ראשי » ספורט » ליגת העל » חדשות ליגת העל

זכרון מסיני: בחזרה למועדון הלבבות המפורקים

יהודה ספרא נזכר בירידת הליגה של הפועל ת"א עם משה סיני בשנות ה-80, אז הפסידו לבני יהודה והוא וחברו בנצי נותרו המומים על הביואיק. 27 שנה אחרי, האדומים נשלחו להקפאת הליכים, כשכבר לא נותר להם בית לבכות בו וגם לא דמעות להזיל או שחקנים להעריץ

קיץ 1988 היה עוד חלק מתקופה חלומית עבור אוהד הפועל ת"א צעיר כמוני, ילד בן ‭ .13‬ אמנם הפסדנו כמה שבועות לפני כן בגמר הגביע, ועוד בדרבי למכבי ת"א, אבל היינו אלופים - פעם שלישית בתוך שבע שנים. את מדי הקבוצה האדומה שלנו לבש באותם ימים השחקן הכי טוב שידע הכדורגל הישראלי בשנות ‭ ,80-ה‬ משה סיני, והכל נראה לי ורוד, לי יהודל'ה ולחבר הכי טוב שלי בנצי (לא היה מומו בחבורה) - הלכנו גאים בין החבר'ה, חלקם אוהדים צהובים, של מכבי או בית"ר.
 
אבל החלום נגמר, נשבר כמו חלון בבית ברנר אחרי עוד ביקור של שחקן הפועל שלא קיבל משכורת בזמן או בכלל. קראנו במדור הספורט על ארבע הנקודות שהופחתו הודות לבלאגן הניהולי המוכר של הקבוצה, ולמרות שסמכנו על הגיבורים שלנו, ששיחקו בשביל הסמל - כי כאמור לא תמיד קיבלו את הכסף - ככל שהתקדמה העונה ההיא ‭ ,(1988/89)‬ הבנו שהמינוס מסמל בור שתחתיתו בוץ טובעני. זה כאב, אבל השלמנו עם המציאות המרה, שלמרות כל הכישרון שהיה לשחקני הקבוצה ברגליים, ולרובם גם לב גדול ונאמן, לא ניחלץ מהירידה.

היינו תמימים, ובשבילנו היתה זו האהבה הראשונה שהתפרקה לנו מול העיניים, אבל למרות הלב שנשבר, לא כעסנו, לפחות לא על השחקנים. גם כשאלה סירבו להופיע למשחק שסימל יותר מכל את השבר, ביום שישי אחד מול צפרירים חולון, שרנו ועודדנו את הנערצים הנעדרים, בזמן ששחקני הנוער תפסו את מקומם ונלחמו על המגרש, עד שנכנעו לשער בודד. קיבלנו את השביתה של האלופים שלנו, כי ידענו שיש להם כבוד
- כלפי המשחק וכלפינו האוהדים. היה לנו ברור שרובם ימשיך איתנו גם בליגה השנייה, והם אף דאגו לנצח בשבילנו את הדרבי האחרון - העיקר שמכבי השנואה לא תהיה זאת שתוריד אותנו.

לא אשכח איך ישבנו המומים, בנצי ואני, על מכסה המנוע הענק של הביואיק החומה של אבא שלו, מאיר ז"ל, שבכה איתנו מחוץ לאיצטדיון במשחק הירידה הרשמי. היה זה הפסד ‭ 1:0‬ לבני יהודה (משער של דני איזמירלי‭,(‬ שאליה עזב משה סיני הכליכול, שעד לביתו ברמה"ש רכבנו על האופניים מהרצליה, דרך העלייה הגדולה, רק כדי לארוב לו שעות, ואז, כשהופיע, התחננו בפניו שיישאר. אך לשווא. הוא נטש.

והיום, יותר ‭ 27-מ‬ שנה אחרי, אין לנו אפילו את הבית, בלומפילד, לבכות מחוצה לו. האמת היא שגם אין דמעות, כמו שאין לנו שחקן אחד להזדהות איתו או להתחנן שיישאר איתנו - במועדון הלבבות המפורקים.

 
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg