קווים לדמותו: עודד קטש התגבר על הפחדים
12 שנה עברו מאז פרש עודד קטש ממשחק פעיל והפך למאמן מוביל. בריאיון לכבוד החג ולרגל 300 משחקים על הקווים הוא חוזר לתחנות המשמעותיות בחייו המקצועיים, הטעויות הקשות והניצחונות הגדולים, ומסביר מדוע לעולם לא יוותר על התמודדות מול יריב שרוצה לנצח בדיוק כמוהו
בתחילת ינואר 2004 כינס עודד קטש מסיבת עיתונאים, והודיע בצער על פרישה רשמית מכדורסל. מי שהפך למיקי ברקוביץ' החדש שלנו, כדורסלן מרגש שזוכים לראות אולי פעם בדור, סיכם בדמעות קריירה קצרה מהצפוי, שהסתיימה רשמית בגיל 29.
ארבע שנים לפני כן, כשהוא במדי פנאתנייקוס היוונית, ניצח כמעט במו ידיו את מכבי תל־אביב בגמר אליפות אירופה. זה היה משחקו האחרון בקריירה. פציעה בברך הובילה אותו לסדרת טיפולים וניתוחים שלא הועילו, מה שהוביל לבסוף לפרישה הבלתי נמנעת.
"מה שקרה לי זה לא משהו שמתאוששים ממנו, זו צלקת בלב שתמיד שם ולומדים לחיות איתה", מודה קטש בריאיון מיוחד למוצש, "עד היום, כשמתחלף מזג האוויר, אני מרגיש את הברך. היא מתנפחת לפעמים, מונעת ממני לעשות דברים ואני סובל ממנה, אבל במקרה הזה העניין הפיזי מתגמד בהשוואה לממד הנפשי".
במבט לאחור, יש משהו שאתה עדיין מרגיש שיכולת לעשות אחרת?
"אני לא רוצה להיכנס לתיק הרפואי שלי, אבל היום אני מסתכל על הדברים אחרת ויכול להיות שאפשר היה לעשות משהו. יש כל מיני השערות למה זה קרה, אף אחד לא באמת יודע עד הסוף ולצערי החמצתי גם את ההתפתחות האדירה ברפואת הספורט בעשור האחרון".
אתה מתגעגע למשחק?
"יש געגועים כל הזמן ואני חייב לפצות את עצמי עם משחקים אחרים. אין יום שעובר שבו אני לא משחק במשהו, אם זה משחק חשיבה, קלפים או עם כדור. אני חייב שיהיה מולי יריב בצד השני, שירצה לנצח בדיוק כמוני, לא משנה מה תהיה התוצאה, כי מבחינתי לשחק ולרצות לנצח, זה הניצחון האמיתי. זה משהו שתמיד עשיתי, שם אני מתבטא, יוצאים ממני דברים שאני מעבד עם עצמי ואני מקבל שקט. אני צריך את זה".
פיצוי נוסף שהעניק לעצמו קטש הוא להישאר בענף שבו התאהב בתור ילד. הוא הפך מיד למאמן ראשי בליגת הכדורסל הבכירה, בהפועל גליל עליון, והוביל אותה בעונה הראשונה למקום השני בטבלה, תוך מאבק עיקש נגדו בשל העובדה שלא החזיק בתעודת אימון רשמית. המאבק הגיע עד לבג"ץ, שנתן לו ארכה להוצאת התעודה. כעבור שלוש שנים מוצלחות בגליל, קיבל את הטלפון שעליו חולמים מאמנים לפעמים גם חיים שלמים. על הקו הייתה מכבי תל־אביב שהציעה לו ביוני 2007 לחזור למועדון נעוריו, הפעם בתור המאמן הראשי. קטש נענה לאתגר, אבל הרומן לא עלה יפה, וכעבור חצי שנה פוטר מתפקידו.
"זו הייתה חוויה מאוד לא נעימה", הוא נזכר, "אבל גם אני אשם בה והייתי צריך לעשות את הדברים אחרת. אני בדרך כלל יודע לנתח מצבים ולא אחד שמתפתה בקלות, אבל היה כאן פיתוי שהלכתי אחריו, אולי כדי לעשות קיצור דרך, למרות שכנראה זה היה מוקדם מדי ולא נכון. הייתי צריך להיות יותר מחובר לתחושות הראשוניות שלי, ובתור אחד שמכיר את המערכת, היה צריך להיות לי ברור שהדעה בהנהלה לא אחידה, ושהקולות השונים מובילים לסיטואציות לא בריאות".
אלו סיטואציות?
"כל מיני הכלאות. למשל עכשיו, כשניקולה התחיל בתור מנהל קבוצה, הוא הפך למנהל המקצועי ועדיין לא יודעים מי בונה את הסגל. לפני זה היה פיני גרשון כמנהל מקצועי, אבל בעצם היה עוזר המאמן של גיא גודס. אצלי היה צביקה שרף, שהסבירו לי שיתעסק בניהול ולא יהיה קשור בכלל לכדורסל. אלו פשרות שהבעלים במכבי מגיעים אליהן, אין החלטה גורפת, כולם נפגעים מהן וזה מה שגורם בסופו של דבר להחלפת שלושה מאמנים כמו העונה".
הפיטורין של ארז אדלשטיין החזירו אותך לחוויה שעברת?
"במובן מסוים כן. ארז היה מאמן מצוין כשחתם במכבי והוא עדיין כזה. למרות שהחצים הופנו אליו, מדובר פה בכישלון של המערכת. בפרספקטיבה של הזמן אפשר לראות שיש במכבי בעיה בדרך שבה מתקבלות ההחלטות, ואני נוטה להאמין שהם מבינים את זה. אתה לא יכול לקחת מאמן צעיר ואחרי כמה חודשים לפטר אותו על חוסר ניסיון. כמו שתיקח מנכ"ל בן 65 ותפטר אותו כי הוא לא פעיל בטוויטר".
מה לדעתך הם צריכים לעשות?
"במכבי צריכים להחליט מה הדרך שלהם, האסטרטגיה, מה הם בונים ולאן הם רוצים ללכת. כשזה יקרה, שיחתימו מאמן שמתאים לרצונות שלהם ושייתנו לו ביטחון, בידיעה שיצטרכו לשלם סוג של מחיר על הבחירה וללכת איתה. ההנהלה צריכה להפסיק להתנער מהאחריות הניהולית שלה ולהפיל הכול על המאמן. חוסר תרבות הספורט בארץ, מוביל לכך שהרוב זה פילנתרופיה. האנשים שמנהלים את העסק שמים כסף מהבית ואתה צריך כל הזמן להגיד להם תודה. אז נכון שצריך להוקיר את התרומה שלהם, אבל אם אתה לא מבין מה צריך לעשות, אז חשוב שתשים בין המאמן להנהלה איש מקצוע שכן מבין".
אתה מאמין שהאימפריה הצהובה תצליח להתאושש?
"למכבי יש מבנה ניהולי מיוחד שהוביל את המועדון להרבה הישגים לאורך השנים, וגם עשה הרבה טעויות. השאלה היא כמה הם פתוחים לשינויים והאם המערכת תצליח להמציא את עצמה מחדש. כשאני הייתי ילד, בימי חמישי כולם היו יושבים לראות מכבי ושמעת את זה מכל מרפסת. אבל הדברים השתנו - התקשורת, התחרות, המשחק עצמו. פעם יכולת לראות משחק אן־בי־איי פעם בשבוע בערוץ ערבי, ועכשיו אפשר לראות בכל לילה. למכבי יש בסיס תמיכה גדול, שייתן להם קרדיט לעוד הרבה שנים קדימה, אבל חובת ההוכחה עדיין עליהם".
במהלך העונה הנוכחית, לאחר שרמי הדר סיים את תפקידו כמאמנם השני של הצהובים, נערכה בדיקה עם קטש כדי לברר האם יסכים לחזור לאמן ביד אליהו. העובדה שההצעה דיברה רק עד סוף העונה, הורידה מיד את העניין מהפרק: "זו לא הייתה הצעה רשמית, אלא בדיקה מצד אנשים מסוימים ומהר מאוד היה ברור שהסיטואציה לא מתאימה. לא באמת שקלתי את זה ולא הייתי ממהר לעזוב מקום שאני אוהב כמו אילת, בשביל דבר כזה".
אחרי ההרפתקה הקצרה במכבי, שב קטש לגליל, שם נמשך החיבור המצוין שלו לקבוצה, שהגיע לשיאו בסוף חודש מאי 2010. אז, הוביל את הקבוצה לזכייה באליפות המדינה, לאחר ניצחון מרשים על מכבי תל־אביב, 77:90 באולמם הביתי של הצהובים בגמר הפלייאוף. "גם כשלקחתי אליפות בגליל במשחק אחד, אמרתי שאני מעדיף סדרות", טוען קטש, "ברור שהשיטה הנוכחית מאפשרת לקבוצות מסוימות להפתיע ולזכות בתואר, וזה סוג של קיצור דרך למצוא שוויוניות בליגה, אבל אני חושב שצריך למצוא פתרון אחר".
ההצלחה בגליל הובילה אותו למועדון גדול נוסף, הפועל ירושלים, שהחתימו אותו לשלוש עונות ביוני 2010, בתקופה שקדמה לקבוצת הניהול הנוכחית. אבל גם כאן לא רווה קטש נחת, וכעבור עונה וכמה חודשים עזב את תפקידו. גם הוא מתרשם מהשינוי שנעשה בקבוצה מהבירה בשלוש השנים האחרונות: "מרגיש שמה שקורה שם הרבה יותר בריא ונעשה מהמקומות הנכונים. נראה שהם יודעים לקחת אחריות ולתקן אם צריך, ואיך שזה נשמע מבחוץ, הם כאן כדי להישאר להרבה זמן, מה שאומר שימשיכו לקרות בירושלים דברים טובים".
התחנה הבאה בקריירת האימון של קטש הגיעה ממקום לא צפוי. באילת החליטו להחזיר ימים כקדם, איש העסקים דורון הרציקוביץ' נרתם לעניין יחד עם מוטי אמסלם, וקטש נבחר למאמן שיוביל את הפרויקט של הפועל אילת שהפך להצלחה. "החיבור שלי לעיר התחיל מהדרך שבה קיבלו אותנו בעונה הראשונה שהייתה קסומה ומיוחדת", הוא נזכר, "זו עיר שמחבקת ועוטפת, ומאוד התחברתי אליה ואל האנשים בה. מאז שקם הפרויקט, אילת מגיעה בכל שנה לפיינל פור, וזה לא משהו שקורה הרבה בקבוצות עם תקציבים כאלה. ההצלחות קרבו אלינו עוד יותר את הקהל".
לאחר שנתיים מוצלחות במועדון, עזב קטש להפועל תל־אביב, שם אימן במשך עונה וארבעה משחקים עד שפוטר. זמן קצר לאחר מכן, חזר לקדנציה נוספת בדרום, במקומו של אריק שיבק שהועזב בעצמו, והוביל שוב את הקבוצה למעמד ארבע הגדולות בכדורסל שלנו. בקיץ החולף נתקל קטש עם המועדון במציאות חדשה, לאחר שהרציקוביץ' החליט לעזוב, ועתיד הקבוצה נותר בסימן שאלה. "היה בקיץ שלב, שבו הייתה אפשרות שלא תהיה קבוצה יותר", הוא מודה, "היה לי חשוב מאוד שהפרויקט המיוחד הזה ימשיך וידעתי שאעשה הכול כדי שזה לא יתפרק, כי כשאתה עושה דברים בחיים, אתה רוצה שהם ימשיכו לשגשג גם אחריך. בחלק גדול מהקיץ התעסקתי בדברים שפחות קשורים לכדורסל ואליי, סוג של עסקנות חיובית, הרבה פגישות עם אנשים טובים, במטרה לגייס אותם להרים את הדבר הזה".
בסופו של דבר, נשאו המאמצים פרי, עיריית אילת הפכה מעורבת יותר בתמיכה במועדון, בנוסף לכמה ספונסרים שהצטרפו. אילת החלה את העונה בצורה מקרטעת משהו, אבל התאזנה עם הזמן וכעת ניצבת בחלק העליון של הטבלה, שצפוי להבטיח לה את יתרון הביתיות ברבע גמר הפלייאוף. "שיגע אותי לשמוע במשך כמה חודשים שאין לנו סיכוי לבנות קבוצה, ושבטוח נהיה חלק ממאבקי התחתית ונרד ליגה", נזכר קטש, "לא אהבתי שקובעים מראש מי הולכת לרדת. זו עונה מעניינת ומאתגרת, שהתחילה עם הרבה בלבול, אבל ידענו שברגע שנתאזן ניהולית, נחזק את עצמנו בצעירים ישראלים בתקציבים נמוכים, והצלחנו כשצרפנו את נאור שרון ורפי מנקו. אני גאה מאוד במה שעשינו עד עכשיו, אבל לפנינו עוד הרבה עבודה".
לאן אילת תצליח להגיע השנה?
"קשה מאוד לדעת. חוץ ממכבי וירושלים, הליגה צמודה וצפופה וכל קבוצה יכולה לנצח ביום נתון, לחלום להגיע לפלייאוף ולעשות שם תוצאות טובות. הכול יהיה תלוי במי תגיע לישורת האחרונה בכושר הכי טוב".
קטש, שחגג באוקטובר החולף יום הולדת 42, הוא היום כבר אדם נשוי ואב לשלוש בנות, אבל בשנותיו הראשונות כמאמן, הרבה לככב במדורי הרכילות שסיפרו על חייו האישיים והבילויים הליליים, שכללו מדי פעם תקלוט במועדונים ומשחקי סנוקר. בנוסף, נמתחה עליו ביקורת כאיש מקצוע, שעיקרה עסקה בכך שלעתים נראה שהוא לא מחויב עד הסוף למקצוע שבחר.
הביקורת הזו מוכרת לקטש, ונראה שהיא מכעיסה אותו גם היום: "כל דבר שאני עושה לאורך השנים מקבל הד אחר, ונראה לי שעשו מכך הרבה יותר ממה שזה. מעולם לא עבדתי בתור די־ג'יי ומעולם אף אחד לא שמע אותי אומר שיש לי ספקות בנוגע לאימון. אולי זה בגלל הפרצוף שלי שנראה אדיש, או סטיגמות שהלבישו עליי, כאילו הכול בא לי בקלות. קשה לי להבין למה אני מעביר את התחושות האלה. מהרגע שנכנסתי לתחום האימון, לפני 12 שנה, אני חי ונושם כדורסל. זה מה שאני חושב עליו כשאני הולך לישון, והדבר הראשון שאני קם איתו בבוקר. מי שמכיר אותי, יודע שאני עושה הרבה יותר ממה שחושבים ובאמת קשה לי להבין מאיפה הספקות האלה צצו".
מה דעתך על הטענה שאתה מצליח רק בקבוצות קטנות?
"זה מעצבן אותי, כי אלו שטויות שמגיעות מאנשים שלא מבינים את הענף ומגמדות את ההצלחות שהיו לי. זה לא שבניתי קבוצות בגליל ובאילת ורצתי איתן לאורך שנים. מדובר בבנייה מחדש בכל עונה ואם מישהו חושב שההצלחה שלי קשורה למקום גיאוגרפי, שיהיה לו לבריאות. כבר שמעתי שאומרים שאני לא מתאים למרכז וצריך מקום שקט, כאילו בפריפריה אני מבין כדורסל טוב יותר. אין לזה שום קשר. בכל מקום זו סיטואציה שונה, הנהלות אחרות ולפעמים גם החלטות לא נכונות, חוסר מזל, או דברים שלא קיבלת כשהיית צריך".
לאחרונה רשם קטש ציון דרך בקריירה, כשציין את משחקו ה־300 על הקווים: "האמת שהרגשתי כאילו זה היה יותר, ובהשוואה למאמנים אחרים אני מרגיש זקן. אני כבר הרבה שנים בעסק ויש קצת דיסוננס בין הגיל לשלי והשנים שאני מאמן, לבין התחושה הפנימית שבוערת בי. בתחילת הדרך עופר שלח שאל אותי אם אני 'לייפר', כלומר בעניין האימון לתמיד. אז אחרי המשחק ה־300, שאלתי אותו אם זה מספיק 'לייפר' בשבילו. הוא צחק ואמר ש־300 זו בהחלט התחלה יפה".
מה השתנה בך בתור מאמן בשנים האלה?
"את השנים הראשונות אני מגדיר כשנים הרומנטיות. בגלל העובדה שלא עברתי את כל השלבים הרגילים, דרך אימון ילדים ונוער ועבודה מול עסקנים, התחלתי לאמן בלי חוויות שליליות שצברתי. העובדה הזו אפשרה לי לחשוב ולעשות את הדברים קצת אחרת, גם בהתנהלות מול השחקנים, שעד לפני רגע היו חברים שלי, וגם בכדורסל, בו פעלתי בלי פחדים שאספתי, כשאני מחובר יותר לאינטואיציות שלי".
והיום זה אחרת?
"זו תחושה שאני מנסה לשמר, למרות שטבע האדם הוא לנצור חוויות פחות טובות שקרו לו בדרך. אני מנסה לעשות עם עצמי עבודה כל הזמן, אבל מאמן תמיד יזכור שחקן שפחות כיבד אותו, או שעשה לו בעיות, וככל שהמאמן יותר מבוגר, תשמע ממנו מילים קשות יותר לגבי שחקנים".
אתה אומר בעצם שהדברים הרעים שעברת כמו פיטורים, טבועים בך יותר מהזכייה באליפות?
"אימון זו עבודה שהופכת אותך לפרנואיד ולאדם פחות טוב בכללי. זה מקצוע שבו אתה בודד בסופו של דבר ויש בו המון רבדים וקושי מנטלי. אתה צריך להתנהל במקביל מול הנהלה, תקשורת, צוות, שחקנים ואוהדים, ורוב המאמנים הגדולים שילמו מחיר גדול בחיים האישיים שלהם. אני משתדל לשמור על השפיות, אבל זו עבודה שגורמת לך להיות מאוד מרוכז בעצמך, יש הרבה לחץ, דילמות וצמתים ולפעמים אתה הופך לפחות נחמד לסביבתך. בכל פעם צריך לבחור מחדש, ולהתחייב בפניי עצמך שאתה שומר על דברים מסוימים, כי אם תרפה, תהפוך לבלתי נסבל".
הגישה שלך לכדורסל השתנתה עם השנים?
"הרעיון הוא שכל הזמן צריך להמשיך ללמוד ולהשתפר, וזה מה שמקסים אותי בכדורסל, שהוא משתנה ומתפתח. קשה לי להסתכל על הכדורסל שהקבוצות שלי שיחקו לפני חמש שש שנים, כי אני חושב היום אחרת, ובהנחה שזה מה שקורה, מטריפה אותי המחשבה שבעוד כמה שנים אדע עוד משהו, ולא אוהב את מה שקורה היום".
קטש, למרות קריירת המשחק הקצרה יחסית, עבד לצד לא מעט מאמנים בכירים, מהם למד לא מעט. אחד מהם היה ז'ליקו אובראדוביץ', איש המקצוע המעוטר ביותר באירופה, שנודע גם בשל מזגו החם והמניפולציות אותן הוא מפעיל על שחקניו. בשנה שבה שיחק קטש תחתיו, ניצחה פנאתינייקוס בעשרים המשחקים הראשונים, מה שגרם למאמן לחשוש מפני שאננות, והוביל אותו לייצר סכסוכים בין השחקנים, שיגרמו לסוג של משבר.
"כשהבנתי מה הוא עשה, זה נראה לי באמת מיוחד, כי זה היה צעד חכם מצדו ומהלך של ניסיון", נזכר קטש, "היום בתור מאמן אני יודע שמניפולציות זה חלק מהעניין. זה פחות מתאים לי בחיים האישיים, אבל בתור מאמן אתה צריך לעשות אותן נכון. זה כמו שחקן בהצגה, אתה באמת צריך להיכנס לדמות ולהתחבר למקומות האמיתיים שמניעים אותך, כדי שזה יראה טוב".
מה אתה חושב על מעמד המאמן בישראל?
"במקום שאין תרבות, אל תצפה שיהיה מעמד גבוה למאמנים. תפתח את ערוצי הספורט או את תוכניות הרדיו, תקשיב לשיח ותפגוש חוסר תרבות. הרי לא המצאנו את התכניות המתלהמות, העתקנו אותן, ובמקום שיישארו בלייט נייט, הן הפכו למהדורות החדשות. לך למגרשים, למשחקים או לאימונים של קבוצות ילדים ותראה איך ההורים מדברים למאמן. אנשים חושבים שבגלל שזה רק ספורט, אז מותר קצת לקלל. לא מזמן עברתי ליד בית ספר בשיעור לחינוך גופני, וראיתי את כל הילדים רצים עם הטלפון ביד".
גם שיעורי הספורט אצלי לפני כמה עשורים לא היו הצלחה גדולה.
"אני דווקא חוויתי חוויות טובות בשיעורי ספורט, בחטיבה ובתיכון, ואליפויות בתי הספר היו עבורי אירועים מיוחדים. אני לא יודע איפה התרגשתי יותר, שם או בגמר גביע אירופה".
מה דעתך על הליגה הישראלית?
"אני חושב שיש ליגה טובה ואטרקטיבית, ואני מרגיש שמשהו השתנה בשיח ובהבנה שצריך לעשות דברים אחרת. בפועל, קשה לדעת כמה העסקנים יסכימו לפנות מקום לאנשים שחיים ומבינים כדורסל, ויודעים מה בדיוק צריך לעשות. חשוב שנשאיר כמה שיותר דמויות כאלה בפנים, והעובדה ששחקן כמו מאיר טפירו נשאר בעסק, היא מבורכת בעיניי".
מה דעתך על העובדה שירושלים ומכבי משחקות באירופה עם חמישיות של שחקנים זרים?
"גם שחקני חיזוק זרים כמו שאראס, פארקר וניקולה הפכו כאן להיות סמלים והעניין של זהות לא קשור רק לישראלים, אלא להמשכיות. גם בנוגע למכבי הגדולה של שנות ה־80, אנשים ידברו בנשימה אחת על אולסי פרי ומיקי ומוטי, למרות שפעם היו כאן רק שני זרים בקבוצה, ורובם לא היו ברמות גבוהות".
למה לא גדלים כאן כוכבים?
"אני כן חושב שגדלים פה שחקנים, פשוט הדרך שבה הם משחקים היא אחרת. עומרי כספי, גל מקל, ליאור אליהו ואחרים, הם כוכבים ברמות שלהם, פשוט היום הדרישות מכדורסלן גבוהות יותר - צריך להיות יותר פיזי, לשמור טוב יותר, להיות אתלט. המציאות השתנתה והתחרות היא אחרת".
יש משהו שצריך להשתנות בדרך שבה מפתחים כאן כדורסלנים?
"בעיניי כדורסל הוא אמנות וככה צריך להתייחס לזה. אם אני שולח את הילדה שלי לחוג והיא תצייר משהו אחר ממה שביקשו, אף אחד לא יצעק עליה, אלא ישאלו אותה למה היא התכוונה, ואולי יחשבו שגדל פה פיקאסו הבא. יש כבוד גם לילד בן חמש שעושה את זה, וזה מה שצריך להיות גם בכדורסל. במקום לצרוח על השחקן, לשאול אותו למה הוא התכוון. זה עניין של גישה".
קריירת האימון של קטש כללה לאורך השנים גם את נבחרות ישראל. לאחר ששימש כעוזרו של אריק שיבק בנבחרת הבוגרת, מונה לאחרונה למאמן נבחרת העתודה. "הציעו לי כבר כמה פעמים בעבר לאמן נבחרת צעירה וסירבתי, כי אימון זו עבודה אינטנסיבית ורציתי לשמור לעצמי קצת קיץ, אבל יש גם גבול לכמה פעמים אפשר לומר לא", הוא מסביר, "העבודה בעתודה מאוד מרגשת עבורי, זה הגיל שהכי כיף לעבוד איתו כי הם כבר השחקנים הכי טובים, לפני שהם הופכים למקצוענים ומתחילים להתקלקל. אני מאמין שיהיה לי כיף ומאתגר, וזו תמיד גאווה בשבילי להיות חלק מנבחרת ישראל".
אם יציעו לך לבחור, איפה תעדיף לאמן, ביורוליג או ב־NBA?
"בתור צופה אני מעדיף ברוב המקרים לצפות ביורוליג, אלא אם כן יש משחק בין סאן אנטוניו וגולדן סטייט. זה מפעל מאתגר והייתי שמח לאמן ברמות האלה, אבל החלום האמיתי שלי זה לאמן בקולג' בארצות־הברית. נראה לי שאני יותר טוב עם כדורסלנים צעירים, מאשר עם אחרים וזה גם משלב את כל מה שדיברנו עליו - אהבת הכדורסל, מקום עם תרבות ספורט אמיתית, יציבות מקצועית, מעמד המאמן, ועיסוק עם צעירים רגע לפני הפריצה. לצערי זה לא יקרה".
למה לא?
"כי המהפכה שקרתה עם האירופאים באן־בי־איי, שחקנים ומאמנים, עוד רחוקה מאוד מהקולג'ים, ושם קיימת עדיין השחצנות והיהירות האמריקנית, שלא פותחת את הדלת לאנשי מקצוע מבחוץ. אני מניח שגם שם זה יקרה, אבל בטח ייקח עשר או 15 שנים. ככה אני תמיד, מקדים או מאחר מהפיכות".
בשבועות האחרונים יצא לאור ספרו של אוהד גרינוולד, "המועדון", שעוסק בסיפור שמאחורי התאבדותו של מוני פנאן, מנהלה של מכבי תל־אביב לשעבר, בשנת 2009. אותו פנאן היה זה שנבחר על ידי קטש, עם אלי קנטי, לשבת לצדו במסיבת העיתונאים שבה הודיע על פרישה ממשחק. "אני לא יכול לספר על מערכת יחסים יוצאת דופן שהייתה לי עם מוני", אומר קטש, "הוא ידע להיות קרוב לשחקנים שאותם הוא ניהל, ובמעט נגיעות נתן הרבה חום, ביטחון ואהבה. כשהחלטתי לפרוש, היה לי ברור שמכבי תהיה קשורה לאירוע הזה. הבנאדם שהכי קרוב לשחקנים במכבי היה הוא, ובחרתי שיישב לידי. אני לא בטוח כמה חברים אמיתיים באמת היו לו, ואחרי שגילו מה באמת קרה, אתה מבין אולי למה הוא התנהל בצורה כזו".
לפני שלוש שנים נפרד קטש מאביו רפאל, שליווה אותו לאורך הקריירה ונפטר בגיל 82 אחרי מחלה קשה. "במשך שנים היה לנו הרגל, שבכל פעם שאני עולה על המגרש, באימונים או משחקים, אני בודק שהוא נמצא והיינו מעבירים מבט חטוף", הוא מספר, "היום כשהוא לא שם אני מנסה לעצום עיניים ולהרגיש אותו; המגע, הריחות, הפנים. לפני חודש עצמתי עיניים לפני משחק ופתאום ברח לי המבט שלו, לא הצלחתי לזכור אותו וזו הייתה חוויה לא נעימה. אבל זה חזר משחק אחר כך. זה היה משהו רגעי שהלחיץ אותי".
יש משהו שלא יודעים עליך, אתה כותב אולי שירים בסתר?
"אני מת לכתוב שירים ואולי יום אחד זה יקרה, אבל לא בטוח שתדע על זה. מה שכן, אני מאוד אוהב לבשל, זה גם מאוד יצירתי. כשהייתי שחקן, התרגשתי בכל פעם שאני הולך להופיע. יש בזה סוג של נתינה ורצון לרצות הרבה אנשים".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בארבע, כי אף פעם לא מושלם. העניין הוא שגם בחמש, זה לא שהכול חיוכים ומגניב. יש נטייה לחשוב שבאחת כל הזמן בוכים ובחמש צוחקים. אני לא רואה ככה את האושר. חמש זה אומר שיש לי אתגרים, שאני נלחם, לפעמים בוכה, לפעמים צוחק, לפעמים קשה או טוב. זה לא שתיתן עכשיו למישהו מאה מיליון דולר ואלף מכוניות, וזה יהיה המתכון הוודאי לאושר שלו".
אקו"ם