במגרש של הגדולים: הנדבנים של הטניס הישראלי
דיוויד ואדם קופר, אב ובן מלונדון, החליטו להציל את הטניס הישראלי. האמצעים: משטר אימונים קפדני, יחס חם ולא מעט כסף. אחרי עשור מתחת לרדאר, הם החליטו סוף–סוף להיחשף
רגע האמת הגיע, הקהל באצטדיון המרכזי בווימבלדון ובאלפי בתים בישראל עצר נשימתו וחיכה לראות האם הוא יצליח לעמוד בלחץ מול נובאק דיוקוביץ' ולנצח במשחקון הבא ובטורניר כולו. מכת ההגשה הראשונה פגשה את הרשת התחתונה ונבלמה. מד המתח בקהל המשיך לעלות, אבל ההגשה השנייה, המתוחכמת, נותרה ללא מענה וקבעה באופן סופי - זכייה ראשונה והיסטורית בתואר גרנד סלאם לטניסאי ישראלי בטורניר יחידים.
התסריט הזה כמובן מעולם לא התרחש, והישג השיא של טניסאי ישראלי בטורנירי גרנד סלאם נרשם אי שם בשנת 1992, אז העפיל עמוס מנסדורף לרבע הגמר בטורניר באוסטרליה. ועדיין, יש מי שרואה בתרחיש עתידי כזה אפשרות ריאלית לחלוטין. זו גם המטרה הראשונה והעיקרית של "נבחרת דוד", גוף עצמאי לקידום ופיתוח כישרונות בטניס הישראלי, שחוגג בימים אלה עשור לקיומו ומקווה להתחיל לקטוף את פירות ההשקעה בעתיד הקרוב.
הכול החל בשנת 2005, במהלך ביקור בישראל של דיוויד קופר, איש עסקים יהודי. קופר, ציוני נלהב שחי בלונדון, הוא טניסאי חובב, ובאחד הבקרים, כשירד מחדרו במלון בתל־אביב, ביקש ממאמנו האישי לשחק הפעם על מגרש חמר. כאשר נודע לו שבישראל יש מגרש חמר אחד בלבד, שנמצא בהרצליה (מאז הושקו שניים נוספים ברמת־השרון, ד"מ), החליט מיד לזמן קבוצת עלית של טניסאים ישראלים למחנה אימונים במגרשי הטניס בבית הנופש שלו במרבייה, ספרד, במטרה לעזור להם להשתפר.
"אחרי שנתיים שיוליה גלושקו ואחרים הגיעו אליי להתאמן בספרד, הרגשתי שזה כמו לתת לילדים ממתקים. לא נוצרה שם אווירה מקצועית ומנטלית שציפיתי לה, וקרו כמה דברים שמאוד לא אהבתי", מודה קופר, "המטרה שלי לא הייתה לממן למישהו את חופשת הקיץ והחלטתי לעזוב את זה. כמה חודשים אחרי, עודד יעקב ואנדי זינגמן שאלו אותי אם אסכים להשקיע כסף בפיתוח שחקנים. אמרתי שאני רוצה ליצור מסגרת כזו, ויצאנו לדרך".
דיוויד ובנו אדם החליטו להקים את "נבחרת דוד" (David Squad), עמותה עצמאית ללא מטרות רווח, שמטרתה לטפח את הדורות הבאים בטניס הישראלי. "כשהתחלנו את הפרויקט, כולם כולל כולם בספורט ובטניס הישראלי, אמרו לנו שאנחנו משוגעים ושבחיים לא נצליח לבד", נזכר אדם קופר, "אמרו לנו שאנחנו חייבים לפעול תחת ארגון גדול יותר והציעו לנו שנתרום כסף לבניית מתקנים. אמרנו להם שאנחנו רוצים לבנות שחקנים ולא מגרשים והחלטנו ללכת על זה, בידיעה שגם אם ניכשל, נוכל תמיד להביט לאחור בידיעה שעשינו הכול בכדי להצליח".
"הדבר הראשון שקבענו היו העקרונות של נבחרת דוד", אומר האב. "החלטנו שזו תהיה מערכת פיננסית עצמאית, בלי שום הקשר פוליטי. אני אוהב ילדים, אוהב את ישראל וגם לתת לאנשים הזדמנויות, ללמד אותם ולדחוף אותם קדימה, זה משהו שעשיתי כל ימי חיי. מי שנבחר לנבחרת שלנו מקבל את האפשרות להיות בגן עדן לטניס".
השלב הראשון בהקמת הפרויקט היה איתור הילדים המוכשרים שמתאימים אליו. "למרות העובדה שאנחנו אוהבים מאוד לשחק טניס, אנחנו לא מאמנים מקצוענים, והתפקיד של הוועדה המקצועית שלנו הוא לאתר את השחקנים הטובים ביותר בישראל", מסביר אדם, "אנחנו אקדמיית עילית, שמאתרת את בעלי הפוטנציאל הגדול ביותר לפרוץ קדימה. פעם המטרה של רוב הטניסאים בארץ הייתה להצליח כאן ולזכות במלגה למכללה בארצות־הברית. אותנו זה לא מעניין, ואנחנו מתמקדים אך ורק בפיתוח שחקנים שיתמודדו ברמות הגבוהות של הטניס העולמי, ויהיו מסוגלים לזכות בטורנירי גרנד סלאם. אנשים יכולים לצחוק עלינו ולהגיד מה שהם רוצים, זו המטרה שלנו וזה יקרה".
השלב השני בהקמת הפרויקט היה קביעת חוקים ברורים להתנהלות השוטפת. "כדי להיות בנבחרת שלנו, אתה צריך להיות שחקן מצוין, שגר בישראל, בלי הבדל דת, גזע ומין", מבהיר אדם, "השחקן חייב להתנהג בצורה ראויה, להמשיך להשקיע בלימודים ולייצג את המדינה ואותנו באופן מכובד בכל מקום בעולם. בנוסף, השחקן חייב להגיע ממשפחה תומכת, שמקבלת את העובדה שהמאמנים הם אלה שקובעים בכל מה שקשור לצד המקצועי. יש לנו קשר ישיר, רציף וטוב מול ההורים, חשובה לנו דעתם בכל מה שנוגע לאושר של הילד, אבל לא בעניינים שקשורים לטניס עצמו".
ודיוויד מוסיף: "כשילד מצטרף אלינו, ההורים חותמים על הסכם כוונות, שבו הם הופכים אותנו להורים שלו בכל מה שנוגע לטניס. אסור להם להתערב מקצועית ואנחנו לא נותנים הזדמנות שנייה בעניין זה. ניפינו הרבה ילדים בדרך, בגלל דברים טיפשיים שהורים אמרו לי. כשהם מנסים להבין למה החלטתי להפסיק לשתף פעולה, אני מסביר להם שאין לי שום רצון להתמודד איתם בעתיד, במקרה שהילד יהפוך למקצוען מצליח. לא כל אחד יכול להיות טניסאי מקצוען, ואם אתה רוצה להיות כזה, אתה צריך לנשום, לאכול ולחלום להיות אלוף שבעה ימים בשבוע, מסביב לשעון".
ילד שנבחר להיות חלק מנבחרת דוד, נהנה מיד ממעטפת שכוללת צוות מאמנים בראשות אנדי זינגמן וטניסאית העבר המוצלחת ציפי אובזילר. בנוסף זוכה הילד למאמן כושר, פסיכולוג, תזונאי, ציוד ספורט, טיפולים רפואיים, עזרה לוגיסטית ומימון טיסות ושהייה בחו"ל למטרות השתתפות בטורנירים ומחנות אימון. כל ילד רשאי להמשיך לעבוד עם המאמן האישי שלו בנוסף לפעילות בנבחרת, ופעם בשבוע כל חברי הנבחרת שנמצאים בארץ נפגשים לפעילות משותפת, שכוללת אימוני כושר, הרצאות, סדנאות וכיוצא בזה.
"לכל שחקן מותאמת התוכנית המיוחדת עבורו, שמתעדכנת בכל כמה חודשים בהתאם לדוחות המקצועיים ולמה שהילד צריך", מסביר אדם, "בכל שבוע מתקיימת ישיבה של הצוות המקצועי. זו קבוצה שבה אחד דואג לשני ויש אווירת משפחה. השחקנים תמיד מסתובבים יחד, גם בארץ וגם בטורנירים בחו"ל, ואחד מהם אמר לי לא מזמן, שבכל פעם שהוא מרגיש בירידה במהלך משחק, הוא מסתכל על הלוגו שלנו וזה נותן לו כוח, כי הוא מרגיש שהוא חלק ממשהו".
משפחת קופר מעדיפה לא לנקוב בסכומים המדויקים שהיא משקיעה בפרויקט, אבל ברור שמדובר כאן בכסף גדול. "ההשקעה היא בסדר גודל של מאות אלפי דולרים בשנה, כשבכל שחקן יושקעו מיליון דולר עד שיגיע לגיל עשרים", מסכים אדם לחשוף, "ההתחייבות שלנו כלפי השחקן היא מימון בסדר גודל גבוה הרבה ממה שמישהו אי פעם חלם שיקרה כאן, בטח הרבה יותר מאיגוד הטניס הישראלי או גורם ממשלתי כלשהו".
משפחת קופר - אדם (38) נשוי ואב לשניים, והאב דיוויד (70), חיים בלונדון. במהלך חייו הקים דיוויד אימפריה עסקית ענפה ומצליחה, שכוללת בעיקר עיסוק בנדל"ן, בנוסף לחברת ברוקראז', בתי נופש, ברים ומסעדות, שאותם מנהלים איתו אדם ושני ילדיו הנוספים. המשפחה מנהלת מפעל צדקה נוסף, "פרוג'קט לילי", הפועל בלונדון ומסייע למאות ילדים עם נטיות אובדניות ובעיות סמים ואלכוהול.
"אני מגיע ממשפחה מעורבת, עם צד אירי קתולי ומהצד השני סבתא יהודייה מווילנה, שמשפחתה נלחמה בצאר והתמודדה מול פוגרומים", מספר האב, "אנחנו משפחה שתמיד אהבה ספורט, כולם משחקים טניס ואנחנו אוהדים של ארסנל". את הפרויקט עצמו מוביל באופן שוטף אדם, מביתו באנגליה. "במשך השבוע מתקיימות הרבה שיחות טלפון ופגישות סקייפ והעיסוק הוא בתמונה הגדולה של הפרויקט, שכוללת מרכיבים רבים", אומר דיוויד, "לדעתי חלק מההצלחה היא בזכות העובדה שאנחנו מצליחים להשאיר את הרגש מחוץ לעניין, למרות שאנחנו מלאי תשוקה בנוגע לפרויקט ולאנשים שבו".
במסגרת הפרויקט, יוצאים חברי הנבחרת גם למחנות אימון, שמתקיימים בספרד ובמיאמי שבארצות־הברית, מקומות שבהם יש למשפחת קופר בית שאליו צמודים מגרשי טניס. "חצי מהשנה הטניסאים שלנו לא בישראל, הם מגיעים למקומות נהדרים כמו מקסיקו, דרום אפריקה, צפון אמריקה, אירופה ויש להם חיים נפלאים", מספר דיוויד, "במרכז הטניס בארה"ב המאמן הראשי הוא אהרון קריקסטיין (אחד הטניסאים היהודים הטובים בכל הזמנים, שבשיאו דורג במקום השישי בעולם, ד"מ) ובספרד עוזר לנו מנולו סנטנה, שזכה בארבעה תארי גרנד סלאם בשנות השישים ודורג ראשון בעולם. יש לנו הרבה חברים טובים ברחבי העולם שמאמינים בנבחרת, וזה מחמם את הלב".
אנחנו פוגשים את בני משפחת קופר במרכז הטניס ברעננה, שם מתקיימת מסיבת עיתונאים ראשונה של הפרויקט. "לא רצינו לערב את התקשורת ולא רצינו פרסום, רצינו להיות אפילו אניגמטיים", הסביר אדם לעיתונאים מדוע לקח עשור שלם עד החשיפה התקשורתית הרשמית, "ככל ששאלתם לגבינו ועלינו, הרגשנו שזה לא הוגן שלא ניתן לכם להכיר אותנו ולספר על עצמנו".
מעבר לרצון לתת מענה, סיבה נוספת לעיתוי החשיפה התקשורתית קשורה למהלך חדש שאליו יוצאת הקבוצה בימים אלה, במטרה לגייס ספונסרים נוספים לפרויקט: "הנבחרת יכולה להמשיך לפעול לנצח כמו עכשיו, אבל אנחנו רוצים יותר ולכן מתחיל מהלך שיווקי, במטרה לצרף אלינו ספונסרים שותפים, שישוו את ההשקעה שלנו, ויאפשרו לנו לטפס לשלב הבא של התוכנית", מסביר דיוויד, "אני שואף להגיע למצב שיהיו אצלנו טניסאים מגילים צעירים ביותר ועד למקצוענים, שייהנו מהמערכת שלנו ומיכולות האימון הגבוהות שיש לנו. המטרה היא שאלו שיצליחו, יחזירו לפרויקט כמה אחוזים מהרווחים שישיגו בסבב העולמי, ויבואו לאמן וללמד פה".
כרגע כוללת נבחרת דוד שישה טניסאים, שתי בנות וארבעה בנים, בגיל 12 עד 18, והמוכר שביניהם הוא ישי עוליאל, המדורג רביעי בעולם לנוער, ונוצח לאחרונה בגמר אליפות אוסטרליה לנוער (ראו הרחבה במסגרת). הנוספים הם אלכס גופננקו, שלי קרוליצקי, מאיה טחן, רועי גינת ורון אלוק, כולם אלופים מקומיים שכבר זכו להצלחות בטורנירים גם מעבר לים. "הבעיה שלנו תהיה כשיום אחד, הם ישחקו אחד מול השני בשלב גבוה של טורניר יוקרתי, ולא נדע במי לתמוך", צוחק אדם.
בנוסף לפיתוח הצעירים וקידום ענף הטניס הישראלי, רואה משפחת קופר בפרויקט שליחות עבור ישראל והעם היהודי. "אני מאוד אוהב את ישראל, נוח לי כאן ואני מחשיב את עצמי כציוני גדול, שפועל כנגד האנטישמיות וכועס מאוד על דברים שמתרחשים כנגד יהודים בתקופה האחרונה בעולם", מצהיר דיוויד, "אחת הסיבות שהניעו אותי לפרויקט, הייתה האפשרות להעביר דרך הספורט מסר אחר על ישראל למאות מיליונים בעולם. מישהו יודע מי זה נשיא שווייץ או מנהיג סרביה? אולי מעטים, אבל כולם יודעים מי הם רוג'ר פדרר ונובאק דיוקוביץ'. זה מה שאני רוצה שיקרה לישראל, בטח אם יהיה לנו אלוף טניס ערבי־ישראלי, וכולם יגלו שיהודי עומד מאחוריו ותומך בו".
גם אדם, שקשה לטעות במבטא הבריטי הכבד שלו, מרגיש נוח בישראל, והוא מגיע לכאן חמש־שש פעמים בשנה: "בכל מקום שבו אני נמצא, גם בבית שלי באנגליה, אם אני רוצה להאמין בזה או לא, איפשהו אצלך בראש, אתה מרגיש שחלק מהפעולות של האנשים כלפיך ודברים שנאמרים לך, קשורות לעובדה שאתה יהודי, גם אם ברוב המקרים זה לא נכון. בישראל אני מרגיש בבית, שאני יחד עם האנשים שלי".
הפרויקט של נבחרת דוד פועל בתקופת דמדומים של ענף הטניס המקומי ברמת הבוגרים. אנדי רם פרש, וכמוהו שחר פאר. יוני ארליך בן הארבעים עדיין מטייל בעולם ומשחק, אולי בעונה האחרונה בקריירה, ודודי סלע, הנציג הבכיר שלנו, כבר בן 31. "הטניס הישראלי צריך לעבור תהליך של שיקום מערכתי כולל, להפסיק לדאוג לדברים שלא קשורים בשום אופן לטניס, כמו פוליטיקה ובעיות אגו", טוען דיוויד, "כל כמה שבועות מישהו מנסה לפתוח כאן אקדמיה שנכשלת. יש הרבה אנשים בענף בישראל שמקבלים הרבה כסף ולא משיגים שום דבר".
גם אדם נשמע טעון בנוגע למצב: "אנחנו לא מקבלים את התמיכה שאנחנו ראויים לה מגופים שקשורים לענף ולספורט הישראלי. אנחנו בקשר טוב עם איגוד הטניס, אני יודע שהם מעריכים את הפעילות שלנו ומתמודדים בעצמם עם הרבה קשיים.
"אבל השחקנים שלנו יוצאים לייצג את המדינה בחו"ל ומגיע להם לקבל תקציבים שמופנים לענף. העובדה שזה לא קורה מגבילה את היכולת שלנו לפעול, כי גם לנו יש תקציב מוגדר בסופו של דבר. במפגש הדיוויס האחרון, ראו כולם שאחרי שאמיר ויינטרוב נפצע, הבא אחריו שנבחר היה ישי עוליאל, שצעיר ממנו בעשר שנים. הסיבה שלא היה אף אחד אחר ראוי ביניהם, מסבירה עוד יותר את החשיבות של נבחרת דוד, כי עכשיו בזכותה עתיד הענף נראה טוב יותר".
לאחרונה נפגשו השניים גם עם שרת התרבות והספורט, מירי רגב. "היא אוהבת את מה שאנחנו עושים, וגם חברת כבוד של נבחרת דוד, אבל טניס כרגע הוא לא בראש מעייניה ואנחנו לא מצפים ממנה לעזרה", מסביר אדם.
עם התקדמות הפרויקט, נאלצים בני משפחת קופר להתמודד בשנה האחרונה עם סדרת טענות שהופנו כלפיהם, שעיקרן לחץ שמופעל לכאורה מצדם, לקידום מעמד שחקנים מהנבחרת באיגוד, ושילובם בנבחרות הדיוויס והפדרציה. השניים מכחישים בתוקף את הטענות, שעל חלקן כבר קיבלו התנצלות בשל איום לתביעה. "הפעילות שלנו וההצלחה גורמות לקנאה מצד גורמים שונים בטניס הישראלי, בלי להזכיר שמות", טוען דיוויד, "אני נאלץ לסרב להרבה בקשות מימון, כי הן לא קשורות לפעילות הנבחרות שלנו, ויש אנשים שלא אוהבים את זה. אנחנו גוף עצמאי, אני לא חייב שום דבר לאף אחד ולא יגידו לי מה לעשות".
גם אדם מאוכזב מההתנהלות הזו: "ברגע שאתה מצליח, יש אחרים שירצו להוריד אותך, במקום להודות לך על מה שאתה עושה, זה משהו שקיים בכל העולם. לפעמים אתה נושך את הלשון ולא אומר כלום, כי זה לא באמת משפיע עליך ועדיף להתעלם. במקרים אחרים, פשוט קשה להבין את זה. אנחנו משקיעים סכומים נכבדים מטוב לבנו, שיוצאים ישירות מהכיס שלנו, אין לנו בעיה לשמוע ביקורת לגיטימית, אבל אני לא מבין בשביל מה צריך להמציא שקרים".
ביקורת נוספת שהושמעה בקשר לפרויקט עוסקת בעובדה שהמאמנים שמובילים אותה, מעולם לא הובילו שחקן לצמרת העולמית, ובטח לא לזכייה בגרנד סלאם. "זו הערה מעניינת, וסוג הביקורת שאנחנו כן שמחים לקבל", אומר אדם, "מצד שני, אתה לא נולד בתור מאמן שזכה בגרנד סלאם, יש לנו אנשי מקצוע טובים וצריך להתחיל מאיפשהו. הפרויקט לא מספיק ותיק בכדי לייצר אלוף בסבב הבוגרים, אבל ישי זכה בגרנד סלאם זוגות לנוער, הגיע לגמר ביחידים וחברי נבחרת אחרים, משתייכים לצמרת העולמית בגילים הצעירים".
לפני שאנחנו נפרדים אני מבקש מהשניים שיספרו לי היכן היו רוצים לראות את הפרויקט בעוד עשור. "אתאכזב מאוד אם לא יהיו לנו לפחות שלושה שחקנים בין עשרים הבכירים בטניס העולמי, ולפחות חמישה שייצגו אותנו בתחרויות גרנד סלאם באופן קבוע", אומר דיוויד, "חברי הנבחרת יהיו גם בנבחרות הדיוויס והפדרציה. המרכז ברעננה, שממנו אנחנו פועלים, יזכה בכל תואר אפשרי בארץ. בנינו כאן מערכת טובה ובתקופה האחרונה החלטתי לזוז הצדה, ולתת לאדם ואחותו ליסה להוביל את הפרויקט. הם העתיד שלו".
גם לאדם חלומות משלו. "אני רוצה שיהיה לנו לפחות אלוף גרנד סלאם אחד", הוא אומר, "לפני כמה שנים, הפתעתי את ישי בבר המצווה שלו, שהתקיימה שבוע אחרי שזכה באורנג' בול הראשון בגיל 12. אני זוכר שנכנסתי לאולם, וכל הילדים בנבחרת רצו אליי במהירות והתחבקנו כולנו. אז הבנתי מה עשינו, שיצרנו משפחה, וזאת המהות האמיתית של נבחרת דוד".
השחקן המוכר והמצליח ביותר בנבחרת דוד כיום הוא ישי עוליאל בן ה־17, שנחשב בשנים האחרונות לדבר הבא בטניס הישראלי. עוליאל, שנולד וחי ברמלה, עשה היסטוריה כאשר זכה בגיל 12 בתחרות האורנג' בול, שנחשבת לאליפות העולם בגילים הללו. בגיל 14, הוא חזר על ההישג, והפך לאחד מתשעה טניסאים בהיסטוריה, שהצליחו לזכות בתואר הכפול. "ישי הצטרף לנבחרת שלנו, מיד עם ההקמה שלה", נזכר אדם, "הוא היה אז רק בן שמונה, אבל כבר אז היה ידוע שיש ברמלה ילד מוכשר בצורה יוצאת דופן".
גם עוליאל מודע לתרומה הגדולה של משפחת קופר לקריירה שלו. "אם לא דיוויד ואדם, לא הייתי מגיע אפילו לחצי ממה שהגעתי עד עכשיו", ה??א אומר, "אין שום לחץ מצדם שאם לא אעשה תחרות טובה אז לא ישקיעו בי. הם תמיד איתי ויש לחץ חיובי להוכיח להם שאני שווה את ההשקעה הזאת".
בשנים האחרונות ממשיכה ההתקדמות של עוליאל. ביוני 2016 זכה בטורניר הזוגות ברולאן גרוס, עם שותף צ'כי, פטריק ריקל. "אחרי הזכייה הוא עלה מולי בסקייפ על המגרש עם אבא שלי שהיה איתו בצרפת, והחלו לרדת לי דמעות", נזכר אדם, "זה היה רגע נהדר, שהזכיר לי איך כולם טענו בהתחלה שאין לנו שום סיכוי להצליח".
בינואר השנה הגיע ישי לגמר אליפות אוסטרליה בנוער, שם נוצח בגמר בידי יריב הונגרי, ובמעמד חלוקת הפרסים פרץ בבכי מול המיקרופון ולא הצליח לדבר. "לא אהבתי את הבכי אחרי הגמר באוסטרליה ואני לא רוצה את הדברים האלה", קובע דיוויד, "אם הגעת לגמר מול שחקן שאתה יכול לנצח, זה הזמן לעשות את זה, לא לסיים שני ולבכות. ניצחון היה נותן דחיפה אדירה לפרויקט הספונסרים שלנו, אבל אני מבין ומקבל שצריך להפסיד בשביל לנצח".
אדם רואה את הדברים קצת אחרת: "הטורניר באוסטרליה היה הצלחה גדולה עד הגמר, והמטרה היא עכשיו היא למנף את הכישלון ללמידה. אם בפעם הבאה הוא יגיע לגמר ויפסיד, זה לא יהיה דבר טוב. ישי הוא ילד נהדר, הקשר איתו יומיומי ואנחנו מאוד אוהבים אותו".
בפברואר השנה, הפך עוליאל לשחקן מן המניין בנבחרת הדיוויס הישראלית ונבחר לעלות למשחקי היחידים, בעקבות פציעתו של אמיר ויינטרוב. זו הייתה חוויה לא פשוטה לטניסאי הצעיר, שהובס במשחק הפתיחה, בידי ז'או סוזה, המדורג 40 בעולם ובמשחק נוסף, מול פדרו סוסה. "טוב שהבומבה הזאת הגיעה בגיל צעיר", אומר עוליאל, "זרקו אותי למים עמוקים והבנתי עד כמה אני צריך לעבוד קשה, כדי להגיע לאן שאני וכולם מצפים ממני".
משפחת קופר עצמה, לא בטוחה שהחוויה הזו הייתה נחוצה: "למרות מה שאנשים אמרו, מעולם לא פגשנו או דיברנו עם קפטן הנבחרת אייל רן, לא היינו מודעים שזה הולך לקרות ואם היו שואלים אותנו, כנראה היינו מעדיפים שלא. ישי נמצא מקצועית איפה שאנחנו רוצים, אבל אנחנו שואפים ליותר ובטח שלא נעצור פה. צריך לזכור שהוא עדיין ילד צעיר, אבל כזה שזכה לכישרון מיוחד במינו, וזה בא עם הרבה אחריות".
אקו"ם