עייפנו מכניעה לפחד: תנו לנו משחק עונה ראוי

מעבר לטקטיקה ולרצון לנצח, הכדורגל הישראלי זקוק במוצ"ש לעימות בלתי נשכח בין שתי הגדולות של הכדורגל הישראלי. וגם: מדוע הניסיון של מכבי חיפה להביא את מאור בוזגלו יכול לסמן את בואו של האביב, ואיך זה שדווקא לאלי טביב נמאס לכבס את הגזענות?

בניון מנסה לחטוף לאוגו, במשחק העונה הקודם בנתניה. אז זה נגמר בניצחון צהוב צילום: דני מרון

את המשבר המשמעותי שלה העונה היא עברה לפני חודשיים, מכבי ת״א חזרה כמעט משומקום, למרות משברים פנימיים משמעותיים בתפקוד, וסגרה את הפער מ-8 חסר סיכוי ל-3.5 שהוא בטווח הסבירות האפשרית. שתי הקבוצות מכירות זו את זו, וניסיון העבר מלמד שגם אם שחקן אחד או שניים, למשל איתן טיבי, חסר בגלל כרטיסים צהובים, לא בטוח שההיעדרות שלו דווקא מזיקה.

לעיתים חסרון בשחקנים יוצר בקבוצה מחוייבות גדולה יותר ורצון לחפות על חסרונו של שחקן מפתח. וקרויף ולמאמנו וידיגאל יש אופציות מגוונות - ואני עדיין לא חשוב שעל טיבי תיפול מכבי בשבת בטרנר.

טרנר הבאר שבעי הוא כל מה שסמי עופר לא מצליח להיות עבור מכבי חיפה - איצטדיון בית אדיר, שבו לא הפסידה עדיין משחק ליגה מאז הוקם מעפר. אלמנט הביתיות נותן לבאר שבע מקדמה רצינות בקרב האליפות, במיוחד כשמכבי ת״א נאלצת לשחק בנתניה המאוד לא אהוב עליה ובעיקר על אוהדיה, ועדיין מכבי היא קבוצה מנוסה וקרת רוח במעמדים האלו, ולמרות שנראה שכמעט בכל עמדה - לבאר שבע יש תשובות טובות מאוד, ולעיתים קרובות גם עדיפות - מכבי ת״א, מועדון עם ניסיון אדיר במעמדים האלו, עשויה לתמרן את המשחק הזה טקטית בצורה כזאת שלמרות החשיבות בהכרעתו לטובתה - לשלהי המשחק. יש לה לא מעט אפשריות התקפה ושחקני הכרעה בעלי יכולת אישית שיכולים לתרגם טעות אחת לשער.

מזה תצטרך באר להימנע, אם תדע לתרגם את הפיזיות והעוצמה שלה במרכז המגרש כדי להזין את שחקני ההכרעה שלה בכדורים מול ראיקוביץ׳.

והכי חשוב, לתדמית של הכדורגל הישראלי, שנחבט בסוף השבוע שעבר בחיחון. מעבר לטקטיקה ולרצון לנצח, הכדורגל הישראלי זקוק לעימות בלתי נשכח בין שתי הגדולות, לשערים ולדרמות. עייפנו מכניעה לפחד.

וידאר קיארטנסון חוגג, טוני וואקמה מאוכזב. טרנר עשה את ההבדל? צילום: דני מרון

2. בית״ר ירושלים תפגוש את מכבי חיפה לקרב חזיתי על מקום 4, למפגש על מעמד, על כרטיס לאירופה ועל ניסיון כמעט נואש להזכיר נשכחות מגדולתן של השתיים. יעקב שחר ביקש/דרש/חולם ששחקניו יובילו אותו בסוף העונה לאירופה. למרות שקורות חייה של חיפה לא מתרגשות מכרטיס כזה, חיפה חייבת טריגר, אופק, כדי להרים את עצמה מהקרשים. השינויים התכופים, החלפת הצוותים המקצועיים ועתידו המעורפל שוב של המנהל המקצועי, מלמדים שחיפה לא נוטה להתבייש בכישלונותיה, ומנסה לתקן שוב ושוב.

יכול להיות שהיא ממשיכה לטעות, כי הקו שהיא ניסתה לגבש, של צוות מקצועי היררכי, השתבש כשהוזעק אליה גיא לוזון הריכוזי, שלא כל כל אוהב לעבוד בצוותים נוהג לקבל החלטות די לבדו. יהיה מעניין לראות לכמה זמן האג׳נדה הזאת של לוזון תחזיק מעמד - ומי יוותר יותר - הוא או חיפה.

חיפה של התקופה הזאת נאלצת להתמודד עם היותה ברירת מחדל לעומת שתי הגדולות מבאר שבע ות״א. הניסיונות שלה אולי להביא אחד כמו מאור בוזגלו הוא משמעותי, כי מדובר בסוג של שחקן שובר שיוויון. אמנם לא לבדו יהפוך בוזגלו את חיפה, אבל כמו אליניב ברדה בזמנו, ברגע שיגיע אחד כזה למועדון - הוא יכול לסמן את בואו של האביב.

גיא לוזון. יצליח להשיג את הכרטיס לאירופה? צילום: דני מרון

3. יירדו או לא יירדו מהדשא. אנחנו מתקרבים לאירוע היסטורי בכדורגל, שבו שחקני בית״ר, ואולי גם שחקני חיפה ממקום של סולדריות ואחריות - יירדו מהדשא כשישמעו קריאות גזעניות. במשמרת של אלי טביב הגיעה הפרשה הזאת לקו פרשת המים. שנים ארוכות של כיבוס הבעיות האלו בענישה קולקטיבית שיורה לכל הכיוונים, אבל מחטיאה את המטרה העיקרית, מתנקזות לרגע האמת.

מרתק לראות איך דווקא אלי טביב, דמות רבת פנים ומחלוקות, נדרש, דווקא הוא, לעסוק ולהכניס אל הראש לעניין שאנשים המקורבים לבית״ר, אידיאולוגיים ובעלי משקל ציבורי גדול משלו - התחמקו במודע מלהכניס את ידיהם לקלחת הרותחת הזאת, מידיעה שלא ייצאו טוב פוליטית.

ההתאחדות לכדורגל והמנהלת שמוטרדים ממעמדה של ישראל במוסדות הבינלאומיים, ומהניסיון לקבע אותה תודעתית כמדינת אפרטהייד, קרועים בין הרצון להילחם בכל הכוח בגזענות, לבין הנזק התדמיתי שייגרם אם יראו בכל העולם תמונות של קהל אלפים קורא קריאות גזעניות תוך כדי כך שהקבוצות יורדות מהמגרש.

לאציו רומא, פיינורד, וקבוצות הונגריות ופולניות הוכתמו לשנים ארוכות בגלל התופעות האלו, וכולם יודעים מה ההשלכות. ההרגשה היא ששנים של הזנחה של המדינה ועצימת עיניים מסיבות פוליטיות גרמו לסוסים לברוח מהאורוות. השערים נפרצו והסירחון נשאר

אלי טביב ומשה דמאי ביציע. יירדו מהדשא? דני מרון