשך העונה חלה ירידה, והמאמן שלנו, שרון דרוקר, פוטר. זה גרם לשוק בקבוצה. אריק (שיבק) הגיע ולא שינה הרבה מבחינה מקצועית, אבל התחברנו שוב וחזרנו למסלול הניצחונות. הגענו לפיינל פור של הליגה אחרי שניצחנו בסידרת משחקים את מכבי חיפה 2:3".
"בחצי הגמר פגשנו את מכבי ת"א, שרצתה להחזיר לעצמה את האליפות אחרי שאיבדה אותה להפועל ירושלים בשנה ש'לפני. זה היה מעמד מאוד מרגש, כמעט לא הצלחתי לישון לפני המשחק. חשבתי על זה שלא לקחתי תואר עם ראשון לציון, שבחצי גמר הגביע הפסדנו, ושחייבים לנצח את מכבי ולעלות לגמר ידענו שיהיה משחק קשה מאוד".
אחרי משחק לוהט, ניצחה ראשון 69:71, בגמר היא פגשה את הפועל ירושלים. "בלילה שלפני המשחק היינו
"במלון בירושלים. לא ישנתי כמעט בכלל. אי אפשר לישון לפני אירוע כזה גדול. גם בצהריים שלפני המשחק ניסיתי להירדם ולא הצלחתי. מה שהחזיק אותי עם כוחות במשחק זה רק האדרנלין הגבוה.
"התחלתי את המשחק לא טוב, אבל לא הורדתי את הראש, וגם במחצית השנייה המשכתי לקחת את הזריקות שלי. נשארתי כל הזמן מרוכז, והכדורים התחילו להיכנס. גם השחקנים האחרים שיחקו מצוין."
ראשון לציון הדהימה את ירושלים הפייבוריטית וניצחה 77:83, דוסון סיים את המשחק עם 21 נקודות.
"בגיל 22 זכיתי בתואר הראשון שלי, והבאתי לקבוצה תואר ראשון אי פעם. התרגשתי כל כך. רצתי לאמא ואבא שלי, שישבו ביציע ותמיד מלווים אותי, ולאחי טיילור, שהיה אצלנו על הספסל, וחיבקתי אותם. לא היה מאושר ממני. כבר באותו רגע היה ברור לי שאחרי העונה הזאת אני הולך לנסות לשחק בארה"ב".
הוא מכיר את הביקורות שמותחים עליו פרשני כדורסל. "קראתי ושמעתי שאמרו שאני לא מספיק טוב בשביל ה-NBA בסופו של דבר, שום דבר מזה לא משנה לי, כי הרי זה הכל ביני לבין הקבוצות שאנסה להגיע אליהן, ולפרשנים אין שום חלק בזה".
זה פוגע בך?
"זה יכול להיות מעליב לפעמים, אבל אני בוחר לא להיעלב ולא להתרגש. אם כבר, זה רק מכניס אותי למוטיבציה יותר גבוהה להצליח. תשמע, מאבא שלי אני מצפה לביקורת, ואני מקשיב לו. גם מאחרים שקרובים אלי. מי בדיוק קבע שהפרשנים האלה, שכותבים עלי כך וכך מחליטים מה יהיה איתי? אף אחד מהם לא מנהל קבוצה שאני רוצה להגיע אליה ב-NBA או בכל מקום אחר, והדעה שלהם לא ממש חשובה. יש גם כאלה שמחמיאים לי, שנותנים לי רספקט כשחקן מוביל בראשון."
אתה השחקן הישראלי הכי טוב בליגה?
"על זה לא אני צריך להשיב. זה אתם צריכים להגיד".
הוא ואחיו עדיין גרים בבית אביו ברחובות. האב עובד כמאמן בבית ספר לכדורסל בגדרה ובנס ציונה, וגם מדריך קיקבוקס בחדר כושר "אני מת על הבישולים של אורנה. הקיץ גם עשיתי שינוי בתזונה, ואני לא אוכל מזון מטוגן, אלא הרבה ירקות ודגים".
אתה לא חושב על בית משלך?
"זה יקרה מתישהו, אבל בינתיים טוב לי מאוד בבית. יש לנו חיבור מצוין עם אורנה, ואבא שמח מאוד שחזרתי הביתה לפחות לעוד שנה".
יש לו אזרחות אמריקנית, אבל בבחירות לנשיאות השבוע הוא לא הצביע. "אני לא אמריקני, אני ישראלי לכל דבר".
הוא מעיד על עצמו שהוא מאוד רגיש. "למשפחה שלי, ובכלל. אתה יודע, ראיתי עכשיו משחק של אח שלי בגדרה, ומאוד התרגשתי. הוא שחקן טוב. היה לו מזל רע עם פציעות, אבל אני מאמין שהוא עוד יגיע לרמה הגבוהה".
אהבה אין לו כרגע. "היתה לי חברה לפני כמה שנים, וזה נגמר אני לא פוסל כלום, אבל עכשיו זה לא הזמן לאהבה. יש לי משפחה, יש לי חברים, יש לי תמיד את עצמי. חלק מהעניין הוא לדעת להיות לבד. אם אני רוצה לשחק בעתיד בארה"ב, אני עשוי להיות שם לא מעט זמן לבד, ואני צריך לדעת להתמודד עם זה. להיות חזק ולהצליח."
אקו"ם