ווסטברוק, שלא תסיים כמו אוסקר רוברטסון
מאחורי ממוצע טריפל-דאבל מיתולוגי שהשיג אוסקר רוברטסון ב-1961/2, מסתתרת קריירה מפוספסת של כוכב-העל האלמוני ביותר בהיסטורה של האן.בי.אי. ראסל ווסטברוק יעדיף לשחזר את השורה הסטטיסטית, ורק אותה
"פעם שמעתי מישהו אומר שבשביל לכתוב שיר אהבה, אתה חייב לחוות שברון לב. אם זה באמת כך, אני מצהיר כאן ועכשיו שאני יכול לכתוב את השירים הטובים ביותר בעולם" (מתוך הביוגרפיה של אוסקר רוברסטון, פרק אחרון).
יש כוכבי-על שנפרדים מהמשחק עם סל אליפות, יש כאלה שפורשים עם 60 נקודות, ויש את אוסקר רוברטסון, שסיים את משחק 7 בגמר האן.בי.אי של 1974 עם 2 מ-13 מהשדה ומעולם לא עלה לאחר מכן על מגרש כדורסל. זה היה פרט מאולץ להתעכב עליו, כמעט קנטרני, לולא מהקריירה בת 14 העונות של "ביג O" נותרו בסופר של דבר מספרים. רק מספרים.
שורה סטטיסטית מיתולוגית שהושגה בעונתו השנייה בליגה ב-1961/62 ומעולם לא שוחזרה מאז: 30.8 נקודות, 12.5 ריבאונדים ו-11.4 אסיסטים. כך נולד לו הסופרסטאר האלמוני ביותר בהיסטוריה של המשחק, כזה שנזכרים בו רק כשמישהו מאיים להתקרב לממוצע הטריפל-דאבל ההוא. מזל שיש את ראסל ווסטברוק לאחרונה כדי להיזכר.
אוסקר רוברטסון בפעולה
אבל ווסטברוק לא מעוניין לסיים קריירה עם לב שבור – הפרידה מקווין דוראנט הקיץ היתה כואבת גם ככה. ווסטברוק לא רוצה להמתין עד עונתו ה-11 כדי לזכות באליפות יחידה; כזאת שהושגה במילווקי הרבה אחרי שיאו של רוברטסון ובעיקר בזכות רוקי בשם לו אלסינדור, לימים קארים עבדול-ג'אבר.
ווסטברוק לא חפץ להיזכר על ידי חבריו לקבוצה כמי שהטיל עליהם אימה – האשמה שכבר עלתה בהקשר דומה בעניינו. ווסטברוק לא רוצה להתעורר עוד 40 שנה, מריר וכועס, ולנפק משפטים כמו "המאמנים היום לא מבינים כלום בכדורסל". ווסטברוק ממש לא רוצה להיות אוסקר רוברטסון.
עד היום, עדיין מסתובבים ברחבי האן.בי.אי כוכבי עבר שמשוכנעים כי רוברטסון, רכז בגובה 1.96 מ', היה בשיאו הגדול מכולם – "מייקל ג'ורדן לפני מייקל ג'ורדן", כפי שכינה אותו פעם ג'רי ווסט, שותפו לזהב האולימפי במדי נבחרת ארה"ב ברומא 1960. במובנים רבים, באמת נולד מוקדם מדי: הוא קיבל החלטות באוויר הרבה לפני שג'ורדן אחז בכדור, הקדים את מג'יק ג'ונסון כאול ארואנד פליייר הראשון בהיסטוריה והפך את הזריקה בקפיצה לאחור לאמנות עוד בטרם נהפכה לסמל על ידי לארי בירד.
ממוצעיו נראו כאילו נלקחו ממשחק מחשב: הוא רשם 30.5 נקודות, 10.1 ריבאונדים ו-9.7 אסיסיטים כבר בעונת הרוקי שלו ב-1960/1 במדי סינסינטי, מחמיץ במעט את ממוצע הטריפל-דאבל שישיג עונה לאחר מכן. את חמש עונותיו הראשונות סיים עם שורה סטטיסטית מצטברת בלתי נתפסת של 30.3 נקודות, 10.4 ריבאונדים ו-10.6 אסיסטים, ותואר MVP ב-1964. ואיכשהו, מעשר עונות של רוברטסון במדי הרויאלס נותרו 0 הופעות בגמר הליגה, שתי הדחות מאכזבות בגמר המזרח מול בוסטון וטרייד אחד בלתי נשכח ב-1970 למילווקי, שעה שבסינסינטי החלו לחוש שאופיו של הכוכב מוביל את הקבוצה למחזות שליליים. שנה לאחר מכן, בראיון חדר ההלבשה לאחר האליפות עם הבאקס, הוא נראה בעיקר כמי שחש הקלה ולא כשחקן שהרגע זכה בתואר החשוב בחייו. "סוף סוף השגתי את זה", אמר אז.
ואולי היה זה מסלול החיים של שחקן אפרו-אמריקני מצליח בארה"ב הגזענית של שנות ה-50 וה-60, שהוביל את רוברטסון לפתח חוסר אמון מובנה בבני אדם. כאשר בית הספר שבו למד היה התיכון השחור לזכות באליפות באינדיאנה, החגיגות הועברו ממרכז אינדיאנפוליס למקום צדדי מחשש להתפרעויות; כששיחק במכללת סינסינטי נאלץ מדי פעם לישון מחוץ למלון מאחר והכניסה לשחורים היתה אסורה; פעם אחת, לפני משחק בצפון קרוליינה, קיבל מכתב מהקו קלאס קלאן ובו איום לא לחזור יותר למקום; גם לאחר שנבחר על ידי הרויאלס בבחירה הראשונה של דראפט 1960, נאלץ להתמודד עם ליגה שמרנית שבה נתפסו שחקנים שחורים כבעלי אינטליגנציית משחק נמוכה. ווילט צ'מברלין וביל ראסל עברו חוויות דומות, שהפכו אותם לאנשים חשדנים בבסיסים. ההבדל הגדול: יכולותיו החברתיות של כוכב בוסטון על הפרקט מעולם לא עמדו בספק. לצ'מברלין ולרוברטסון לא באמת היו כאלה.
חבריו לימים בסינסינטי סיפרו על אישיות בלתי אפשרית. "הוא הקדים אותנו, בני האדם הרגילים, בפער ענק, כך שפחדנו לאכזב אותו", אמר הסנטר ווין אמברי לספרו של העיתונאי ביל סימונס "The Book of Basketball", "פעם אחד השחקנים ניגש לאוסקר ואמר לו 'או, בבקשה, אתה חייב להבין שאני משתדל. תאמין לי". קוני דירקינג הסביר פעם: "הוא היה יכול לעשות דברים גדולים בסינסינטי אבל הוא בחיים לא הצליח לשחרר ולהיות פתוח ורגוע איתנו. הוא תמיד שמר משהו בלב". הקש ששבר את גב הגמל היה הגעתו כמאמן של בוב קוזי, שש פעמים אלוף אן.בי.אי במדי הסלטיקס, ב-1969. אחרי כמעט עשור, הגיע מישהו מבחוץ וניסה להוציא את הכדור מהידיים של רוברטסון. שלא במפתיע, זה נגמר בפיצוץ.
פעולה אחת של רוברטסון, מחוץ למגרש, דווקא הצליחה להותיר חותם משמעותי, כנראה שהחשוב ביותר בפרספקטיבה היסטורית. כיו"ר ארגון השחקנים הגיש ב-1970 תביעה נגד הליגה, שהובילה בסופו של דבר לכך ששחקנים הורשו לנהל מו"מ עם קבוצות בתום החוזה שלהם (פרי אייג'נסי) ושינתה לחלוטין את יחסי הכוחות אל מול הבעלים. היא הקפיצה את שכרם משמעותית והניחה את היסודות למעמד הכוכבות שהחל להתפתח בליגה בשנות ה-80 והילך. מבין 9,887 האסיסטים שמסר רוברטסון בקריירה (שישי בכל הזמנים), זה היה המשמעותי ביותר. באופן סמלי, ההסדר המשפטי הושלם רק ב-1976, שנתיים לאחר שפרש.
ההשוואת האחרונות לווסטברוק מתבקשות מצד אחד ומשעשעות מצד שני, בהתחשב בעובדה שכדורסל של שנות ה-60 וזה של ימינו הם כמעט ענפי ספורט שונים. חסידיו של כוכב הת'אנדר מדגישים שהקצב באותם ימים היה מהיר בהרבה – 126 התקפות לקבוצה בממוצע ב-1961/2 לעומת 97 בלבד העונה.
ממוצעיו של ווסטברוק העונה בהתאמה לקצב שכזה היו עולים ל-40.3 נקודות, 14.2 ריבאונדים ו-14.7 אסיסטים. עם זאת, ב-50 השנים שעברו, הליגה ריככה משמעותית את הקריטריונים לקבלת אסיסט בסטטיסטיקה.
גם היום, בגיל 78, ניכר כי רוברטסון מעולם לא שיחרר. "האם מייקל ג'ורדן הגדול מכולם? אני לא חושב", אמר לפני כמה שנים. "הוא היה שחקן גדול, אבל באליפויות זכה רק לאחר ששיקגו הביאה את פיפן, גראנט וכל האחרים", הלין, בין השורות, על הצוות המסייע הבינוני שמעולם לא זכה בו בסינסינטי. ג'ורדן, אגב, איפשר לאותו צוות לסייע. רוברטסון, עושה רושם, מעולם לא הצטיין במשימה הזאת. ו-ווסטברוק? הוא עדיין צריך להוכיח.
אקו"ם