שובר שתיקה: האויב הגדול של מכבי ת"א מדבר על הכול
אוהד גרינוולד הפך מאוהד שרוף של מכבי תל–אביב לאויב המועדון, לאחר שפרסם מידע שאיש לפניו לא העז. לרגל השקת ספר הביכורים שלו שעוסק בתולדות מכבי ובסיפורו הטרגי של מוני פנאן, הוא מספר על ההשפלות שספג מהקבוצה, מקונן על מצבה העגום של תקשורת הספורט ומסביר מדוע הכיפה שלו מונחת דווקא בכיס
מאז תחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, הפכה קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב לאימפריה מקומית. היא זכתה ב-23 אליפויות רצופות וב-44 גביעים, והפכה גם לשם דבר באירופה, לאחר שהניפה לראשונה את גביע היבשת ב-1977. השנה היא חוגגת ארבעים להישג ההוא, שעליו גם חזרה בהמשך חמש פעמים נוספות.
באותן שנים היה בישראל ערוץ אחד, ובכל יום חמישי בערב הייתה מדינה שלמה מתיישבת מול מקלט הטלוויזיה כדי לעקוב אחר הגיבורים בצהוב, שהובילו את מי שזכתה בעיני רבים לכינוי "הקבוצה של המדינה". "מכבי מילאה אז צורך פסיכולוגי אצל אנשים, אחרי השנים הקשות בעקבות יום כיפור, ונתנה להם סיבה לשמוח", אומר אוהד גרינוולד, שפרסם לאחרונה את ספר הביכורים שלו "המועדון - הסודות של מכבי ת"א", "בשום מדינה אחרת הציבור לא אימץ לעצמו קבוצה מצליחה כמו שהציבור בארץ התאהב במכבי".
באותן שנים עיתונות הספורט בארץ הייתה בחיתוליה, ומי שעסק בה נהג לטפל במכבי תל אביב בכפפות של משי. "האתוס של מכבי מאז ומעולם היה שהכול אצלם סודי וממודר", מזכיר גרינוולד, "בשנות השמונים והתשעים לא היה מקובל לבקר את הקבוצה וגם מי שרצה לעשות את זה, חשש. אני יכול להבין למה פחדו מהם. האופק התעסוקתי של עיתונאי ספורט אינו רחוק, ובימים ההם אם הוצאת סיפור שמכבי לא רצתה שייצא, זה יכול היה להיגמר גם במכתב פיטורים".
הספר של גרינוולד הוא הראשון שמספר את סיפורו של המועדון, שהוקם ב-1932 בידי שלושה אמריקנים שהגיעו לארץ לרגל משחקי המכביה, וצירפו אליהם את המאמן האגדי יהושע רוזין. הוא סוקר את התפתחותו, יחד עם הענף בארץ, ממועדון חובבני שמשחק במגרש פתוח על בלטות עקומות למועדון מקצועני, שמשלם משכורות לשחקניו, מחתים שחקני חיזוק אמריקנים ומשחק בהיכל מקורה מול עשרת אלפים איש.
הספר עובר דרך כל הסיפורים, השחקנים, המאמנים, הבעלים, הקומבינות, השערוריות, התמונות, היריבות הגדולות והשינויים הרבים שעברו עליו, בדרכו עמוק אל תוך שנות האלפיים. "מוזר לי מאוד שלא כתבו עד היום ספר על מכבי, ואם היינו בארצות הברית, מזמן כבר היה מתפרסם כרך על כל עונה מרכזית, ועל דמויות מובילות כמו טל ברודי, שמעון מזרחי ועודד קטש", משוכנע גרינוולד, "ספורט נוגע בנקודות הכי עמוקות, והסיפור של מכבי קשור לזהות של הרבה מאוד אנשים בישראל".
כמה היה מורכב לכתוב ספר כזה?
"אחרי שהחלטתי לכתוב מעין ביוגרפיה של המועדון, לקח לי חצי שנה להבין מה אני בדיוק רוצה, ושלחתי ראשי פרקים לכל הוצאות הספרים. בזמורה ביתן היו היחידים שהתייחסו אליי ברצינות. שמואל רוזנר, ראש מחלקת ספרי עיון, ביקש ממני לכתוב פרק לדוגמה, ואחרי שאהב מה שקרא, החתים אותי מיד על חוזה. משם יצאתי למסע של חמש שנים ואלפי שעות עבודה, יחד עם עורך הספר, רמי רוטהולץ".
הפרק הראשון בספר עוסק בסיפורו של מוני פנאן ז"ל, המנהל המיתולוגי של מכבי ששם קץ לחייו באוקטובר 2009, אז גם התגלה בנק השקעות לא חוקי שניהל, שבו הפסידו אנשים רבים, ביניהם אנשי כדורסל, סכומי עתק.
"האמת שכתיבת הספר התחילה מסקרנות לגבי הסיפור של מוני", אומר גרינוולד, "אבל עם כל הכבוד לו, הסיפור שלו הוא רק חלק מסיפורה של מכבי, ולכתוב רק עליו היה עושה עוול לקבוצה. מוני בעיניי היה הדמות הכי מדהימה והכי טרגית בספורט הישראלי, ולדעתי התעלומה שלו לא תיפתר עד הסוף אף פעם. זה בנאדם שמצד אחד גנב מאלמנות ויתומים את הכספים האחרונים שלהם, ומצד שני היה נותן אלף דולר לקבצן ברחוב. לא מצאתי שום הסבר, מעבר לסברה שהוא סבל מהפרעה נפשית כלשהי, לכאורה. מוני חי מאהבה, היה לו חשוב שיאהבו אותו, אבל היה לו גם אגו גדול ורצון לחיות ברמה כלכלית של שייח' סעודי".
בתקופה שבה שם פנאן קץ לחייו, היה גרינוולד כתב לענייני מכבי תל אביב באתר וואלה. "בזמן אמת לא היה לי מושג על הבנק של מוני", הוא אומר, "ידעתי שהוא מסתובב עם מזוודה של כסף מזומן, אבל הבנתי שזה בגלל שהוא חלפן. מאוחר יותר הבנתי שזו הייתה אופרציה שלמה, עם הרבה טקסים סביבה. הוא תמיד היה פותח את המזוודה בצורה כזאת שמי שמולו לא היה רואה מה בפנים, ושחקנים סיפרו לי שפעם בכמה שבועות, הוא היה משאיר בלוקרים שלהם, בזמן שהתאמנו, מעטפות עם הריביות החודשיות".
אם הדברים נעשו במהלך האימונים, איך יכול להיות שמישהו כמו שמעון מזרחי לא ידע?
"קשה לי להבין את זה, אבל הוא טוען שלא, ואין אף אחד שיסתור את הטענה הזו. למזלה של ההנהלה הסיפור התפוצץ אחרי שהוא עזב, כי זה יכול היה להיות הסוף של האגודה. עד היום אנשים אומרים לי, שמוני היה בעיניהם בטוח יותר מבנק. הוא כנראה היה שחקן גאון, דמות שתמיד הייתה שם בשבילך, נתנה לך כל מה שרצית ושידרה פאסון של מישהו עם המון כסף. זה היה משהו מידבק".
אבל הספר כאמור, אינו נוגע רק לחידת פנאן. הוא מבליט, למשל, עד כמה הייתה משמעותית הגעתו של טל ברודי לארץ. ברודי הוביל את המועדון למסלול של מקצוענות ושינה אותו לנצח, בזמן שהוא עצמו מוותר על קריירת משחק באן. בי. איי: "ברודי כנראה היה משוגע, היהודי הציוני שבא למדבר, והפך חבורה של חובבים לקבוצה רצינית, שמתאמנת כל יום, וששחקניה מקפידים על תזונה נכונה וחיים ספורטיביים. זה ממש סיפור אגדה".
מפתיע לגלות בספר שגם אז, כמו היום, בזכייה הראשונה בגביע אירופה ובניצחון מול הרוסים, היו להם בסך הכול שלושה ישראלים בקבוצה.
"לאורך השנים היו מעט מאוד ישראלים שגדלו במכבי והפכו לשחקנים משמעותיים. כל השחקנים הגדולים כמו גודס, הנפלד, מוטי דניאל, כולם גדלו בקבוצות אחרות. קטש היה אולי השחקן האחרון שגדל במכבי והפך למוביל בקבוצה".
אוהד גרינוולד (30), הוא בן לאבא עורך דין ואמא שופטת. גם הוא כבר עבר סטאז' והצטרף לשבט המשפחתי, שעוסק בעיקר במשפט מסחרי. "לא הותירו לי הרבה ברירות, למרות שאני מתקשה להתאהב במקצוע", הוא צוחק, "הסבים והסבתות שלי הם ניצולי שואה שהגיעו לארץ בלי כלום והחלום שלהם היה לשלוח את הילדים לאוניברסיטה לרכוש השכלה. תחום המשפטים הוא חלק מהזהות של הבית, ובחרו בזה כדי שגם אם הגרמנים יחזרו ותהיה עוד שואה, יהיה לנו במשהו לעסוק בו במקום אחר".
גרינוולד נולד וגדל בתל אביב ובגיל 11 עבר עם המשפחה לשכונת קריניצי ברמת גן. כיום הוא גר באזור שנקין, ועושה רושם של תל אביבי חילוני לכל דבר. אבל כשהוא מראה לי את הכיפה שנמצאת אצלו בכיס, ברור מיד שיש עוד כמה רבדים לעניין: "אני פשוט לא רוצה להתנתק ממנה, אני ממעט לשים אותה על הראש מגיל 18, אבל היא תמיד איתי, אני קורא לזה כיפה סמויה. מערכת היחסים שלי עם הדת מאוד מורכבת וקשה לי להגדיר את עצמי כי אני קצת מכל דבר, לפעמים דתל"ש, לפעמים דתי לייט. תמיד הרגשתי שברגע שאני שם כיפה אני מייצג משהו.
"כשרבין נרצח הייתי בן שמונה, ואני זוכר שהסתובבתי בשכונת בבלי בתל אביב, והיו צועקים לי 'בגללכם רצחו את רבין'. כששיחקתי כדורגל ונפלטה לי איזו קללה, אז כולם היו מתפלאים איך הילד הדתי הזה מדבר. היה לי כבד לסחוב את כל הקהילה על הגב, כאילו אני עושה לה שירות לא טוב, והחלטתי להוריד אותה".
איך הקשר שלך עם האמונה?
"אני אדם מאמין. בלב שלי אני דתי וזה חלק מהזהות שלי, אבל תמיד חייתי בתפר, ואף פעם לא מצאתי את עצמי בשום מסגרת. עברתי מתל אביב בגיל לא טוב, למדתי במכינה בגבעת שמואל שהייתה מחמירה למדי, ואז עברתי לתיכון אמי"ת בר אילן, שהיה שונה לחלוטין. אני מניח תפילין כל יום, שומר כשרות, מתפלל מנחה, והקו עובר בשבת, בתקופות שנעות בלשמור יותר או פחות. נוצר אצלי מעין מיקס כזה שמקשה עליי".
מה בעצם מקשה עליך?
"הקהילה הדתית זה דבר מורכב, בטח בקריניצי ברמת גן, מה שמכונה 'הדתיון העליון'. יש קודים מאוד ברורים, מה מותר להגיד או לעשות, עם מי מותר להסתובב, זה סוג של גטאות מודרניים. הרבה דברים לא מקובלים שם, כמו להתחתן עם ספרדים, למרות שלא מדברים על זה".
איך המשפחה שלך מקבלת את זה?
"המשפחה שלי קיבלה את זה יפה מאוד, הם מאוד פתוחים ומה שחשוב להם הוא שבלב אתה יהודי, פחות אם אתה עם כיפה או אם סימסת בשבת. אנחנו משפחה קטנה, שחשוב לה להיות יחד, ובסופי שבוע אני בדרך כלל עם ההורים והולך עם אבא להתפלל בערב שישי. בבית כנסת אני מרגיש שזה אני, אבל מצד שני, הקודים שדיברתי עליהם זרים לי, ואני לא מתחבר אליהם. קשה מאוד לחיות בין לבין".
לכדורסל ולאהדה למכבי תל אביב הגיע גרינוולד בזכות אביו, שאהד את הקבוצה עוד כשהיה ילד בשנות החמישים של המאה הקודמת: "את כל הילדות שלי העברתי בחוץ בלשחק כדורגל או כדורסל עם חברים. אהבתי מאוד ספורט, ומכבי הייתה חלק מזה. התאהבתי בה בתחילת שנות האלפיים עם הקבוצה של מקדונלד והאפמן. מכבי הייתה אז אחרי תשע שנים קשות, היא הפכה לבדיחה באירופה והם החזירו אותה לצמרת. הפכתי לאוהד שרוף, והתחלתי ללכת באופן קבוע למשחקים בשער ה-11. אח שלי ביקש בבר מצווה שיקנו לו תוף, שהפך לראשון שבו עודדו ביד אליהו, ועל המקהלה אז ניצח אהרל'ה ויסברג, היום עיתונאי ספורט בוואלה. עד היום למשפחה שלי יש שני מנויים קבועים ביד אליהו".
איך הגעת לכתיבה?
"תמיד אהבתי לכתוב ואהבתי ספורט והרגשתי טבעי לשלב את זה. הסיפורים שם הם תמיד גדולים יותר מהחיים, יש מנעד שלם של רגשות, כל עונה זה כמו גלגול חיים וזה מה שמשך אותי, יותר מהמשחק עצמו. רציתי לדעת מי האנשים שעוסקים בדבר, מי המנהלים, למה הדברים מתנהלים ככה. הייתי מאוד סקרן ונולד בי היצר העיתונאי".
גרינוולד החל את דרכו בעולם התוכן בסיקור משחקי כדורסל נשים, בפורום אוהדי הענף בשם "סאן ניוז". משם עבר לאתר "המכבי", שגייס אליו את אוהדי מכבי תל אביב המוכשרים ביותר. "זה היה אתר פורץ דרך מבחינה טכנולוגית, היינו הולכים לאימונים של מכבי, מצלמים קטעי וידאו ומעלים לאינטרנט", הוא נזכר, "הייתי משיג טלפונים של מאמנים זרים, ומראיין אותם לפני שבאו לשחק מול מכבי. לא היה להם מושג שהם מדברים עם ילד בן 18 מאתר אוהדים והם היו מדברים איתי חופשי. עם הזמן הלכתי והתמקצעתי, הכרתי אנשים במערכת והתחלתי לקבל סיפורים".
בצבא גויס גרינוולד ליחידת איתור נעדרים, אבל מהר מאוד מצא את עצמו בדובר צה"ל, כותב תוכן למדור האינטרנט: "סבלתי מאוד בתקופה הראשונה שלי בצבא, ולמזלי חבר שהיה ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל הזמין אותי לבקר. ברחתי לשם יום אחד בצהריים, והאחראי על מדור האינטרנט עשה לי מבחן כתיבה קצר, ובסיומו נתן לי מכתב בקשה להעביר אותי אליו ליחידה. אחרי כמה חודשים לא פשוטים, הצלחתי בנס לבצע את המעבר. באותה תקופה אהבתי מאוד לקרוא ספורט בעיתון הארץ, הם היו 'הילדים הרעים' שכתבו מה שאחרים לא העזו ומיתגו אותם כאנטי מכביסטים. נהניתי לקרוא אותם, כי לא נראה לי הגיוני שכותבים על מכבי רק דברים טובים ושלא קורה אצלם כלום מעבר לזה".
סיפורים מחדר ההלבשה
באותם ימים החל לפעול אתר "וואלה", שהיה אז קטן יחסית, שכמעט לא יצר שום תוכן עצמאי, ופרסם בין השאר גם את הכתבות של גרינוולד באתר "המכבי". "בשלב מסוים אודי הירש, שהיה אז העורך, אמר לי שגם ככה כל הכתבות שלי מתפרסמות אצלם, אז למה שכבר לא אתחיל לכתוב שם. הייתי בסך הכול בן 19, זו הייתה הזדמנות גדולה ובלב כבד עזבתי את אתר 'המכבי'".
לפתע הפך גרינוולד לעיתונאי במשרה מלאה: "עבדתי מסביב לשעון, באתר של הצבא ובוואלה, וישנתי עם הטלפון עליי. תמיד כשהלכתי לסרט, בדקה הראשונה היו מתקשרים ומספרים לי על ידיעה שפורסמה באתר אחר וכל הזמן רדפתי אחרי הדבר הבא. מצד אחד זה היה נורא, אבל מצד שני היה בזה המון אדרנלין והייתי מאוד תחרותי. אחרי שנתיים בוואלה, הציעו לי לסקר את מכבי תל אביב באופן שוטף ואחרי משמרות בצבא הייתי הולך במדים לאימונים. באותו הזמן סיקרתי גם את ההתנתקות ואת מלחמת לבנון השנייה, ובין לבין הייתי בטלפונים בענייני למכבי".
גרינוולד, שגדל על אהבת מכבי תל אביב והפך בעצמו לאוהד שרוף, התגלה במהירות כעיתונאי שלא מתכוון לעשות לה חיים קלים. הוא החל לפרסם סיפורים מתוך חדר ההלבשה ומאחורי הקלעים, בסגנון שאליו לא היו רגילים במועדון הצהוב. אחד מהם לדוגמה, עסק בעובדה שנבאן ספאחיה, מאמן הקבוצה ב-2006/7, מעביר את לילותיו בתל אביב בבילויים בלתי פוסקים ומנהל חיים בלתי ספורטיביים: "לא רציתי שיגידו שאני עושה להם הנחות בגלל שהייתי אוהד, מה שכנראה גרם לי להיות יותר מדויק וממוקד מולם. בשלב מסוים התחילו למתג אותי בתור אנטי מכבי או הילד הרע, אבל אני חושב שלא הייתי קיצוני בכלל, פשוט פרסמתי מה שאחרים לא".
במרץ 2010 נרשמה רעידת אדמה בספורט הישראלי, לאחר שגרינוולד הפך לראשון שפרסם את גובה המשכורות של שחקני מכבי מהעונה החולפת. "זה היה הגביע הקדוש של עיתונות הספורט במשך הרבה שנים ומבחינת מכבי הדבר הרגיש ביותר", הוא אומר, "מוני פנאן דאג במשך שנים שהשחקנים לא ידעו כמה האחר מרוויח, ושלא ידברו על זה בחדר ההלבשה".
ייחסו את ההדלפה הזו לרענן כץ, אז מבעלי מכבי. היום אתה כבר מוכן להגיד מאיפה זה הגיע?
"רענן לא היה קשור לפרסום המשכורות. הוא דיבר הרבה, אבל בניגוד למה שחשבו, הוא לא באמת העביר מידע אמיתי מבפנים. המקורות שלי שמורים איתי עד היום".
גרינוולד הפך לסוג של כותל עבור אלו שביקשו להעביר מידע בנוגע למכבי: "העניין הוא שאין אף אחד שסיים את ענייניו במכבי בצורה טובה, אפילו דמויות שהמועדון היה כל חייהם, כמו שמוליק מחרובסקי ומוני פנאן זכרונו לברכה. באיזשהו שלב הפכתי למישהו שאנשים פונים אליו כדי להתלונן, להתרוקן, להביע את עצמם. חלק מהאנשים הגיע אליי, ואת הרוב השגתי בעצמי. פעם ישבתי בבית קפה בחצות הליל וקיבלתי טלפון ממישהו שאמר לי שיש לו סיפור על מכבי בשבילי, וביקש ממני לבוא עכשיו לפגוש אותו בהרצליה ונסעתי אליו. היו הרבה מקרים כאלה".
אנשי מכבי תל אביב שהכירו את גרינוולד בתור כתב שאוהד את הקבוצה וכותב באתר הקבוצה, התקשו מאוד לקבל את השינוי בהתנהלות שלו. "כשכתבתי באתר לפני הפיינל פור במוסקבה, ביקשתי משמעון מזרחי לראיין אותו והוא לקח אותי לחדר שלו בהיכל, הוציא לי שתייה ודיבר פתוח ובכיף כמו משפחה", נזכר גרינוולד, "כשעברתי לצד השני, אחת הידיעות הראשונות שלי הייתה שבכיר במכבי מספר שוויל סולומון עשה למכבי טובה כשוויתר על העונה השנייה בחוזה שלו בקבוצה. יום אחרי, קיבלתי טלפון ממספר חסום, ונאמר לי ששמעון מחפש אותי, מה שגרם לי לרעד קל בכל הגוף. הוא ביקש לדעת מי הבכיר שציטטתי, הסברתי לו שאני לא יכול להגיד, וברגע שהבין שזה לא יקרה, אמר לי שהוא מבין שהוא לא יכול לעבוד איתי, וסגר את הטלפון. קלטתי שתוך שנה עברתי למשבצת אחרת. זה היה מפחיד, אבל היה בזה גם משהו כיף כי לא רציתי להיות כמו כולם".
הוא הסכים לעזור לך עם הספר?
"אף אחד בהנהלת מכבי הנוכחית לא הסכים לשתף איתי פעולה, וזו נקודה עצובה עבורי כי הם לא מבינים את החשיבות שיש לספר כזה מבחינת שימור ההיסטוריה. מבחינת מזרחי צריך לספר רק את מה שהוא חושב לנכון, ולפי מידע שקיבלתי, עלה בי החשד שהוא דאג שגם שאחרים לא ידברו איתי. מאז שאני בן 19, הוא מסרב באופן קבוע להיפגש איתי, כל פעם בתירוץ אחר. יכול להיות שהוא מפחד ממני, למרות שזה נראה לי מוזר".
היו עוד גורמים שסירבו לשתף איתך פעולה?
"הכדורסל הישראלי מחולק בין מחנה פיני גרשון למחנה צביקה שרף, וכל אחד שונא את השני, למרות שבין שניהם יש כרגע איזה שלום קר. איכשהו יצא ששניהם שונאים אותי ולא מוכנים להחליף איתי מילה. זה הקשה עליי מאוד את העבודה. שרף למשל בטוח עד היום שבגללי הוא לא במכבי. קשה להבין עד כמה מאמנים הם אנשים פרנואידים".
החשיפות המרובות של גרינוולד הפכו אותו בימיו בוואלה לאויב המועדון: "במכבי היו מנסים להשפיל אותי, אבל נשארתי נאמן לעבודה שלי והם לא ידעו איך להתמודד איתי. פעם אחת מוני הכניס אותי אחרי משחק לחדר כושר עם חלונות שקופים שנמצא ליד חדר העיתונאים וקילל אותי, כשכולם רואים אותי מבחוץ. בפעם אחרת, הוא התקשר מהמספר של צביקה שרף ואיים עליי. גור שלף חסם אותי עם המרפק ומנע ממני להיכנס למסיבת עיתונאים והיו מסתכלים עליי כמו פושע.
"היו אוהדים שהעריכו את העובדה שכתבתי אמת, אבל בעיני רבים אחרים זה היה חילול הקודש. לאימון הראשון אחרי פרסום המשכורות צירפו אליי כתב נוסף, שהיה כמו שומר שלי, ובמשך תקופה ארוכה קיללו אותי כשיצאתי מהמשחקים. הייתי מסתכל אחורה לראות שלא באים לתת לי מכות והיה מאוד לא נעים. ההתנהגות הלא שקולה שלהם רק הגדילה אותי ונתנה לי עוד מוטיבציה".
מה דעתך על מה שקורה במכבי תל אביב היום?
"נראה לי שלאנשים נמאס מהם, גם להכי מקורבים אליהם. זה לא רק בגלל שהם בונים קבוצות גרועות, אלא בגלל הניהול. לדיוויד פדרמן יש הרבה זכויות והוא העביר הרבה כסף, אבל הוא טעה כשזרק את רענן כץ והפך את הקבוצה למעין עסק משפחתי שלו. האוהדים לא התחברו לדור הצעיר, דני פדרמן ושי רקאנטי, שהתגלו כמנהלים לא טובים, שקיבלו את הקבוצה מהאבות שלהם בלי שמגיע להם. זה חבל כי הם הורסים את מכבי".
עד כמה מזרחי משמעותי היום לטעמך במכבי?
"בעיניי הוא היום רלוונטי הרבה פחות. הכוח העיקרי שלו נבע בימים ששמלוק מחרובסקי ומוני פנאן היו באגודה וסגדו לו".
הפועל ירושלים מסוגלת לקחת את ההגמוניה ממכבי?
"אורי אלון הוא האיום הכי גדול שקם על ההגמוניה של מכבי תל אביב. מצד שני, מכבי כל כך מושרשת פה בתרבות, שזו תהיה משימה כמעט בלתי אפשרית להתעלות עליה. אבל ירושלים בהחלט יכולה להיאבק מולה ברמה המקצועית והכלכלית. גם הם מתחילים לפתח דפוסים של מכבי ועם ההצלחות הופכים קצת לכוחניים, אבל זה עסק רציני, ובמכבי חוששים מהם מאוד".
באוגוסט 2015, כמעט עשור אחרי שהגיע לוואלה, עזב לפתע גרינוולד את האתר, מסיבות שאינן ברורות עד היום, ושהוא עדיין מבקש לא לפרט. על עולם תקשורת הספורט המקומי יש לו בטן מלאה, אבל גם כאן הוא שוקל מילים בזהירות: "גדלתי בעולם תקשורת הספורט, וזה לא באמת ראוי שאגיד עליו דברים לא טובים, אבל לצערי יש כאן הרבה בעיות ואין תרבות ספורט אמיתית, כמו שאתה רואה בארצות הברית, שם הספורט הוא חלק מהאתוס האמריקני. זה לא גורף, כי יש גם אנשים טובים, אבל יש הרבה חלקים רקובים, ובהרבה מקומות זה לא נראה כמו שזה אמור להיראות, מה שגורם לחוסר כבוד כלפי העולם הזה".
אתה מאמין שתחזור לתקשורת הספורט?
"עיתונות זה חלק מהחיים שלי, וכתיבת הספר מילאה עבורי כרגע את הצורך הזה. הבעיה היא שיש תקרת זכוכית למקצוע הזה בארץ, ובניגוד להרבה מקומות אחרים בעולם, לא מתייחסים אליו כמקצוע מכובד ששכרו בצדו. כאן מקדישים לזה פחות אמצעים, מה שמוביל אנשים לא מתאימים לתחום. הייתי מגיע למסיבות עיתונאים ושומע אנשים שואלים שאלות באנגלית עילגת והייתי נבוך שככה מסתכלים עלינו. אין אופק למקצוע הזה וזו הסיבה שיש מעט מאוד עיתונאי ספורט בארץ בגיל 50 פלוס, גם הנהדרים שבהם ממשיכים הלאה".
הלכת ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב, זה השלב הבא עבורך?
"זו עוד דרך לספר סיפורים, זה הכלי האולטימטיבי. הכתיבה היא חלק ממני ואני עדיין לא יודע כמה אני מסוגל לכתוב פרוזה, אבל אשמח לנסות לבדוק את זה. זה דבר בעייתי להיות היום בן שלושים בישראל, לאנשים חסרות ההזדמנויות שהיו כאן פעם ולחברים שלי, אנשים טובים ומשכילים, אין מה לעשות פה, והם פשוט עוזבים".
על מה אתה חולם?
"אני מת לזכות באוסקר ואני מקווה שאהיה הישראלי הראשון שיעשה את זה".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בשלוש וחצי. היה לי חלום לסיים את הלימודים, את הסטאז' ולהוציא ספר עד גיל שלושים והגשמתי אותו. למרות שאני צעיר, יש בי רצון להשאיר משהו אחריי, אולי בגלל המשפחה שלי וסיפור השואה שלנו. יש לי עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות ושאני שואף אליהם".
אקו"ם