בדרך לנבחרת: ריצ'ארד האוול קיבל אזרחות
אחרי שנה בלבד של המתנה, הסנטר המיועד לחיזוק הנבחרת ביורובאסקט ושחקן הפועל ת"א, יציג היום את הדרכון הישראלי. בינתיים בירושלים: הביקורות לא מפסיקות, אבל פיאניג'אני מתעקש לייצר מציאות אלטרנטיבית
ריצ'ארד האוול, הסנטר של הפועל ת"א ומי שעתיד להפוך לאחד משחקני המפתח של נבחרת ישראל בטורניר היורובאסקט שייפתח בקיץ, צפוי לקבל היום את הדרכון הישראלי, וזאת אחרי שכבר קיבל תעודה כחולה.
האוול התחתן עם ישראלית בקיץ האחרון והגיע לסיכום עם איגוד הכדורסל על כך שישחק בנבחרת ישראל בשבע השנים הקרובות. עתה כשהאזרחות הגיעה, ההערכה היא כי הפועל ירושלים תאיץ את המגעים להעברת האוול לשורותיה.
לאף אחד בירושלים אין הסבר ליכולת המזעזעת בליגה, אחרי ההפסד המביך שלשום לגלבוע/גליל בארנה. המאזן המחריד של האדומים מחזיר אותנו לחטא הקדמון הכפול: זה של אורי אלון, שמתחילת העונה דיבר על החשיבות לרכז מאמץ באירופה מתוך מחשבה שיש זמן לתקן בליגה. וזה של הליגה עצמה, שמוכרעת בשיטה שתיתן עונש קטן מאוד לירושלים על מבול ההפסדים - ככל הנראה, אובדן יתרון ביתיות בסידרת רבע הגמר, משהו שהיא יכולה לחיות איתו.
בשיטה הנוכחית, ירושלים מקבלת לגיטימציה להיראות כמו שהיא נראית בליגה. בשיטה הנוכחית, ירושלים יוצאת עם עונש קל מדי על הזלזול שלה לאורך כל העונה. בשיטה הנוכחית, האדומים לנצח יזכרו כיצד קבוצה מהמקום השישי - המקום שבו ירושלים נמצאת עכשיו - גזלה ממנה את האליפות בעונה שעברה אחרי שדרסה את הליגה ומעדה בגמר.
מבנה הליגה לא יכול ולא צריך להיות תירוץ. אין הסבר, לא מקצועי ולא מנטלי, לשני ניצחונות מתוך שבעת המשחקים האחרונים בליגה. עד לפני שבועיים, אירופה היתה התירוץ. כל האנרגיה והמחשבה מושקעת שם, אמרו לנו. מה התירוץ היום, אחרי כמעט עשרה ימי חופשה מאז ההתבזות בבית מכבי בראשל"צ במחזור הקודם?
בירושלים יכולים להתלונן על החוק הרוסי עד מחר. בפועל, רוב קבוצות הליגה היו רוצות לראות בחמישייה שלהן שחקנים כמו יותם הלפרין, ג'רום דייסון ואייזק רוזפלט, שלא לדבר על הספסל. יש הרבה בעיות בבירה, אבל הסיבה העיקרית לכישלון היא פשוטה: ירושלים לא מצליחה להביא את עצמה, כקבוצה, כמערכת, למצב שבו היא קרובה להיות דומיננטית בליגה.
התקווה החדשה היא אלסנדרו ג'נטילה. אחרי ההפסד שלשום אמר סימונה פיאניג'אני שקבוצתו זקוקה לדם חדש, וזה בדיוק מה שהיא תקבל מג'נטילה. אבל כהרגלו, האיטלקי מנסה לעצב מציאות שלא קיימת.
רק לפני שבועיים הסביר פיאניג'אני שקשה מאוד לשחק נגד קבוצה כמו ולנסיה, שרצה ביחד כבר שלוש שנים לפחות. אז המשכיות היא דבר טוב או רע? מדוע אף אחד בוולנסיה לא מתלונן על הצורך ב"דם חדש" אחרי שלוש שנים, והאיטלקי כבר רומז על עייפות חומר ועל הצורך ברענון? מבולבלים? גם אנחנו. וגם פיאניג'אני.
אקו"ם