צהובה ופרימיטיבית: מכבי ת"א קבוצה מייאשת
זה לא סוד שמכבי ת"א איבדה מעוצמתה, מזהותה, מהישראליות שלה. במונחים של כדורסל אירופי מתקדם, הקבוצה של שמעון ופדרמן היא אחת הקבוצות הפרימיטיביות ביבשת. באין תשובות כמעט בכל הפרמטרים, הכדור הולך ל״דייויד אנקראם״ התורן, הלא הוא גאודלוק. ככה לא בונים מדינה, אפילו לא קבוצה
היו ימים שקרו לימי חמישי האלו ״חורף חם״. גם מי שהוא לא מכבי או מכביסט, היה מתכנס מרצון או שלא, לחמישי בערב. המדינה היתה מתכנסת לקראת חמישי בערב. לאט לאט התכנסו המכוניות למגרשי החנייה, הרחובות הידלדלו מאנשים, התנועה בכבישים אחרי שבע בערב התנהלה באיטיות ובעצבנות. כולם רצו להיות מול המסך בשמונה וחצי, חוץ מעשרת אלפים המאושרים שזכו לשבת ביד אליהו.
אבל המים שעמדו בירקון באותם שנים, החלו לשמחתנו גם לזרום. תל אביב השתנתה ישראל השתנתה ובעיקר מכבי ת״א השתנתה. לרעה. היא איבדה מעוצמתה, מזהותה, מהישראליות שלה. אפילו הרכש האמריקני, רכבת הזרים שנחתה פעם בלוד, היתה הרבה יותר מחוייבת ומחוברת מאשר לגיון הזרים של היום.
כנראה שאלי דריקס, שעזב את הכדורגל במצוותו של דייויד פדרמן, ומחולל ניסי שיווק, אחראי במידה רבה שמנורה מבטחים עדיין מלא ב-11 אלף - אבל זה נראה שהם באים מכוח האנרציה, לבדוק באמת הכלו המים.
והם כלו. אני מסתכל על המושכים בחוטים. אז נכון שבימיהם הטובים הם לא ראו אף אחד בעיניים, ומשכו את כל השמיכה הזאת שנקראת ״הכדורסל הישראלי״, לכיוון שלהם. אתמול הסתכלתי על מזרחי. שמעון מזרחי. פעם העיתונאים, בסוג של יראת כבוד, היו מוסיפים גם ״עורך דין״ שמעון מזרחי. מזרחי כבר לא מסתער כמו פעם על המזכירות או על השופטים.
הוא יושב, או במקרי ייאוש שמתרבים באחרונה, עומד כפוף מתמיד והארשת שתמיד לא היתה מהמאושרות - מאושרת עכשיו עוד פחות. או דייויד פדרמן. כשנפל הדבר הזה של הפסד 12 ב-18 משחקים (ויש עוד 12 מחזורים שלמים עד סופו של הסיוט הגדול), פדרמן הוריד את המשקפיים באיטיות, עצם עיניים וכירסם את עצמו עוד קצת מבפנים. לא קל.
במונחים של כדורסל אירופי מתקדם, מכבי ת״א היא אחת הקבוצות הפרימיטיביות. באין תשובות כמעט בכל הפרמטרים, הכדור הולך ל״דייויד אנקראם״ התורן, הלא הוא גאודלוק.
גאודלוק הוא פנומן כדורסל. בלתי עציר ברמת האינדיבידואל, אבל כאלו היו לנו תמיד בשכונה בכל עיר ובכל מגרש בית ספר. כולם עבדו אצלנו בשביל הקנון המקומי- וזה הספיק כדי לנצח בשלישיות ששיחקנו על סל אחד בבית ספר שז״ר כל שבת בבוקר.
אבל גאודלוק לבדו לא יספיק לעולם. בשלב מסויים אחרי הפגנת כוח אדירה, החמצן כבר לא מגיע באופן רציף למוח, והעייפות תסיט את הכדור החשוב באמת מהסל.
ככה לא בונים מדינה, אפילו לא קבוצה.
אקו"ם