הבשורה מהנגב: הפועל ב"ש הפכה למודל לחיקוי

הפועל ב"ש היא לא הקבוצה של המדינה, וגם לא של כל הטרמפיסטים שנתלים תמיד על דופן ההצלחה הרגעית. זוהי הקבוצה של הבאר שבעים, חדשנית ומעודכנת, שהצליחה יותר מכל מועדון אחר בליגת העל - לבנות תמהיל מושלם עליו מנצחת בסולידיות משפחת ברקת

בוזגלו חוגג עם החברים צילום: דני מרון

אלונה ברקת חוגגת אליפות צילום: דני מרון

אבל אוגו, כמה חזק ואגרסיבי, גוליית ניגרי שכזה, היה צריך להחליט מהר מה עושים עם בסך השחקנים הזה בתוך הרחבה של מכבי. הוא לא המתין אלא המשיך את הכדור שטוח כמו סרגל ושטוח כמו עשב קצוץ דק, בדיוק בדיוק ברווח, בחלון ההזדמנות שנפתח ונסגר מייד, כשהכדור כבר דהר בלתי הפיך לרשת של ראיקוביץ׳. 1:2 ושוב היא הופכת את הפיגור שלה במשחק אליפות, והיא משיגה שיא מועדון עם נצחון עשירי, והיא אלופה אהובה, עדיין לא נושאת את תווית ׳נמאסת כבר, תביאו מישהו חדש׳.

והיא לא תימאס כל כל מהר, כי באר שבע, בניגוד למה שמישהו כתב כבר אתמול - היא לא הקבוצה של המדינה, היא לא הקבוצה של כל הטרמפיסטים שנתלים על דופן ההצלחה ואומרים - יאללה, בואו נבלה. באר שבע היא הקבוצה של הבאר שבעים, של המחוז הדרומי החשוב, האסטרטגי, המתחדש, שהכדורגל הוא אחד מגלגלי הצמיחה שלו.

באר שבע היתה במשך שנים שק החבטות של הכדורגל כאן. לא היה לא מה למכור, היא היתה סוג של ענק שהוזרק לו סם שינה לעשרות שנים. וטיפסו על גבו, ולעגו לו ורגע לפני שנזרק לפח האשפה של ההיסטוריה עם שתי אליפויות נשכחות שלא באמת שינו את פני ההיסטוריה - באה הפיה מאשקלון, והגיע הנסיך מגנק, ויחד נוצרה בשורה והבשיל הרגע שאלישע לוי, שיצק יסודות, הלך, כמו אלי פוקס בזמנו, והגיע משומקום, מהישימון, ברק בכר, כמעט נו ניים יחסית לאמצעי לבקוביץ׳, הנסיך של הסבנטיז.

בוזגלו חוגג עם החברים צילום: דני מרון

את באר שבע של עונת האליפות הראשונה, מכבי ת״א לא לקחה ממש ברצינות. עד הרגע האחרון, ממש האחרון, היו משוכנעים שם שמורשת הכישלון הבאר שבעית תקרוס ברגע האמת, והאליפות הרביעית תיפול כפרי בשל. אבל כשבאר שבע לקחה את האליפות הראשונה בדור הזה בציפורניים - נפל האסימון בעיקר אצלה, ושוב באיחור אצל היריבה התל אביבית הגדולה, שעדיין לא רואה בבאר שבע את הנמסיס הטבעי, שלה, ולכן התנהלה בכל המשברים שלה, בוויתורים שלה, בסוג של אדישות שאננה שדברים יסתדרו. והן לא - כי האסימון בבאר שבע ירד ומשם היא כבר לא הסתכלה אחורה.

אני חושב שבסופו של דבר הריחוק הגיאוגרפי משרת את האינטרס של האלופה. כל דבר שנעשה שם לאורך העשור - לא היה מובן מאליו. לא סתם נדרש כמעט עשור כדי שאדמת הציה הזאת, שהתנסתה כבר בכל טיפולי הפוריות האפשריים, תניב את הפרי המיוחל. וברגע שנבטו הזרעים - יהיה קשה לעצור את זה.

כי בניגוד למועדונים הגדולים באמת בישראל - התל אביביות, חיפה ובית״ר ירושלים - באר שבע למרות מאסות האוהדים, נשאר מועדון אינטימי וקומפקטי כמו טרנר שלהם, שהיה יכול להכיל בקלות בשנתיים האחרונות 30 אלף צופים- אבל גדולתו וסוד כוח באותם 16 אלף מקומות שהופכות אותו למדויק, כפפה ליד.

ברק בכר חוגג אליפות שניה ברצף צילום: דני מרון

השבוע קמלו הוורדים הלבנים בגינת הבית שלי, וחבר דיבר על תהליך מחזורי שבו הפריחה מגיעה לשיא ואז מצהיבה ומתה. באר שבע זה הדבר האחרון שמצהיב - הוא ורד אדום ארגמן, והמערכת המאוזנת שם שמצליחה להאציל סמכויות לכל בעלי התפקידים - מאמן, עוזר, מאמן שוערים, סקאוט, מאמן מנטלי, מאמן כושר, מנהל איצטדיון, דובר, ואפילו שחקני עבר שלא נשכחו מאחור ומרחפים סביב - היא היתרון היחסי שמאפשר לה לפתוח את הפער המשמעותי לעומת יריבותיה. היא חדשנית, מעודכנת והיא הצליחה יותר מכל קבוצה אחרת - לבנות תמהיל מושלם עליו מנצחת בסולידיות משפחת אלי ואלונה ברקת.

כיוון שמדובר בארגון צעיר ומעודכן, נראה שבאר שבע מזהה את נקודות החולשה העתידיות ועושה התאמות תוך כדי תנועה. כדי להישאר טרייה ורלוונטית האלופה היוצאת והנכנסת לא זקוקה לרי-שאפל, כפי שהסגנית שלה זקוקה, ובוודאי חיפה או בית״ר שבנתה קבוצה טובה, אבל לא מועדון שמאיים על הפסגה. או הפועל ת״א שנלחמת על עצם קיומה בעולם.  באר שבע כאן כדי לאתגר את עצמה מחדש, להמשיך להעצים את המועדון, להשקיע בתשתיות ולהיות אבן שואבת ומודל לחיקוי. היא לגמרי הבשורה הגדולה כאן.

מליקסון חוגג כמו מסי צילום: דני מרון