שידורי המהפכה: כל הסיבות לפיטורים ההמוניים ב-ESPN
גל הקיצוצים הרחב ,ESPN-ברשת הספורט הגדולה בארה"ב, הוא המשך ההתמקדות של בעלות זכויות שידור ברייטינג ופחות בתוכן עיתונאי. וגם: המלחמה בסמים בספורט הופכת למאבק על ההיסטוריה
2009-ב סיקרתי את טורניר ווימבלדון, ובאחת ממסיבות העיתונאים הראשונות עבר רחש בקהל אנשי התקשורת. ריק ריילי עמד לשאול שאלה. הוא היה אחד משני עיתונאים שבדיוק קיבלו חוזה של מיליון דולר לשנה .ESPN-מ הכל המתינו למוצא פיו, והוא היה כמעט נבוך כששאל את סרינה וויליאמס משהו על חבטת ההגשה שלה על דשא. ריילי הוא באמת כותב נפלא, אבל שאלה כזו יכול לשאול גם מה שקוראים במקומותינו "עיתונאי בשקל."
החגיגה הזו של משכורות עיתונאים ESPN-ב די מסתיימת עכשיו בפיטורים המוניים ברשת של כמה מבכירי הכותבים. למה? דווקא כי היא לא העריכה נכון את הכנסות השידורים הישירים. אז כמו בהרבה מקרים בכלכלה המודרנית - העובדים הפשוטים ישלמו את המחיר על החלטות גאוני הכלכלה למעלה.
אבל הלקח העיקרי הוא הניסיון של גופים בעלי זכויות לקחת על עצמם משימה עיתונאית. רואים את זה באמריקה הגדולה, אבל גם בגופים בארץ כמו ערוץ הספורט. גופי שידור צריכים כוכבים. מי שלא פוטר למשל היה סטיבן א' סמית' מהתוכנית "First Take" (גירסה הרבה יותר חיננית ובעלת הומור עצמי של "יציע העיתונות.(" זה ברור: לתוכנית יש רייטינג. הפרסומות של התוכנית של סמית' יקרות יותר מהפרסומות בתוך טקסט פרשני כתוב באתר.
מה שקורה הוא שהעיתונות המסקרת מקבלת פחות ופחות תקצוב. היא מדווחת את המובן מאליו בתוספת צבע פרשני-בידורי ללא ערך עיתונאי אמיתי. המודל הלא ישים קרס. עיתונאות טובה לא צריכה עיתונאים במיליונים. היא צריכה עשרות עיתונאים בשכר הגון.
המאבק בסמים הופך בחודשים האחרונים למאבק על ההיסטוריה. זה קורה בשורה של החלטות הזויות על העברת מדליות מאליפויות עולם ומשחקים אולימפיים בני כמעט עשור.
העברת מדליה מג'ודוקא למי שניצח בקרב מדליה היא חסרת היגיון, כי אותו ג'ודוקא ניצח גם מתחרים אחרים בסיבובים מוקדמים. אפילו העברת מדליות במשקלות לא עושה שום צדק, שם מתחרים מדלגים על משקלים מסוימים על פי מצב המתחרים. תחרות ספורט היא תחרות - לא ניסוי מעבדה.
בניגוד למדליות, שיאים עולמיים הם כן משהו שאפשר לתקן, אבל גם כאן אנחנו רואים את המאבק על ההיסטוריה. התאחדות האתלטיקה הבינלאומית העלתה את ההצעה למחוק את כל שיאי העולם מלפני ,2005 שנה שבה להערכתה נעשתה התקדמות אמיתית בבדיקות סמים. מעכשיו שיאים עולמיים ייקבעו בתחרויות עם רישיון לכך.
ההצעה מצוינת, אבל עוררה מייד זעקה מצד בריטניה, המחזיקה בכמה שיאים מוקדמים. כך למשל האשימה פאולה רדקליף, בעלת שיא המרתון, שמתייחסים אליה כרמאית. ההשגות שלה הן במקרה הטוב חצופות. מבלי להיכנס לסמים - היא קבעה את השיא כשהיא נמשכת על ידי "מושכים" גברים. זה עיוות המושג "תחרות לנשים."
ההשפעה על רשימת הגברים בריצות תהיה קטנה יחסית. בריצה שטוחה ייפול שיא 1,500-ה מ' של הישאם אל-גרוז.' ייפול גם שיא 5,000-ה מ' של קנניסה בקלה מ-2004, אבל הוא יעבור לתוצאה אחרת שלו .2005-מ
מכל הקפיצות והזריקות יישאר רק שיאו של רנו לבליני במוט. כל שיאי השדה האחרים הם בני 21 שנים לפחות. ייתכן כמובן שיש בין מחזיקי השיאים ספורטאי נקי, אבל זה עלבון לאינטליגנציה לומר שכל אתלטי העולם שכחו איך לקפוץ ולזרוק לפני שני עשורים.
על טבלת שיאי הנשים אין מה לדבר. רצות ג'מייקניות ואמריקניות שחורות, עם היתרון הגנטי-פיזיולוגי שלהן, לא מתקרבות לתוצאות שקבעו נשים מזרחאירופאיות בשנות .80-ה נותר רק לקוות שפלורנס גריפית' ג'וינר החביבה לא מתהפכת בקברה: שיא העולם שלה 100-ב מ' לוקה הן בחשדות סמים קשים והן מדידת רוח מגוחכת.
אקו"ם