יום השואה הבינלאומי: סיפורה המדהים של השחיינית היהודייה
אווה סקלי כמעט והוצאה להורג ע"י אנשי צלב החץ ההונגרי שהלכו בעקבות הנאצים, אך לפני שנורתה והושלכה לנהר הדנובה אביה חשף כי הצעירה היא אלופת הונגריה בשחייה והציל אותה. על ההצלחה של היהודייה ששברה 10 פעמים את שיא העולם כנגד כל הסיכויים
"הם היו יורים באנשים ישירות לדנובה. הפשיטה הגיעה. אבא אמר לי לשכב ולומר שאני חולה. לחדר נכנס איש צלב החץ (מפלגה שנוסדה בהונגריה ב-1935, פרו-נאצית ואנטישמית שהייתה בשלטון בין 15 באוקטובר 1944 ל-28 במרץ 1945. מנהיגה פרנץ סלשי, שהיה ראש ממשלה ועושה דברם של הנאציים, הוצא להורג ב-1946 אחרי שהורשע בביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ד.ד.). הם רצו בעיקר אנשים צעירים. הוא פנה אליי: קומי והתחילי ללכת! אבי אמר לו: אל תיקח אותה. היא חולה. אינך רואה שהיא אינה מסוגלת ללכת? הוא השיב: היא לא תצטרך ללכת רחוק. כוונתו הייתה שרק עד נהר הדנובה הכול כך קרוב. אבי התחנן: אבל היא לא יכולה ללכת. אין דבר, היא כן תבוא.
ואז, כאילו בהשפעת קול אלוהי, אמר אבי: אל תיקח אותה. זאת אלופת הונגריה בשחייה. יבוא יום ותהיה מאושר שהצלת את חייה. מה שמך? שאל אותי האיש והסתכל אליי. כשאמרתי לו את שמי, הבחנתי שאחת מעיניו הייתה בצבע אפור ואילו העין השנייה הייתה בצבע חום. מעולם לא ראיתי אדם בעל עיניים בצבעים שונים וזה נחרט בזיכרוני. נשארתי בחיים בזכות דברי אבי שאני אלופה בשחייה וזה יועיל לו יום אחד.
5 שנים אחרי תום המלחמה, ב-1950 הייתה תחרות גדולה באי מרגיט (אי מטופח בנהר הדנובה במרכזה של הבירה ההונגרית, אורכו 2.5 ק"מ, רוחבו המרבי 0.5 ק"מ, ד.ד.). בטכס הסיום במשחה ל-100 מטר חופשי הודיעו שאת מדליית הזהב והגביע יעניק לי יו"ר ההתאחדות לשחייה. בנוסף לכך, הוחלט להעניק לי גם פרס מיוחד ואת הפרס הזה יעניק לי ראש המחלקה הפוליטית של המשטרה. עמדתי במקום הכי גבוה על הפודיום מוכנה לקבל את הפרס, כשבידיי היה כבר גביע אחד. זיהיתי מיד שמולי עמד איש צלב החץ בעל העיניים בצבעים שונים. הרגשתי שאני מתעלפת, מתמוטטת ונופלת מהפודיום."
כך תיארה אווה סקלי, אחת השחייניות הגדולות בכל הזמנים, כעבור עשרות רבות של שנים, למכון להיסטוריה ויזואלית וחינוכית של אוניברסיטת דרום קליפורניה, את מה שעבר עליה בשלהי 1944 בבירת הונגריה.
סקלי נולדה ב-3 באפריל 1927 בבודפשט. אחרי שב-1947, באליפות אירופה במונטה-קרלו, זכתה סלקי במדליית הכסף ב-200 מטר חזה בזמן 2:57.9 דקות, היא ייצגה את הונגריה בשלוש אולימפיאדות רצופות: בלונדון 1948, ב-200 מטר חזה, סיימה סקלי במקום הרביעי בזמן של 3:02.5 באולימפיאדה השנייה בה השתתפה, הלסינקי 1952, היא זכתה במדליית הזהב במשחה 200 מטר חזה וקבעה שיא אולימפי חדש: 2:51.7 דקות והקדימה בכמעט שלוש שניות את נוביק ג'ררד, גם מהונגריה שהייתה מחזיקת השיא העולמי.
באולימפיאדה השלישית שלה, מלבורן 1956, זכתה סקלי במדליית הכסף ב-200 מטר חזה בזמן 2:54.8 דקות, כאשר בזהב זכתה הגרמנייה אורסולה האפה.
אולימפיאדת מלבורן החלה חודש אחרי פרוץ המהפכה ההונגרית. לדברי סקלי, יכולתה נפגעה קשות מפני שחשבה כל הזמן על בתה בת השנתיים שנשארה בהונגריה ולא שמעה דבר עליה. מסיבה זאת כמעט ולא הצליחה להירדם בשבוע שקדם לתחרות וירדה 5 ק"ג במשקל.
בכל מקרה הישגה של סלקי היה הטוב ביותר מבין שחייני הונגריה באותה אולימפיאדה. מלבדה רק גאורג טומפק זכה בארד ב-200 מטר פרפר גברים.
בקריירה שנמשכה לאורך שני עשורים, שברה סקלי 10 פעמים את שיאי העולם, 5 פעמים את השיאים האולימפים ו-107 פעם את השיאים הלאומים. כאלופת הונגריה הוכתרה 67 פעם.
הישגה של סקלי גדול עוד יותר מהמשתקף במתואר לעיל. כדי להבין זאת יש לצלול חזרה לתקופה האפלה בה שלטו חוקי הגזע בהונגריה וכיצד הם מנעו מהכישרון הפנומנאלי הזה לממש את מלוא הפוטנציאל.
בגיל 11 התחילה סקלי להתאמן במועדון פרנצברוש. אחרי כ-3 שנים במועדון, היא הורחקה משורותיו בגלל "דת לא ראויה", נאסר עליה לקחת חלק בתחרויות ואפילו להיכנס לבריכות שחייה כדי להתאמן. זה קרה ב-1941, שנה בה שברה שיא לאומי, והיא בת 14 בלבד.
בין 1941-1938 נחקקו בהונגריה שלושה חוקי יהודים. "החוק היהודי הראשון" קבע שבמקצועות מסוימים יורשו לעסוק בהם 20% יהודים לכל היותר. "החוק היהודי השני" הגדיר מי ייחשב כיהודי: מי שאחד מהוריו הוא יהודי, או שניים מסביו. עד קבלת חוק זה, דתו של אזרח הונגריה נקבעה לפי הצהרתו. "חוק היהודים השלישי" (1941) אסר נישואי תערובת בין יהודים לנוצריים. בכך בוטל שוויון הזכויות שקיבלו היהודים ב-1895 עם חקיקת חוק אמנציפציה שהעניק ליהודים זכויות שוות לשאר האזרחים ולדת היהודית מעמד שווה לקתוליות ולפרוטסטנטיות.
כאשר ב-15 באוקטובר 1944, עלתה מפלגת צלב החץ לשלטון, מצבם של היהודים הורע לאין שיעור. בתקופה קצרה מאד רצחו כנופיות צלב החץ ברחובות הבירה ההונגרית בין 8000 ל-10000 יהודים והשליכו את גופותיהם אל הדנובה (לחסוך את הקבורה) שהאדימה מדם הנרצחים.
חלק מהיהודים ניצלו הודות לפעולות אמיצות של מספר דיפלומטים ממדינות ניטרליות (שוודיה, שוויץ, ספרד ופורטוגל) ובראשן ראול ולנברג משוודיה (נולד ב-1912, עקבותיו נעלמו ב-1945 ורק באוקטובר 2016 קבעה ממשלת שוודיה את תאריך מותו: 31 ביולי 1952) וקרל לוץ משוויץ (1975-1895), שניהם מהבולטים שבחסידי אומות העולם. מעריכים שב-31 בתי מחסה שהיו בחסותם, בעיקר של שוודיה ושל שוויץ, שהו בתקופה זאת כ-35000 יהודים. סקלי שהתה בבית מוגן בחסות שוויץ ביחד עם עוד 40 איש בשני חדרים בלבד. כדי לשמור על הכושר הגופני היא רצה במדרגות הבית (חמש במספר) כל בוקר, הלוך-חוזר, 100 פעם.
סקלי הייתה נשואה לדזו ג'רמטי שנחשב לגדול שחקני הכדור-מים בעולם. אחרי פרישתה משחייה, עבדה סקלי כרוקחת וגם כמאמנת. בין היתר הייתה המאמנת של בתה אנדריאנה ג'רמטי שזכתה באולימפיאדת מינכן 1972 בשתי מדליות (כסף ב-100 מטר גב וארד ב-100 מטר פרפר). הייתה זאת האולימפיאדה בה נרצחו י"א הספורטאים הישראלים.
ניצולת השואה סקלי, הייתה עדת ראייה לטבח הספורטאים הישראלים. סקלי: "היינו הולכים בכפר האולימפי לבושים באימוניות של נבחרת הונגריה. קבוצה של ישראלים התקרבה. אחד מהם שאל אותי אם אני אווה סקלי. אחרי שהשבתי בחיוב הוא ביקש לשוחח איתי. היה זה מאמן המתאבקים (משה ויינברג בן ה-32, ד.ד.). התיישבנו לשיחה. הוא אמר לי שהוא ניצול אושוויץ ולא רצה לבוא לארץ ארורה זאת, אבל חניכיו התחננו שיבוא איתם.
באותו לילה שמעתי משהו שהיה דומה לרעש-מדורה. בצד השני היו הישראלים. שתי גופות היו כבר מכוסות. ראיתי את המחבלים, גרביים על ראשיהם, מסתכלים דרך החלונות. ואז הודיעו לנו מה התרחש. מאמן המתאבקים היה הראשון שנורה. הוא שהגן על חניכיו היה שוכב ללא רוח חיים. חשבתי שאשתגע. הוא ידע שלא צריך לבוא לשם".
סקלי מעולם לא הסתירה את יהדותה. נהפוך הוא: ב-1974 בהתייחס לחוקי הגזע של סוף שנות השלושים ולאלה שניסו להוכיח במסמכים את העדר כל קשר יהודי עד הורי הוריהם, היא אמרה בראיון טלוויזיוני: "לי לא היו בעיות כאלה כי היה לי ברור שאני יהודיה".
היא כתבה שלושה ספרים: "רק למנצחים מותר לבכות",1981, "באתי, ראיתי, הפסדתי?", 1986 ו"שחיתי, שרדתי", 1989.
זכתה להיכלל בהיכל התהילה הבינלאומי של השחייה וביד לאיש הספורט היהודי (היכל התהילה של הספורטאים היהודים) שבמכון וינגייט.
אקו"ם