זה לא התרגיל, זה הגיל
בעידן שבו שיטות ההגנה NFL-ב הפכו עמומות, מורכבות ומפתיעות יותר מבעבר, הניסיון הפך לתכונה החשובה ביותר של הקוורטרבק, והמספרים העונה מדברים בעד עצמם. וגם: על הפרידה המרירה של נובאק ג'וקוביץ' ממאמנו בוריס בקר, ועל האפקט הפסיכולוגי השלילי שעולה מהחילופים של מוריניו
זו לא עונת פוטבול שמדגישה קבוצה מיוחדת. ניו אינגלנד כרגיל עם מאזן מעולה ,2:10) בשוויון בהובלת -הAFC עם אוקלנד,( אבל מלבד היותם אימפריה היסטורית, המאזן קשור גם לחטיבת ,AFC-ה שהלכה לישון לפני עשור ומצפה לפרישת הקוורטרבק טום בריידי והמאמן ביל בליצ'יק או לפחות אחד מהם. לעומת זאת, מאזן ה-1:11 של דאלאס NFC-ב מרגש בגלל שני רוקים זוהרים - נושא הכדור אזקיאל אליוט והקוורטרבק דאק פרסקוט - אבל איש לא מאמין שקוורטרבק רוקי יזכה באליפות.
ראשית כי זה מעולם לא קרה, ושנית כי אם יש משהו שהעונה הזו מבליטה זה את הניסיון בעמדת הקוורטרבק. איכשהו הנסיקה של שחקני הדור הבא - נניח אנדרו לאק או קאם ניוטון - נעצרה קצת לפני שהפכו ליורשים של ממש לפייטון מאנינג.
יש אמנם הרבה דרכים סטטיסטיות למדוד קוורטרבקים, עד שהנתונים הפכו חסרי משמעות. מספרים מושפעים לרוב מסגנון משחק של קבוצה, מטיב הרצים והתופסים. אבל הנה נתון שבקושי יכול לשקר: מספר טאצ'דאונים לעומת אינטרספשנים (איבוד כדור בגלל מסירה ליריב.(
והדירוג: ארון רוג'רס (גרין ביי) ,22 מאט ריאן (אטלנטה) ,20 דרק קאר (אוקלנד) ,19 דרו בריס (ניו אורלינס) 19 וטום בריידי (ניו אינגלנד) ,18 שבעצם במקום הראשון כי היה מורחק בארבעת המשחקים הראשונים של העונה.
דרק קאר די יוצא דופן. היתר הם בין שחקנים ותיקים לממש ישישים. הייתי מוסיף גם את בן רות'ליסברגר בפיטסבורג, אלכס סמית' בקנזס וג'ו פלאקו בבלטימור. ובהקשר הזה: עונה של לפחות הפוגה במהפכת ה"דיואל-אופשן" קוורטרבק, כלומר כזה שגם רץ.
יש כל מיני תיאוריות קונספירציה, כמו ש"הליגה מנסה לחסום קוורטרבקים רצים מסיבות אתניות," שהן שטויות. ראשית, הליגה ממילא מגינה על מוסרים יותר מאי פעם, ובזמננו אין שום יתרון מסחרי לקוורטרבק הלבן על השחור. הסיבה נעוצה לדעתי בגמישות העצומה שאנחנו רואים בשיטות הגנתיות. הן הרבה יותר עמומות מבעבר, והבליצים על הקוורטרבק פתאומיים בהרבה. ובאווירה הזו הניסיון הפך בערך לתכונה החשובה ביותר של המוסר.
לז קרפנטר, בעל טור במהדורה האמריקנית של ה"גרדיאן," אומר שהתופעה היא לאו דווקא של כישלון הקוורטרבק הרץ, אלא תוצאת לוואי של השינוי הזה: "יותר מדי קוורטרבקים נבחרים גבוה מדי בדראפט ועוזבים כתוצאה מכך את הקולג' מוקדם מדי."
סוף השבוע מזמן לנו כמה מפגשי קוורטרבקים מעניינים. עם שני ניצחונות רצופים ארון רוג'רס שיקם את סיכויי גרין ביי, אבל הוא יארח את סיאטל, שעם ארבעה ניצחונות בחמשת המשחקים האחרונים עושה את מה שהיא עושה תמיד - מסיימת חזק ונכנסת לתמונת האליפות. פרסקוט ודאלאס יפגשו את הקבוצה היחידה שניצחה אותם - ניו יורק ג'יאנטס ואיליי מאנינג (בעונה בינונית,( שאחרי פתיחה חלשה ניצחה שישה משבעת המשחקים האחרונים.
בגירושים תמיד יש קצת מרירות. הפרידה בין בוריס בקר המאמן לנובאק ג'וקוביץ' החניך לא שונה במיוחד. כשבקר אמר בראיון שג'וקוביץ' לא התאמן מספיק בחלק האחרון של השנה. כל זה לאחר שלוש עונות שבהן זכו בשישה תוארי גרנד סלאם, אבל עשו גם את הדבר האחד שקודמיהם לא עשו - זכייה רצופה בכל ארבעת טורנירי הגרנד סלאם.
אגב, אם הייתי מאוהדיו של ג'וקוביץ' הייתי אופטימי למדי. בסך הכל תגובה מהירה מאוד לירידה קלה ביכולת. שני טורנירי גרנד סלאם ללא אליפות, מקום שני בעולם - וג'וקוביץ' מגיב. רוג'ר פדרר התנהל שנים ללא מאמן עיקרי, מה שהותיר אותו חשוף לחלוטין כשרפאל נדאל וג'וקוביץ' מצאו את הנוסחה המנצחת נגדו. נדאל הוא שיפור קצת שונה. הוא מקרה נדיר של ספורטאי שיש לו מאמן אחד כל החיים - דודו, טוני נדאל. ההצלחה כמובן היתה עצומה, אבל לפחות ג'ון מקנרו סבור שהסיכוי האחד להתניע מחדש את הקריירה הוא החלפת מאמן. אבל זה כמובן לא קל בנסיבות הללו.
מה שעשה את השותפות למוצלחת הוא שבקר היה תוספת ולא מהפכה. מריאן וויידה, מי שהדריך את ג'וקוביץ' ,2006-מנותר בתפקידו ובקר הוסיף נגיעות שבאמת באו מניסיונו כאלוף. חבטת הפתיחה של האלוף הסרבי הפכה טובה יותר והוא גם קיצר נקודות, כי נקודה היא חלק ממשחק, שהוא חלק מטורניר. אבל במידה רבה, בקר ולא וויידה הוא המאמן התחליפי. זה שעשה את שלו ויכול ללכת.
בשיחות שערך עם אנשי אוניברסיטת הרווארד, שם הוא עובד כיום, סיפר פעם אלכס פרגוסון שהשתדל תמיד לבצע חילוף התקפי 20-ב הדקות האחרונות של המשחקים. השיקול שלו היה כזה: ברמת המשחק הבודד לפעמים החילוף יצליח ולפעמים ייכשל. אבל בטווח הארוך, כל שער שמובקע בדקות האחרונות מעצים את דמותה של הקבוצה, יוצר את ההילה של מנצ'סטר יונייטד הבלתי מנוצחת. שהרוח, המזל או השופטים - משהו יציל את השדים האדומים. וזה בדרך כלל קרה. פסיכולוגיה היא כוח עצום בספורט ונבואות עצמיות מתממשות.
כשז'וזה מוריניו הוציא את הנריק מחיטריאן והכניס את מרואן פלאיני מול אברטון, הוא שידר ליריבה בדיוק את ההפך; שיונייטד לא מתכוונת להבקיע שער שני, שיונייטד חוששת ורק רוצה לשרוד, ושהיא נחותה פיזית. הוא העביר מסר שהוא לא מאמין שיונייטד כיום היא קבוצה שפשוט גומרת משחקים.
כשמרכוס ראשפורד כבש שער ניצחון בזמן פציעות במחזור השלישי, מיהרו פרשנים לכתוב על כוח ההרתעה שחזר. והנה המציאות: יונייטד במאזן כיבושים שלילי 5:1 ברבע השעה האחרונה ומאזן 10:7 במחצית השנייה. זה לא היה מבריק גם בעידן ואן חאל: 19:20ברבע השעה האחרונה 43:57-ו במחצית השנייה.
האמונה העיוורת ביכולתו של ראשפורד להכריע משחקים (הוכנס במצב שוויון גם מול ווסטהאם) עומדת בניגוד מוחלט לשחקן האחד שהוא ממש לא מאמין בו - באסטיאן שוויינשטייגר. אמנם זקן, אבל משחקני הדקות האחרונות הטובים בדורנו.
אקו"ם