ראשי » ספורט » כדורסל » כדורסל עולמי

גל מקל: "העונה הזאת לימדה אותי לא לצפות לדבר מאף אחד"

"לקחתי את זה ללב. אני איש רגיש ואכפתי, האופי שלי מאוד תחרותי, והייתי מדוכדך, בלי אנרגיות ובלי שמחת חיים. עכשיו זה חזר". גל מקל, שהתייבש על הספסל של מכבי תחת שלושה מאמנים ורק לאחרונה החל לקבל דקות משחק ולטרוף את הפרקט, מדבר על אחת התקופות הקשות בחייו

הוא נגע בתהילה כשזכה באליפויות יוקרתיות והיה הישראלי השני שמשחק בליגה הטובה בעולם. הוא חווה ימים קפואים ולא זוהרים ברוסיה ובסרביה. אבל נדמה ששום דבר לא הכין את גל מקל לתקופה הספורטיבית הקשה בחייו. במשך חודשים ארוכים הוא ישב בקצה הספסל של מכבי ת"א ולא ראה אפילו דקת משחק.

"זאת היתה תקופה מאוד מאוד קשה עבורי", אומר מקל בראיון ראשון וגלוי לב. "לקחתי ללב את זה שאני לא משחק, הייתי מדוכדך מאוד. דיברתי על זה עם המשפחה ועם כמה חברים לקבוצה, והלכתי יותר פעמים לפסיכולוג. אבל המשכתי להתאמן במלוא המרץ".

ובעיקר, מקל שתק. גם כשהמאמן דאז, רמי הדר, זרק אותו בחזרה לספסל 19 שניות בלבד אחרי שהכניס אותו, במשחק הביתי נגד אנאדולו אפס הטורקית (שבו הפסידה מכבי 86:77). 11 אלף הצופים בהיכל ומאות האלפים בבית נותרו המומים למראה המהלך המשפיל, שלא עושים אפילו לשחקן הכי זוטר בקבוצה.

מקל התיישב על הספסל, שילב ידיו לאחור, ועשה תרגילי נשימה כדי להרגיע את עצמו. בדיעבד התברר שהדר הכניס את מקל כשסבר בטעות שיוגב אוחיון ספג עבירה שלישית; כשהבין את טעותו, מיהר להחזיר את אוחיון על חשבונו של מקל.

"דווקא שם לא לקחתי את זה כל כך קשה כמו שזה נראה. את התקרית הספציפית הזאת רמי לא עשה בכוונה. אבל אני חושב שבאופן כללי, הוא טעה איתי מקצועית, ובכלל עם הקבוצה. זאת עובדה. עד היום לא הבנתי למה זה קרה לי. כשהוא התפטר חשבתי שזאת ההזדמנות לשנות מומנטום ולצאת לתקופה חדשה".

מקל (29) אכן יצא לדרך חדשה. תחת המאמן איינארס בגאצקיס הוא שוב פורח: משחק דקות רבות בליגה הישראלית וביורוליג, קולע הרבה נקודות וסוחף את הקבוצה. "שמחת החיים חזרה", הוא אומר. בתחילת השבוע להט עם 21 נקודות בניצחון נגד מכבי חיפה (96:97). "התאמצנו להפסיד, אבל ניצחנו", הוא צוחק.

ביום חמישי לפני שבועיים היתה לו ולחבריו עדנה נדירה, כשזכו בגביע המדינה בניצחון משכנע על הפועל ירושלים במגרשה. מקל נבחר לשחקן המצטיין.

"זה היה אושר טהור, כבר כמעט שכחנו מהו אושר של ניצחון גדול. זה הגיע לנו אחרי רכבת ההרים שעברנו. באותם רגעים עבר לי בראש איפה הייתי לפני חודשיים, ואיך הגלגל מסתובב, וזה שוב הוכיח לי שהכי חשוב זה להאמין בעצמך, בדרך שלך, ביכולת שלך.

"ירושלים בנתה סגל מצוין, ורק שבוע וחצי לפני כן הפסדנו להם. כולם אמרו שאנחנו מגיעים כאנדרדוג, אבל אני לא הרגשתי ככה. היתה לי הרגשה טובה, שאנחנו הולכים לעשות את זה. הייתי רגוע, אפילו ישנתי במלון שעתיים בצהריים לפני המשחק. כשקמתי לא ידעתי בכלל איפה אני נמצא.

"אחרי המשחק נסענו לאכול ב'206', ואחר כך יצאנו ביחד למועדון לילה. שם כבר שתינו, חבל על הזמן. וודקה, טקילה, הכל".

בעוד הוא מדבר, המלצרית מגיעה אלינו. "תרצו לטעום את הקוקטייל הנפלא שלנו?"

"לא לא", הוא מחייך. "אני עם האלכוהול סיימתי להרבה זמן".

אנחנו יושבים בבית קפה הומה אדם במרכז תל אביב, שעת ערב מאוחרת. מקל מגיע היישר מהאימון בטרנינג כחול־אפור, ובעיקר רעב. מזמין דווקא ארוחת בוקר (סלט, קינואה, ביצה, רימון, טונה), ומכריז שהזכייה בגביע רק פתחה לו את התיאבון לתארים נוספים.

יום אחרי פגישתנו מכבי שוב תופתע בהיכל על ידי בני הרצליה ("התחלנו לא טוב, חפרנו לעצמנו בור, ולא הצלחנו לחזור למשחק"), וכעבור יומיים נוספים היא תפסיד, כצפוי, במוסקבה - אם כי בהפרש לא גדול ("שיחקנו טוב, אבל היו לנו מספר שחקנים משמעותיים חסרים").

מכבי של היום היא קבוצה מוכה וחבולה, שיריבותיה באירופה מתעללות בה כמעט מדי שבוע, ובמאזנה (נכון לאמצע השבוע) 15 הפסדים ו־8 ניצחונות. אפילו בקבוצה עצמה כבר לא מאמינים בנס שיביא אותם לשמונה הגדולות של אירופה, אבל מקל מסרב להשלים עם הגישה הזאת.

"ברור שמתמטית הסיכויים לעלות לא גדולים, אבל אני תמיד מעדיף להסתכל על מה שעדיין אפשרי. הסיכוי קיים".

מול אילו קבוצות אתה חושב שיהיה לכם מאבק על העלייה?
(נאנח). "עזוב, נו, אנחנו רחוקים מלדבר על זה. תן לי לנצח ביום חמישי. אנחנו מתאמנים עם שבעה שחקנים ושלושה שחקני נוער".

מי תהיה השנה אלופת אירופה?
"שאלה קשה. גם ביורוליג יש פיינל פור, והכל מוכרע במשחק אחד. ריאל מדריד מאוד חזקה, צסק"א מוכשרת ומכונת התקפה, וכמובן שתמיד צריך לקחת בחשבון את פנרבחצ'ה של אוברדוביץ'".

העונה הזאת דווקא התחילה בקול תרועה, עם ארז אדלשטיין, אבל הוא פוטר באישון לילה, כבר אחרי חמישה משחקים רשמיים. "מאוד חבל לי על מה שקרה איתו", אומר מקל. "כשמאמן הולך הביתה אחרי תקופה כל כך קצרה, זה משהו שאי אפשר לִצפות. אולי היתה שם בעיה של תיאום ציפיות, אני לא יודע. לי אישית כאב מאוד שזה נגמר".

הוא היה הראשון שייבש אותך על הספסל.
"ארז היה מאמן בסך הכל שבועיים. אני מכיר אותו הרבה שנים, משחק תחתיו בנבחרת ויודע שהוא מאמין ביכולת שלי. במשחקים לפני תחילת העונה שיחקתי הרבה, ושיחקתי מצוין. אני בטוח שאם הוא היה נשאר במכבי, הייתי מוצא את המקום שלי אצלו".

כעסת עליו שלא נתן לך לשחק?
"לא. קשה לשפוט מאמן אחרי שבועיים. אני מעריך את ארז, הולך לעבוד איתו בקיץ בנבחרת (ישראל תארח את אחד הבתים ביורובאסקט; ע"נ), והצטערתי שזה קרה לו. אחרי הפיטורים שלחתי לו סמס, שאני מצטער שזה נגמר ככה. הוא סימס לי בחזרה והודה לי".

ואז בא רמי הדר, וגם אצלו לא ראית פרקט.
"כן, את רמי הכרתי עוד כששיחקתי במכבי חיפה והוא היה עוזר המאמן. זכיתי איתו באליפות. פתאום מצאתי את עצמי במקום שלא חלמתי להיות בו. הייתי בכושר, התאמנתי טוב, ופשוט לא שיחקתי, לא ביורוליג ולא בליגה. ראיתי שגם אם אני נותן משחק אחד טוב, זה לא משנה למשחק הבא, ואני שוב לא רואה שנייה על הפרקט".

נעלבת?
"אני לא חושב שרמי עשה לי את זה בכוונה, זה לא היה אישי. ברור שהוא טעה בקטע המקצועי, לא רק בעניין שלי אלא בעניין של כל הקבוצה. זאת עובדה שאי אפשר להתווכח עליה".

דיברת איתו על זה?
"כן. באחד האימונים, עוד לפני המשחק נגד אנאדולו, יזמתי איתו שיחה, כי הרגשתי שמגיעות לי תשובות. רמי אמר לי משפט שלא אשכח: 'איך שהקבוצה נבנתה השנה, אני צריך שחקן משלים (לצד ווימס וגאודלוק; ע"נ) בתפקיד של הרכז. ואתה לא שחקן משלים'.

"אמרתי לו שאני חושב שכאשר אני על המגרש, הקבוצה משחקת יותר טוב, רצה יותר טוב ותהיה יותר טובה בכל האספקטים. לא מעניין אותי הכותרות האלו, משלים, לא משלים. אני מעדיף שלא יחמיאו לי וייתנו לי לשחק.
"אתה יודע, מתחילת העונה הרגשתי שהעונה הזאת הולכת לכיוון לא טוב עבורי, ואמרתי את זה לאנשים שקרובים אלי. לפני שחתמתי במכבי, בתחילת 2016, ישבתי אצל דיוויד פדרמן בבית, ותוך חצי שעה היה ברור שאני בא לקבוצה, להיות חלק משמעותי בה. אפילו משמעותי מאוד.

"הגעתי באמצע העונה שעברה, הייתי באמת בורג משמעותי, ושיחקתי הרבה וטוב (תחת המאמן ז'אן טבק; ע"נ). פתאום הכל השתנה, והרגשתי שזה לא בגללי.

"הערכתי את הכנות של רמי, אבל כמובן שלא השלמתי עם מה שהוא אמר לי. לפחות יצאתי בתחושה יותר נקייה, כי הוא אמר לי את הדברים בפנים. הייתי צריך לשמוע את זה, לדעת שזה לא רק בראש שלי. זה מה שהמאמן חושב עלי, בלי להסתיר.

"הכנסתי את עצמי למוד של לחימה. באתי לאימונים והתחריתי כמו משוגע. לכל אימון באתי כדי לתת בראש ולא לספור אף אחד. כל הזמן אמרתי לעצמי, מתי שהצ'אנס יגיע, אני אהיה מוכן. אבל בתוכי כאב לי מאוד. שאלתי את עצמי איך בכלל הגעתי למצב הזה. עברתי משברים בכדורסל, ישבתי על הספסל בקבוצות שונות, אבל כאן לא הצלחתי להבין, איך נקלעתי לסיטואציה שלא תלויה בי בכלל?"

גם אחרי שרמי הדר הלך וליאור ליובין החליף אותו, המצב לא השתנה.
"אלה היו שלושה מאמנים ישראלים שהייתי איתם ברגעים מאוד יפים ומשמעותיים בקריירה שלהם (עם ארז הוא היה בנבחרת, עם רמי לקח אליפות בחיפה, וליאור היה עוזר מאמן בגליל עליון שהוא שיחק שם ולקח אליפות; ע"נ). עד היום אני לא מבין מה התהפך עם שלושתם והוביל אותי למקום הזה, שלא שיחקתי. אבל העונה הזאת לימדה אותי לא לצפות לשום דבר מאף אחד".

נעלבת?
"לקחתי את זה ללב. אני איש רגיש ואכפתי, האופי שלי מאוד תחרותי, והייתי מדוכדך, בלי אנרגיות ובלי שמחת חיים. כל האנשים סביבי ראו את זה, והמזל שלי שיש לי משפחה וחברים שלא עזבו אותי. אשתי דניאל היתה איתי, מישקו רזנטוביץ' ואבי זילברמן, הסוכנים שלי, לא הפסיקו לתמוך ולעודד, אבא ואמא שלי, יוגב אוחיון וגיא פניני, עמי ביטון מנהל הקבוצה, רגב פנאן מאמן הכושר. במצבים האלה אתה רואה מי האנשים שבאמת קרובים אליך".

הלכת לטיפול פסיכולוגי?
"מגיל 16 יש לי פסיכולוג ספורט, שמטפל בי בקביעות. הוא מאוד קידם אותי ועזר לי מגיל צעיר. בתקופה הקשה הלכתי אליו יותר, לפעמים גם פעמיים בשבוע".

בתקשורת הדביקו לך כינויים כמו "נער פוסטר".
"אני תמיד משתדל להתנתק, לא לקרוא ולא לשמוע מה שאמרו או כתבו עלי, במיוחד בתקופות הטובות שלי. אם אני טוב, אין לי צורך לשמוע את זה מאחרים, ואם אני בתקופה פחות טובה, חבל להתעסק בזה. בטח אצלנו בארץ, כשמפוצצים סתם כותרות".

נפרדת מהדר כשהוא התפטר? אמרת לו משהו?
"לא אמרתי לו כלום כי לא הרגשתי שאני צריך להגיד לו משהו. בתור בן אדם אני מכבד אותו".

מזרחי או פדרמן דיברו איתך? הרגשת שבכלל רוצים אותך בקבוצה?
"הם שאלו לשלומי, והרגשתי שגם להם לא נוח עם הסיטואציה שנקלעתי אליה. הרגשתי שיש לי גב, ושאני עוד אקבל את הצ'אנס שלי".

גם חברו של מקל ששיחק איתו ב־NBA, עומרי כספי, הביע תמיכה בו בעקבות התקרית במשחק עם אנאדולו כשצייץ בטוויטר: "יש דרכים להתנהג, ואני מתבייש בהתנהגות של רמי הדר כלפי מקל. מתבייש".

"הציוץ שלו הפתיע אותי", אומר מקל. "לא דיברתי עם עומרי לפני התקרית על מה שעובר עלי. אחרי הציוץ דיברנו על זה הרבה. הוא כל הזמן שאל אותי למה זה קורה ואמר שהוא לא מבין".

עכשיו גם הוא בצרות, אחרי ששבר את האצבע ושוחרר מניו אורלינס אחרי משחק אחד.
"זה חלק מהאכזריות של ה־NBA. אני בטוח שיהיה לו ביקוש רב שם אחרי שהוא יחלים, אולי הוא אפילו ישתדרג ויגיע לקבוצת פלייאוף".

זה הזכיר לך את המקרה שלך עם ניו אורלינס, ששיחררו אותך אחרי ארבעה משחקים?
"לגמרי. זה לא אותו מקרה, כי בתקופתי שחקן אחר חזר ולכן שוחררתי. אבל יש קווי דמיון. גם אני הייתי מאוכזב, הרגשתי שאני יכול לעשות שם דברים יפים.

"בעונה הראשונה שיחקתי 30 משחקים בדאלאס עד שנפצעתי, חזרתי אחרי הפציעה לעוד שני משחקים, אבל הברך עדיין היתה במצב לא טוב, והושבתתי עד סוף העונה. בעונה השנייה שיחקתי מצוין במשחקי הטרום עונה, אבל אז עברתי בטרייד".

כספי משחק ב־NBA שמונה שנים ברציפות, ואתה שרדת שם רק שנה וחצי. אתה מקנא?
"ממש לא. אני מאוד מפרגן לו, והוא גם חבר טוב. הוא חיבר אותי למאמן האישי שלו, דיוויד ת'ורפ, התחלתי לעבוד איתו, וזה שינה לי את הקריירה. אנחנו נהנים להיות ביחד בנבחרת. עומרי הוא האחרון שיתנשא בגלל שהוא בא מה־NBA, למרות שהוא הישראלי הכי טוב שיש. אני לא מכיר עוד אחד שהחזיק כל כך הרבה זמן בליגה כל כך קשה ותובענית, וגם הצליח ככה".

הבעיות של מכבי העונה לא מתחילות ולא נגמרות בגל מקל. מתחילת השנה הפכה הקבוצה לשק החבטות של קבוצות רבות באירופה, גם החלשות שבהן - דוגמת גלאטסראיי הטורקית, שהביסה אותה ב־39 נקודות הפרש, ובאמברג הגרמנית, שניצחה אותה בהפרש של 15 נקודות גם בגרמניה וגם בתל אביב.

מה הרגשת בתבוסות המשפילות? אמרו עליכם שאין לכם נשמה, שיש בקבוצה שחקנים שלא מבינים מה זה לשחק במכבי.
"הרגשתי מאוד מאוד לא טוב. יש ערבים כאלה, שכל מה שאתה עושה לא הולך. אחרי המשחק מול גלאטסראיי בטורקיה הרגשנו לא נוח, ודיברנו בינינו בחדר ההלבשה שצריך לעשות משהו, להתרומם ולשנות את הסיטואציה.

"היו העונה רגעים שהייתי מאוד מאוד לא מבסוט מהכימיה בין השחקנים. חיבור טוב בין שחקנים שווה לפעמים הרבה יותר מעוד פתרון טקטי, וחוסר הכימיה פגע בנו כקבוצה. זה לא הגיע לרמה שלא יכולנו לראות אחד את השני, אבל בהחלט היה סוג של ריחוק. אני חושב שהמהלכים האחרונים שההנהלה עשתה, שכללו שחרור, ואחר כך הוספה של דווין (סמית) למסגרת של הליגה והגביע, עזרו לגיבוש בין השחקנים".

בוא נקרא לילד בשמו. אתה מתכוון לשחרור של סוני ווימס מהקבוצה. הוא היה הרעה החולה?
"אני לא מדבר על שחקן, בטח לא אחרי שהוא עזב. ווימס שחקן טוב מאוד, והגיע כאן לסיטואציה שזה לא התחבר. האישיו לא היה מקצועי אלא חברתי. המון פעמים בפאזל חתיכה אחת לא מסתדרת, וכשאתה מוציא אותה ומרכיב אחרת, דברים מתחילים להסתדר. אולי זה היה יכול לקרות גם אם היו מוציאים חתיכה אחרת מהפאזל. 

"ההוספה של דווין נתנה לנו סוג של אמונה אחד בשני, ואני מרגיש שאנחנו הרבה יותר נהנים כעת ביחד. יכול להיות שיהיו לנו עוד הפסדים ותקופות רעות, אבל עכשיו יש תחושה טובה של ביחד בקבוצה". 

היית חבר של ווימס? 
"לא. אבל דיברתי איתו, והיה כבוד הדדי".

בקיצור, הוא לא התחבר אליכם חברתית.
"אתה אמרת".

בדיקת הסמים שהקבוצה יזמה אחרי האימון, שגם אתה וראד הייתם חלק ממנה, היתה דרך לגיטימית לסיים את ההתקשרות עם ווימס?
"לא לי לומר. אם יש חשד למשהו לא תקין, זכותו של כל מעביד לבדוק את זה".

אז נשמת לרווחה כשהוא עזב?
"לא. כואב לי בשביל סוני שככה זה נגמר. מדובר פה בפרנסה של בן אדם, ואני לא מאחל את זה לאף אחד. אבל כשאתה עושה משהו לא בסדר, יש לזה השלכות".

איך היחסים שלך עם גאודלוק?
(מחייך). "אני מאוד אוהב את אנדרו. אנחנו קוראים לו בקבוצה מסי. למה? כי הוא קוסם. הוא איש מאוד נחמד, סופר־חברותי, עם רגליים על הקרקע. שחקן מדהים שכיף להיות בחברתו".

מה אתה אומר על כל השביתות האיטלקיות של ראד וההתנהגות הפרועה שלו על הספסל?
"אני לא נותן לזה יותר מדי תשומת לב. הוא בסדר גמור איתנו".

יש לך תחרות על משבצת הרכז עם אוחיון. איך זה משפיע על החברות שלכם? 
"ביני לבין יוגב יש כבוד הדדי ברמה הכי גבוהה שיש. אחד הדברים שאני הכי גאה בהם הוא שלמרות שאנחנו על אותה עמדה אנחנו יודעים לעשות סוויץ', להיות חברים ולכבד את ההצלחה של השני, כי בסופו של דבר, זה לטובת הקבוצה.

"כל העונה אני שואל את עצמי למה לי וליוגב לא יוצא יותר לשחק ביחד. הרבע האחרון בגמר הגביע היה דוגמה לכך שזה אפשרי, וגם מצליח. זה, למשל, דבר שארז (אדלשטיין) האמין בו, זה עבד אצלו בנבחרת".

מה בגאצקיס שינה במכבי?
"במועדון כמו מכבי, שנמצא כל הזמן תחת זכוכית מגדלת, תמיד תהיה ביקורות נגד שחקנים, מאמנים, מנהלים, כולם. הסיכוי שתקבל כאן מילה טובה או פרגון נמוך בהרבה מהסיכוי שתקבל ביקורת נוקבת, או שיירדו עליך קשות. הדבר הכי חשוב שקורה לנו עכשיו זה שיש לנו עשרה שחקנים שמרגישים שייכים. זה אל"ף־בי"ת בכל ארגון שרוצה להצליח. ואת זה בגאצקיס עושה מצוין".

גם על זה יש ביקורת, שהוא מרבה לעשות חילופים ומכניס כמעט את כולם כבר ברבע הראשון.
"לזה בדיוק התכוונתי כשדיברתי על ביקורת. אני אומר לך שכל שחקן עכשיו מרגיש שייך לקבוצה, מחויב, ולזה אחראי המאמן. אני מרגיש שהוא מאמין בי, מעריך את היכולת שלי, ואני משחק עכשיו טוב". 

מה דעתך על התפקוד של ניקולה וויצ'יץ'? היתה עליו הרבה ביקורת בעניין בניית הסגל, בחירת המאמנים ועוד.
"אני לא מרגיש נוח לחלק ציונים, לא למנהל המקצועי ולא למאמן. ניקולה מחויב ומאוד רוצה בהצלחת הקבוצה".
מה דעתך על תחלופת המאמנים הגדולה בליגה? 

"ברור שזו תופעה לא בריאה, לא בקבוצות האחרות ובטח לא במכבי. בעונה הזאת כבר היו לנו ארבעה מאמנים. אני מאמין בדרך, בסבלנות, בתהליך. המון פעמים, המנטליות הישראלית היא שחייבים הכל כאן ועכשיו, תוצאות מיידיות. בטח בקבוצה כמו מכבי. לפעמים דברים לא עובדים, וצריך למצוא להם פתרון יצירתי. מה שקרה השנה במכבי זה עניין מאוד קיצוני.

"לכן אני לא אלך להיות מאמן בליגה הישראלית. בגלל חוסר הסבלנות הזאת כלפי מאמנים, בגלל שלא נותנים מספיק מקום לדרך ולתהליך. אולי אלך לאמן בקולג', שם יש חוזה ארוך טווח, שם אתה יכול לעצב את האנשים כשחקנים וכבני אדם".

מכבי ת"א יכולה היום לקחת אליפות בישראל?
"ברור, אנחנו מכבי. אנחנו במקום הראשון בצורה די יציבה, וברור שאפשר לקחת אליפות. אם זה יקרה, רק אלוהים יודע. אם זו היתה סידרה בגמר ולא משחק אחד, הייתי יותר רגוע".

בשנתיים האחרונות לא הגעתם לגמר הפיינל פור.
"נכון. אבל דיוויד פדרמן, שמעון מזרחי, אודי רקנאטי והאחרים עושים כל מה שהם יכולים כדי להביא את הקבוצה למקומות שהיא צריכה להיות בהם. זה ספורט, ויכולות להיות אכזבות לפעמים".

מאילו קבוצות ישראליות אתה מפחד העונה?
"לא אוהב את המילה מפחד. זה רק ספורט. יש השנה ליגה חזקה מאוד, לא מעט קבוצות חזקות. ברור שאנחנו וירושלים בעלי הסגל הטוב והעמוק ביותר. אבל יש השנה גם את חולון, הרצליה, הפועל תל אביב, נהריה, לא חסר. ושוב, במשחק אחד, בשיטה שיש היום בכדורסל הישראלי, הכל יכול להיות".

הקהל כבר לא ממלא את ההיכל כמו פעם.
"הקהל התרגל לסטנדרט גבוה של הצלחות, ובאמת, כמה שנים כאלו של אכזבות נתפסות כמשהו קיצוני ומשונה. במקום להסתכל ולהגיד אוי ואבוי, אני תמיד מעדיף להסתכל קדימה ולעשות הכל כדי להשיג תארים והצלחות. אני לא מרגיש הבדל אם יש במשחק יורוליג 8,500 צופים או 11 אלף. בשני המקרים אני מרגיש את הדחיפה החזקה מהקהל".

האוהדים תמכו בך בתקופה הקשה?
"מאוד. קיבלתי עשרות הודעות תמיכה והמון אהבה. זה חימם לי את הלב".

אתה נהנה במכבי? 
"טוב לי במכבי. אני לא אגיד לך שאני נהנה כל הזמן, בטח לא ברגעים הקשים שהיו לי השנה בקבוצה. אבל אני מאמין בדרך שלי. לרגע לא חשבתי לעזוב את הקבוצה, גם כשלא שיחקתי".

תרצה לסיים שם את הקריירה או שחלום ה־NBA עדיין חי?
"אני לא אוהב להסתכל רחוק. אני מאוד רוצה להצליח עם הקבוצה, אבל הכדורסל לימד אותי, בטח השנה, שהכל אפשרי, לטוב ולרע. את החלום לשחק ב־NBA כבר הגשמתי, אבל שוב, לא פוסל שום דבר".

הוא נולד ברמת אביב. בן בכור לאלון (55), רואה חשבון שעוסק בנדל"ן בחו"ל, ולאריאלה (53), פסיכולוגית. כשהיה בן שנתיים, הוריו התגרשו.

"למזלי, ההורים שלי גרו חמש דקות האחד מהשני והיו בקשר טוב. אז גדלתי חצי מהזמן אצל אמא וחצי אצל אבא. כל אחד מהם הקים משפחה משלו, כך שיש לי עוד שבעה אחים - לאמא יש ארבעה ילדים נוספים, ולאבא שלושה. אני בקשר מצוין עם כל האחים שלי, המשפחה מאוד חשובה לי".

כשהיה עדיין הילד היחיד של אביו, נהגו השניים לשחק כדורסל. "מאז שאני זוכר את עצמי, אבא שם לי כדורסל בידיים. הוא קנה לי סל של פישר פרייס כזה, העמיד אותו בבית, וכבר בגיל שנתיים־שלוש היינו משחקים אחד נגד השני".

מכיתה א' עד כיתה ו' הוא שיחק בקבוצות הילדים של הפועל תל אביב. בכיתה ז' עבר לשחק ברמת השרון. "בכיתה י"א מאמן הנוער של מכבי דאז, אלי קנטי, העביר אותי לקבוצה. מאוד התחברתי אליו. אולי הייתי נאיבי, אבל באמת לא ממש האמנתי שאגיע פעם לשחק בבוגרים של מכבי. כמה מזל צריך להיות לשחקן נוער כדי להגיע לבוגרים של המועדון הגדול הזה. זה נראָה לי בלתי אפשרי".

הוא למד בתיכון אליאנס ברמת אביב, סיים בגרות מלאה, ובתום הלימודים ב־2006 בחר לצאת לשחק בקולג' בארה"ב וללמוד שם לתואר ראשון במינהל עסקים באוניברסיטת וויצ'יטה שבקנזס. לקראת סוף העונה השנייה, ב־2008, עזב את הקולג' וחתם במכבי ת"א, שאותה אימן אז צביקה שרף ("לא הספקתי לשחק בעונה הזאת").
בעונה שלאחר מכן הושאל לגליל עליון, שאותה אימן עודד קטש. "בחצי הראשון של העונה לא שיחקתי, ורציתי לעזוב. עודד אמר לי: אתה לא הולך לשום מקום. ובאמת, החצי השני של העונה היה מאוד מוצלח".

ב־2009 חזר למכבי וערך את הופעות הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת, אך מיעט לשחק. בעונה שאחרי הושאל שוב לגליל עליון של קטש, וזכה איתה באליפות. אחר כך חתם בבנטון טרוויזו האיטלקית, משם המשיך למכבי חיפה וזכה שוב באליפות.

בקיץ 2013 הגיע מקל לפיסגת הקריירה, כשחתם בדאלאס מאבריקס מה־NBA. "הגשמתי את החלום הגדול", הוא אומר. "היה לי שם מאמן מדהים (ריק קרלייל; ע"נ), שלמדתי ממנו המון".

הוא שותף ב־30 משחקים, בחלקם פתח בחמישייה, עד שנפצע וקרע את המיניסקוס בברך, ארבעה חודשים לאחר תחילת העונה. הוא הספיק לחזור ולשחק בדאלאס שני משחקים, אבל הפציעה השביתה אותו. בעונה שאחרי עבר לניו אורלינס, ושוחרר לאחר ארבעה משחקים. מקל חתם בניז'ני נובגורוד הרוסית; בקיץ 2015 עזב, חתם בכוכב האדום, שיחק כמה חודשים בלבד, ובינואר שעבר חתם במכבי לשלוש שנים וחצי.

כששואלים את מקל מה הדבר הראשון שהוא עושה כשהוא קם בבוקר, בסביבות 8, הוא מפתיע. "אני מניח תפילין. למד איתי בקולג' חבר יהודי ממקסיקו, שגר פעם בארץ, והוא הכניס אותי לזה. מאז זה הפך להרגל. עושה לי דברים מאוד טובים, לאו דווקא בקטע הדתי. מזכיר לי להיות אדם טוב, סוג של מדיטציה, והרבה אנרגיות להמשך היום".

בשעות הפנאי הוא קורא, "ספרים מכל הסוגים. רומנים, דרמה, ביוגרפיות. עכשיו סיימתי לקרוא את 'בן החמאס' של מסעב חסן יוסף". במוסיקה הוא אוהב "הכל, חוץ מרוק כבד ומטאל", והוא מרבה לצאת למסעדות - בין היתר עם חבריו הישראלים לקבוצה, גיא פניני ויוגב אוחיון. "לפעמים אנחנו יוצאים עם הנשים אחרי משחקים, ולפעמים צריך גם קצת אוויר אחד מהשני, כי אנחנו באמת כל הזמן ביחד".

מקל מתגורר במרכז ת"א עם אשתו דניאל (28), בתו של שחקן העבר ווילי סימס. הם נישאו בקיץ לאחר שמונה שנים של זוגיות - שהתחילה, איך לא, בכדורסל.

"כשחזרתי מהקולג', הייתי בערב של מינהלת הליגה, שבו ווילי קיבל פרס הוקרה לשחקנים ותיקים. גם דניאל היתה שם. ראיתי אותה ורציתי לגשת אליה, אבל אני לא טוב בלהתחיל עם בנות. אז שאלתי את לירון פנאן (בתו של מוני פנאן ז"ל, שהיה אז מנהל מכבי ת"א; ע"נ) מי זאת הצעירה הזאת.

"לירון אמרה שהיא הבת של ווילי, שאלתי מה הסטטוס שלה, והבנתי שהיא פנויה, אבל התביישתי לגשת אליה. לקחתי את מספר הטלפון שלה.

"אחרי כמה ימים אזרתי אומץ וצילצלתי. דניאל בכלל לא ידעה מי אני. הייתי ילד בן 21, אני חושב שחוץ מאמא ואבא שלי אף אחד לא ידע אז מי אני בכלל. הצגתי את עצמי, היא כנראה עשתה את הבירורים שלה, ואחרי כמה ימים נפגשנו במסעדה ליד הים בתל אביב. הפגישה היתה טובה. נפגשנו עוד כמה פעמים, אבל דניאל תמיד מזכירה לי שהיה חודש שנעלמתי לה. אחר כך התחלנו להיות בקשר. עלינו על המסלול הנכון, ומאז אנחנו לא מסתכלים אחורה.

"היא תמיד איתי. היא היתה איתי כששיחקתי ב־NBA וכששיחקתי ברוסיה ובסרביה. תמיד מפרגנת, תומכת, עושה בשבילי הרבה. היא גם חוותה איתי חוויות לא שגרתיות בגלל הקריירה שלי, היתה איתי בארה"ב, רוסיה, איטליה, סרביה. עכשיו היא לומדת באינטרנט תואר ראשון במינהל עסקים דרך אוניברסיטת PENN, ובמקביל לומדת בארץ עיצוב גרפי".

בבית הוא "משתדל לעזור בניקיונות, אבל את ענייני הבישול אני משאיר בלעדית לדניאל. היא בשלנית מעולה. לאחרונה היא חוטפת קצת על הראש כי אין לה זמן לזה, אבל אני סולח לה" (צוחק).

מחשבות על ילדים?
"לאט לאט. כשיגיע, יגיע".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg