ברק בכר: "הפעם ידענו כל העונה שזה שלנו"

"כבר ברור לנו שאנחנו עושים משהו גדול" • "אני משתף את אלונה בכל ההחלטות" • "לא נפקיר את בוזגלו בגלל הפציעה" • "אני לא חולם על הנבחרת" • "הדבר האחרון שאפשר להגיד עלי זה שאני יהיר או שחצן" • מאמן הפועל ב"ש, סוגר עונה חלומית עם עוד אליפות

ניר וולף וליאב נחמני | 6/5/2017 13:45

ברק בכר חוגג אליפות שניה ברצף. ''גם בקבוצה חשוב לי שכולם יעמדו בזמנים'' צילום: דני מרון

"בשנה שעברה היינו רק חמישה ימים בחו"ל", אומרת אורלי, "הוא היה כל הזמן בטלפון, כי בדיוק סגרו מעבר של שחקן. למאמן אין יום אחד של שקט בפגרה, זה לא כמו שחקן. זה קשה לנהל חיי משפחה כשהבעל לא נמצא בזמן שהילדים בבית, בשבתות למשל. ממש לא פשוט, אבל מסתדרים".

"את יכולה להגיד להם שבבית אני עושה דברים", הוא זורק לעברה, "אני לא יושב רגל על רגל".
אורלי: "מה שאני מבקשת הוא עושה, אין לי שום טענה. והוא מפרגן ומקסים. רוב הזמן אני עם הילדים, והוא משתלב עם הזרם".

הוא מבשל?
"לא, אבל הוא אלוף הסלט. בארוחת שישי הסלט עליו".

ברק: "אין לנו הרבה זמן פנוי, אז לא יוצא לנו לעשות הרבה דברים כזוג. מדי פעם אנחנו הולכים להצגה, כמו הזקנים של פעם, אבל לרוב אנחנו מבלים יחד רק כמשפחה".

אתה עושה מחוות רומנטיות?
"כשהיינו רווקים הייתי מאוד יצירתי, הייתי מביא לה כל מיני מתנות עם מחשבות".

אורלי: "גם היום. נגיד, לפני יותר משנה נורא רציתי איזה שעון, ופתאום הוא בא והביא לי אותו, סתם ככה. הוא לא צריך יום הולדת, יום נישואים או חג האהבה כדי להביא לי מתנה".

ברק: "אני מאוד אוהב אותה. ובגדול, אני חושב שאני בעל מאוד נוח".

אנחנו יושבים בסלון שלהם, בקומה התשיעית של בניין חדש בחולון. אורלי חולונית במקור, גם משפחתה מתגוררת בעיר.

הדירה מבריקה ומסודרת. על שידת הטלוויזיה מונחת קופסה אדומה עטופה בצלופן, שבתוכה בקבוק יין וקצת מתוקים, מתנה שקיבל לכבוד הזכייה בתואר. על הדלת תלויים ציורים שהכינו הילדים ושלל מגנטים עם תמונותיהם.

בפינת הסלון מתחבאים מדפים קטנים, ועליהם תעודות הוקרה ממוסגרות, גביעים, וגם צלחת האליפות האישית מהעונה שעברה, שכבר דהתה ואיבדה את צבעה.

בכר (37), במכנסי ג'ינס ונעלי התעמלות, מתרווח על הספה. הג'ל על שיערו מרוח, כרגיל, בנדיבות ודואג שהקוצים על הראש לא יזוזו. "הכרתי את אורלי לפני 14 שנה בבליינד דייט, בבית קפה בתל אביב", הוא מספר, "חבר טוב שלי יצא עם מישהי שעבדה איתה, והכירו בינינו". 

הפועל ב''שוברק בכר חוגגים אליפות. ''צריך להתמקד בהווה, ליהנות ולנצל את התקופה'' צילום: דני מרון

היא: "כשאמרו לי 'שחקן כדורגל' זה הבהיל אותי. זה לא הטיפוס שלי. לכדורגלן יש סטיגמה מאוד מסוימת, ואני לא הסטיגמה שכדורגלן יוצא איתה. אני לא דוגמנית, לא שחקנית ולא מהעולם הזה. הייתי מנהלת חשבונות בתלמה, ולא הייתי מחוברת בכלל לכדורגל.

"לא רציתי ללכת, אבל חברה שלי אמרה, 'תנסי, מה אכפת לך'. אז ניסינו".

כיום היא עקרת בית ואמא במשרה מלאה. "בגדול הוא באמת בעל טוב, מתחשב. השקט שלו מאוד עוזר לאיזון כי אני נלחצת בקלות. פעם הייתי הולכת למשחקים, את החתך הזה אני ראיתי בלייב", היא מצביעה על צלקת במצח שלו, "ירד לו דם והשפריץ, ואני נכנסתי להיסטריה ביציע. לא לגמרי הבנתי מה קרה. צילצלתי לאבא שלי, והוא הרגיע אותי.

"הוא קיבל את הסטופקס לפנים. 12 תפרים עשו לו, ואני ראיתי הכל. מאז שיש לנו ילדים אני כבר לא הולכת למשחקים. מאוד קשה לי, אני לא עומדת בזה".

הוא: "מבחינת האופי אני מאוד אדיש, לא עושה סיפור מדברים, והיא בדיוק ההפך. היא מאוד חרדתית, בעיקר לגבי הילדים. מאוד אימהית, לא סומכת על אף אחד. אין לנו בייביסיטר, רק אמא שלה עוזרת לפעמים. אני לא מנסה לאזן אותה, אני זורם איתה. גם במשחקים היא יותר לחוצה ממני, ולכן היא מעדיפה להישאר פה ולראות בטלוויזיה".

יש להם שלושה ילדים - הבנות מילי (11) ורותם (8), והבן ליאם (5). "הבת הגדולה ספורטאית, אקרובטית, רקדנית, זמרת", הוא אומר בגאווה בזמן שמילי, שבדיוק חזרה מבית הספר, מדגימה עמידות ידיים על הקיר בסלון. "השבוע היא שרה סולו בטקס יום הזיכרון".

כשאורלי נכנסת הביתה עם רותם וליאם, אחרי שאספה אותם מביה"ס ומהגן, הוא מודה בשקט ש"הקטן הוא החולשה שלי", ולוקח שתי דקות כדי להתייחד איתו בחיבוקים ובנשיקות.

"בתקופה שלי בקריית שמונה לא הייתי הרבה בבית, היתה לי שם דירה וניסיתי לתמרן. אורלי למעשה גידלה את הילדים די לבד. עכשיו אני חוזר הביתה כל יום, וזה אחרת. היא ידעה מהרגע הראשון למה היא נכנסת, שצריך להקריב הרבה, והיא רואה באיזה לחצים אני נמצא. היא מבינה עניין ונותנת לי שקט כדי להצליח.

"כשאני בבית, אני עושה עם הילדים הכל. לוקח אותם מהגן ומבתי הספר, מקלחות, ארוחות ערב, עזרה בשיעורים כשהם צריכים. אנחנו יוצאים לטיולים, למרות שאני לוקח בחשבון שישגעו אותי. לפעמים אתה רק רוצה זמן פרטי עם המשפחה שלך ואנשים רוצים תשומת לב, אז לפעמים זה מפריע בעיקר לזמן שאני רוצה להקדיש לילדים.

"הילדים כבר רגילים שפונים אלי ברחוב. בבתי הספר שלהם יש הרבה אוהדים של קבוצות אחרות, וכשבאר שבע מפסידה זה לא נעים. בגלל שיש לי בנות, כדורגל פחות מדבר אליהן. הבן עוד קטן יחסית, ואני בכוונה לא מושך אותו לתוך זה. אני לא רוצה שיהיה יותר מדי מעורב".

בכר מחבק את זריהן. איש משפחה למופת צילום: דני מרון

שנה אחרי שסידר להפועל באר שבע אליפות היסטורית לאחר בצורת של 40 שנה, שיחזר בכר את ההישג והשלים עונה נדירה, עם 95 אחוזי הצלחה במשחקי הבית, שיא כיבושי ליגה, שצפוי להישבר עד סוף העונה, וגם הופעה מרשימה בגביעי אירופה, שכללה שני ניצחונות על מועדון הפאר האיטלקי אינטר.

בשבת האחרונה, ארבעה מחזורים לפני סיום העונה, הבטיח את הזכייה באליפות אחרי ניצחון דרמטי (1:2) על מכבי תל אביב, שהיה גם העשירי ברציפות, שיא מועדון. "בלילה שאחרי לא עצמתי עין. יצאנו לחגוג בפאב בתל אביב עם הצוות המקצועי ועם אלונה ברקת ובעלה. ישבנו שם עד 4 בבוקר, שתינו צ'ייסרים. זה היה לילה של התפרקות. גם כשחזרתי הביתה לא הצלחתי לישון. לא כל יום לוקחים אליפות. העונה הזאת היתה כל כך מתישה, שהגענו לסופה עם הלשון בחוץ".

יש הבדל בין שתי האליפויות?
"כן, בשנה שעברה זה קרה בשנייה האחרונה, כל העיר היתה בהיסטריה והכל התפרץ בצורה מטורפת. הפעם ידענו שזה שלנו במשך כל העונה. אמנם חששנו שזה עלול לברוח, אבל היינו דומיננטיים, ולכן מדובר בסוג אחר של שמחה. כבר ברור לנו שאנחנו כמועדון עושים כאן משהו גדול".

אפשר כבר להכניס את באר שבע למועדון חמש הגדולות של הכדורגל הישראלי, עם שתי התל־אביביות, מכבי חיפה ובית"ר ירושלים?
"בשביל להגיע לטייטל הזה צריך המשכיות. אני מאמין שהמקום הזה ימשיך. לפני חמש שנים באר שבע כמעט ירדה ליגה, ויפה לראות את ההתקדמות עד למעמד של מועדון צמרת. אני מאמין שבעוד כמה שנים כן ידברו עלינו כעל אחת מחמש הגדולות".

שחקני ב''ש בסלפי אליפות. ''הפעם ידענו שזה שלנו במשך כל העונה'' צילום: דני מרון

עמוק בפנים הוא בכלל מושבניק. גדל במושב צרופה שבכרמל, בן זקונים לאליקו (80) וחנה (70). אביו היה אינסטלטור שהחזיק גם משק חקלאי; אמו עבדה כמורה במושב הסמוך. יש לו שלושה אחים - ליאור (50, בעל עסק אינסטלציה), זוהר (47, עובד מקורות), והילה (42, מעצבת אופנה שמתגוררת בפילדלפיה).

ויש לו גם דוד מפורסם ושנוי במחלוקת - רחבעם זאבי (גנדי), שהיה נשוי לאחותה של אמו.
"מאוד הערצנו אותו במשפחה. אני זוכר שבתקופה שהוא היה במפלגת מולדת, הוא היה בא למושב שלנו עם הרכב שלו וצועק ברמקולים: לא להתלבט, להצביע ט'".

בכר מסרב בכל תוקף להתייחס לפרסומים האחרונים שנוגעים לעברו האפור של גנדי. "אני לא רוצה לדבר על הפרשה, לא מוכן להיכנס לזה. אנחנו מאוד אהבנו אותו".

הוא היה ילד ספורטיבי. בגיל 6 הלך לחוג קראטה, וכעבור שנה מצא את עצמו על מגרשי הטניס, אפילו דורג שלישי בארץ לגילו. "שיחקתי טניס שבע שנים, והוריי השקיעו בי המון. אם זה מחבטים, נעליים, טורנירים בכל הארץ. אבל היה לי מאוד קשה בטניס, ומכיוון שאהבתי כדורגל זה היה מהלך מתבקש מבחינתי.

"מאוד פחדתי מהתגובה של הוריי, אבל כשסיפרתי להם שאני עוזב הם הפתיעו אותי ואמרו: 'תעשה מה שאתה רוצה'. זה משהו שאנחיל לילדים שלי: שכל אחד יעשה שהוא רוצה".

בכר היה אוהד מכבי חיפה, ואפילו ישב ביציע ג' המיתולוגי עם האוהדים השרופים. בגיל 14 הלך למבחנים בקבוצת הנערים של מכבי חיפה, אך לא התקבל והופנה למחלקת הנוער של נווה יוסף.

"התקופה בנווה יוסף עיצבה אותי, ובמיוחד שני אנשים - אלי זהבי, שהפך אותי מחלוץ למגן, וינון שלום, שהמועדון הוא החיים שלו. הם כמו משפחה, עד היום אני מגיע לטקסי סיום העונה שלהם".

"במקביל הייתי חקלאי לכל דבר. יש לנו שטח חקלאי של המשפחה, מלפפונים, עגבניות. אני זוכר שהייתי נוסע על הטרקטור וקוטף. בתקופה שלי בקבוצת הנוער הייתי נוסע במשאית לאימונים עם המלפפונים מאחור, עושה את האימון, ואז נוסע לשוק לפרוק את הסחורה.

כשהגיע לגיל 18 לא הצליח לקבל מעמד של ספורטאי מצטיין מצה"ל ("לא היו לי קשרים") ושובץ לחיל השריון.
"כולם אמרו לי, 'תעשה בעיות, שב קצת במעצר וייתנו לך מה שתרצה'. אז עשיתי בעיות. לא רציתי להתפנות, הייתי במעצר בקו"ם ושלחו אותי ל־42 יום בכלא 6. ואז שוב אמרו לי, או שריון או כלא. התעקשתי שאני רוצה לשחק כדורגל, ושאם אלך לשריון זה יפגע לי. אז שלחו אותי לעוד חודש בכלא.

"היה לי מאוד קשה, זה לא נעים. כלא 6 זה חמש דקות מהבית של הוריי, וכמה שזה יותר קרוב, ככה זה עוד יותר קשה. לא ידעתי מה קורה איתי. הכדורגל נקטע לי בבום ומתתי לחזור לקבוצה. כמעט חודשיים ישבתי בכלא, ובפעם השלישית כבר לא נתנו לי אפשרות. אמרו, 'או שריון או שאתה יוצא מהצבא'. הייתי בן 18, לא ידעתי מה אני עושה, אמרתי 'אני רוצה כדורגל' - ויצאתי.

"כבר באותו רגע ידעתי שאני עושה משהו לא טוב. אחרי כמה שנים כשחקן רציתי לחזור ולתקן, אבל קשה לחזור. באיזשהו מקום מאוד התביישתי שלא עשיתי צבא. בימים אלה הדברים סוף־סוף הסתדרו, ועזרו לי לחזור לשירות מילואים. אעשה פרויקט של ספורטאים מצטיינים בשילוב עם הקהילה ואוכל לנצל את המעמד שלי כדי לעשות משהו מועיל. אני שמח שקיבלתי הזדמנות לתקן".

רחבעם זאבי, גנדי ז''ל. דוד מפורסם צילום ארכיון

והנשמות הטובות אמרו שאתה עושה את זה כדי שתוכל בעתיד לאמן את הנבחרת.
"זה מאוד חרה לי, כי זה הדבר האחרון שחשבתי עליו. עשיתי את זה רק בשביל ההרגשה האישית. האחים שלי שירתו ביחידות קרביות, בצנחנים ובתותחנים, ודוד שלי היה אלוף בצבא. אני אפילו לא בטוח שהוא ידע שלא שירתתי כי לא רציתי לדבר על זה לידו.

"חשוב לי לגדל את הילדים שלי על ערכים נכונים. אני הולך להיות לפחות עוד שלוש שנים בהפועל באר שבע, אז הדבר האחרון שעומד עכשיו על הפרק זה הנבחרת".

בשנת 2008, כשהיית שחקן, דרור קשטן ביטל זימון שלך לנבחרת על רקע הקוד הלא כתוב שכדורגלנים שהשתמטו לא ראויים ללבוש את מדי הנבחרת.
"מה שמצחיק הוא שכמה ימים לפני הזימון בכלל נפצעתי בברך, פציעה קשה. לא יכולתי ללכת, והם לא ידעו מזה בכלל. אז זימנו אותי, וכשהם שמעו על עניין הצבא, ביטלו. עשו מזה סיפור, זה לא היה נעים, אבל זהו, עבר".

בן שהר, שחקן שלך, לא עשה צבא והוא כן משחק בנבחרת.
"אני לא נכנס לזה, כי זה כבר עניין של הצבא. אני חושב שכל אחד במדינה שלנו צריך לעשות צבא".

גם ככה כדורגלנים לא עושים שירות צבאי רציני, אז על מה המהומה?
"אי אפשר להיות חייל קרבי ולשחק כדורגל, זה ברור לכולם. זאת אחת הבעיות. בכדורגלנים עוד איכשהו מתחשבים, כי במועדונים גדולים דואגים להם, אבל ספורטאים בענפים אחרים עלולים להיפגע מזה. אלה שלוש שנים מאוד קריטיות להתפתחות שלהם כספורטאים. ועדיין, אין מה לעשות. במדינה שלנו זה מאוד חשוב לעשות צבא".

ברק בכר על הכתפיים. ''חשוב לי לגדל את הילדים שלי על ערכים נכונים'' צילום: דני מרון

אחרי סאגת הצבא התפנה בכר לקריירה מקצוענית. בגיל 19 חתם בהכח ר"ג, וכעבור ארבע עונות נדד להפועל פתח תקווה. בשנת 2004 עבר להפועל קריית שמונה, שם שיחק שש עונות כמגן ימני וכבש שני שערים.

"אולי הצטיירתי כמגן בינוני, אבל זה כי התחלתי בגיל 14, וחסרו לי יסודות הכדורגל. עם הרפואה והפיזיולוגיה של היום הייתי יכול להתפתח להיות שחקן באמת ברמות מאוד גבוהות, כי היה לי פוטנציאל אדיר. היתה לי מהירות מטורפת, ובסוף הקריירה כבר התחלתי גם להבין את המשחק.

"אני באמת חושב שהתפספסה לי הקריירה בגלל הפציעות. אם בגיל 20 הייתי יותר מקצוען, עבודה נכונה היתה מונעת לי את הפציעות בברך ומאפשרת לי להתפתח".

בכר נפצע בשתי הברכיים, הסחוס נשחק, וב־2011 תלה את הנעליים. "עד היום אני סובל. יש לי כאבים נוראים, אין לי סחוסים בכלל. אני יכול לרוץ, אבל אם אני עושה טיפה יותר - למחרת אני לא יכול ללכת. כשאני יורד במדרגות אני מרגיש את זה, ואחרי נסיעה ממושכת לוקח לי כמה דקות להתרגל ולחמם את הברכיים. זה סבל, אבל אני מתמודד איתו. אין מה לעשות.

"כשפרשתי ממשחק, לא היה לי אפילו כיוון ליום שאחרי. ניסיתי להדחיק. אמרתי, 'כולה פציעה, אני אחזור'. ואז איזי שרצקי (הבעלים של הפועל קריית שמונה), שראה כמה צעדים קדימה, שלח אותי לקורס מאמנים וסידר לי להיות עוזר של רן בן שמעון".

כעבור שנה, בגיל 32, כבר קודם לעמדת המאמן הראשי והוביל את קריית שמונה לזכייה בגביע. לקראת סיום עונת 2014/5 הודיע כי ברצונו לעזוב, אך לאחר שהבין כי אין לו הצעות מפתות ביצע פניית פרסה וסיכם בעל פה עם שרצקי על הארכת חוזהו במועדון. דווקא אז הגיעה ההצעה מבאר שבע, ובכר דרש להשתחרר. כתוצאה מכך פוטר מקבוצתו, שדורגה במקום השני, שני מחזורים לפני הסיום.

"מאוד חרה לי איך זה שזה נגמר. הייתי שם 11 שנים, קיבלתי הרבה, אבל גם נתתי המון למועדון הזה. מה שקרה קרה, לא היתה לי שליטה. כל אחד חשב משהו אחר, כל אחד אמר דברים בזמנו. אבל כל מה שהיה כבר לא רלוונטי.

"איזי נתן לי הרבה, פירנס אותי 11 שנה ואהב אותי, וזה ישב לי על הלב. חיכיתי לזמן המתאים, וברגע ששמעתי שהוא מפרגן לי על העבודה שלי בבאר שבע, החלטתי לעשות מעשה. לפני יום כיפור האחרון צילצלתי אליו וביקשתי להיפגש. הוא הסכים.

"אחרי הפגישה הרגשתי טוב מאוד, שמנו את הכל מאחורינו. זה היה אחד הימים היותר מאושרים בחיי. היום אנחנו מסתמסים מדי פעם, הוא שלח לי הודעה בשבת מייד אחרי הזכייה, וזה כיף".

לבכר אין שום רצון לפתוח חזית עם אף אחד, אפילו לא בטעות. "אני מקפיד לא להתראיין, רק במסיבות עיתונאים ואחרי משחקים, כי אם אעלה לשידור אצל אחד, השני יסגור איתי חשבון. לפעמים אני אומר איזה פיפס, אפילו בצחוק, ומייד עושים מזה כותרת מאוד שלילית ונהיה בלאגן. לכן אין לי רצון להגיד דברים.

"תקשורת הספורט הפכה להיות יותר מדי צהובה. יש תחרות, כולם רוצים להיות בלעדיים, וכתבים באים ממקום צהוב, מקום של רוע, ופחות לפרגן. אין לי בעיה לקבל ביקורות מקצועיות, אבל יש יותר ויותר דברים שמוּנעים מאינטרס.

"כשהפסדנו בינואר בגביע לקריית שמונה, קצת הגזימו עם הביקורות. הפכו אותי ואת המועדון ליהירים ושחצנים. מה, אסור להפסיד משחק? נכון שזה גביע, ואין דרך חזרה, אבל היינו בעומס מטורף של משחקים, ברדה היה מושעה, בוזגלו נפצע, נוואקמה הודיע לי חמש דקות לפני המשחק שהוא לא יכול לשחק, שני מגינים שלי נפצעו במחצית הראשונה. הפסדנו 2:1 מגול בנבדל וקיבלנו ביקורות איומות. לפעמים מחפשים בכוח איפה אתה לא בסדר. הדבר האחרון שאפשר להגיד עלי זה שאני יהיר או שחצן. את זה לא אהבתי לשמוע".

מבקרים אותך שאתה נותן עדיפות להחתמת שחקנים של דודו דהאן, כי הוא גם הסוכן שלך.
"תמיד יהיו דיבורים, זה לא יעזור. הוא הסוכן שלי, הוא הביא אותי, היה לו חלק בזה שאני בבאר שבע, אבל הוא אדם מאוד ישר, ויש לו שחקנים טובים שהוא מקדם. אין פה שום ניגוד עניינים. בבאר שבע הכל טהור ונקי, ובסופו של דבר יש תוצאות. אני מביא שחקנים של דודו דהאן רק אם אני חושב שהם מתאימים. לאנשים יש אינטרס לנסות לפגוע, לצייר את זה כמשהו שהוא לא בסדר".

איזי שירצקי. הודעת תמיכה אחרי האליפות אריק סולטן

חמש עונותיו כמאמן ראשי בכר הוא סיפור הצלחה מרשים. בתקופה הזאת אין מאמן בארץ שבילה יותר זמן ממנו במקום הראשון. בגיל 37 הוא מתהדר בשתי אליפויות וגביע, ועד היום לא סיים מתחת למקום החמישי.

רן בן שמעון היה המאמן שהכי השפיע עליו, וגם מפאולו סוזה, מאמן מכבי תל אביב בעונת 2013/4, התרשם מאוד. "עד היום אני עוקב אחריו. הוא מאמן מגוון, שמשנה שיטות ובונה קבוצה שמאוד קשה לשחק מולה. אני מת לעשות אצלו השתלמות בפיורנטינה, אבל לצערי אין לי זמן.

"המאמן של היום זה לא המאמן של פעם. לא מספיק לבוא שעה לפני, להעביר אימון וללכת. זו עבודה מאוד אינטנסיבית, ולכן יש לי צוות מורחב. העוזר שלי, עמיר נוסבאום, ששיחק איתי ארבע שנים בקריית שמונה, מעביר אימונים ואסיפות ונותן לי טיפים שעזרו לנו לנצח משחקים. מאמן השוערים גיא וויזנגר, ילד בן 26, קיבל ממני אחריות על המצבים הנייחים ועושה עבודה מדהימה. הגול הראשון שכבשנו מול אינטר זה תרגיל שלו - הוא עבד על זה באימונים, וזה עזר לנו לנצח בסן סירו; ויש גם את איתן עזריה, היועץ המנטלי שלנו שהוא בן 33".

העובדה שאתם צוות צעיר היא יתרון או חיסרון?
"אני חושב שזה יתרון, כולנו צעירים ורעבים. עם שיר צדק וגיא חיימוב שיחקתי בקריית שמונה, עם דודו גורש שיחקתי בנוער. כשאתה מאמן צריך לעשות את ההפרדה, גם אם השחקנים האלה חברים שלך. מהרגע הראשון שלי כמאמן כבר הרגשתי בשל, לקחתי את הגיל שלי כיתרון שיכול לעזור לי, כי השחקנים איתי באותו ראש.

"החוכמה היא להיכנס לנפש של השחקן, ובתור שחקן לשעבר אני יודע מתי להחזיק אותם קצר ומתי לשחרר. למשל, בכל ההכנות לשלושת המשחקים האחרונים קיימתי אימון טקטי אחד, וכל שאר הזמן היה רק פאן וכיף. כל השנה אתה מעמיס טקטיקה, והשחקנים כבר שבעים ועייפים מזה.

"ועדיין, תמיד שמעתי ספקות. אם זה לגבי איך מינו אותי, או בנוגע לגיל שלי ולחוסר הניסיון. בקריית שמונה כל הזמן אמרו שאין לי ניסיון, ועדיין עשינו מקום חמישי, מקום שלישי עם גביע, ואז מקום שני. הגעתי לבאר שבע - ושוב ספקות. אמרו, עכשיו הוא יצא מחממה, ובבאר שבע זה יהיה משהו אחר, זה לחץ וזה קהל אחר. תמיד יהיה לאנשים מה להגיד. הספקות הללו הם גם מה שנותן לי את הדרייב".

עכשיו עדיין יש ספקות?
"עכשיו כבר לא, אבל אני מאמין שאני יכול להיות מאמן הרבה יותר טוב. אני באמת מרגיש שיש לי עוד לאן להתקדם".

בתחילת השנה, לאחר שקבוצתו נכנעה לסלטיק הסקוטית בקרב על העלייה לליגת האלופות, תפס אותו מאמן סלטיק, ברנדן רוג'רס, והציע לו להיות העוזר שלו. "כיף לשמוע פרגונים מאחד שאימן בליברפול. לא חשבתי שזה נכון מבחינתי לבוא ולהיות עוזר שלו, וזה לא עניין של אגו. אני רוצה ליצור ולעשות, ואני רוצה השפעה ישירה על הקבוצה".

הפועל באר שבע, מצידה, מיהרה לשדרג את תנאיו ולהציע לו חוזה לשלוש עונות נוספות, בשכר שמוערך ב־250 אלף דולר לעונה ובלי סעיף יציאה לחו"ל. "הבאתי בחשבון שלא אצא לאירופה בקרוב, כי כשאני נקשר למקום, קשה לי לעזוב.

"יש לי עוד הרבה דברים לעשות עם הפועל. לקחת אליפות שלישית זה אתגר אדיר. אני לא חושב שאני צריך לעזוב, בטח לא בתקופה הקרובה, ואין מה להתעסק עם זה, כי זה סתם מחליש אותך בראש. אתה צריך להיות מציאותי - טוב לך במקום, אז תשקיע את כל כולך".

איפה כן היית רוצה לאמן?
"אני לא אגיד לך עכשיו ברצלונה או ריאל מדריד. אני מאוד צנוע ומאוד מציאותי, אני לא חושב יותר מדי קדימה או רחוק".

אלונה ברקת חוגגת אליפות. ''אני משתף אותה בכל ההחלטות שלי'' צילום: דני מרון

מה חלקה של אלונה ברקת, הבעלים של הקבוצה בעשור האחרון, בהישג שלכם?
"זה החלק הכי גדול. היא לקחה מועדון בליגה הלאומית, בלי תשתיות, ושידרגה אותו. מעבר לעניין הכלכלי, היא גם הביאה נוף אחר. היא חינכה את הקהל, שהשתנה מקצה לקצה. אשתי כל הזמן מזכירה לי שכשהייתי שחקן בהפועל פתח תקווה, היו זורקים עלינו אבנים שם. זה רק מראה לך מה היה לפני שאלונה הגיעה.

"היא לא באה מגבוה. היא יושבת עם הקהל במשחקי חוץ, עונה לכל אוהד ששולח לה הודעה. יש לה סבלנות לכולם. היא לא מתנשאת, והם רואים את זה ומכבדים אותה.

"יש הרבה יתרונות לעובדה שיש אישה בתפקיד הבעלים. נשים הן יותר רגישות, יותר חמות. יש בה משהו אימהי. כשיש בעיות וענייני אגו, היא נכנסת לתמונה. השחקנים מכבדים אותה. היו הרבה מקרים ששחקנים איבדו את הכיוון, והם דיברה איתם ויישרה אותם".

היא מתערבת בקביעת ההרכב?
"אני משתף אותה בכל ההחלטות שלי. היא יכולה להגיד את דעתה, אבל היא לא מתערבת. היא מאוד עוזרת לי בהתעסקות עם השחקנים. למשל, מה להגיד להם. היא מכירה את המערכת ויודעת עם איזה שחקנים צריך להיות יותר רגישים".

הפציעה של מאור בוזגלו, שתשבית אותו ליותר מחצי שנה, תגרום לכם להשאיר אותו בקבוצה למרות שהמשא ומתן איתו פוצץ?
"מאוד כואב לי מה שקרה לו, בלי קשר לשאלה אם הוא צריך להישאר או לא. בכדורגל הכל יכול להיות. רצינו לפני הפציעה שהוא ימשיך, ובטח שלא נפקיר אותו עכשיו. יש פה כמובן עניין של משא ומתן, שלא קשור אלי. איך אני יכול לא לרצות שחקן כזה אצלי?

"תמיד הייתי פתוח עם מאור, היחסים שלנו מאוד טובים. היה מקרה אחד בשנתיים האלו, שבו הוא טעה עם פוסט בפייסבוק שלא היה צריך לכתוב (אחרי שנכנס כמחליף לעשר דקות מול מכבי חיפה), והוא הצטער והתנצל. זה לא היה במקום, הוא הושעה, אבל ברור לנו שהוא כתב את זה בלהט הרגע.

"עד כמה שהוא מצטייר ככוכב, מעולם לא היתה לי בעיה איתו מבחינת משמעת או חוסר מאמץ. הוא עשה השנה התקדמות אדירה. הוא מותג, כיף לאמן אותו".

מה היחסים שלך עם מאור מליקסון?
"הוא בן אדם מיוחד, לפעמים זה לטובה ולפעמים לשלילה. אני משתדל לא להעיק עליו יותר מדי, לפעמים הוא צריך את הספייס שלו. הוא אחד האהובים בחדר ההלבשה, מופנם ומאוד מצחיק. אחד הכישרונות הכי גדולים בכדורגל הישראלי".

עם ג'ון אוגו יותר קשה?
"ג'ון הוא טיפוס מורכב, איתו יש לי הרבה שיחות. כמה שהוא גדול, הוא אדם מאוד רגיש ואמוציונלי. הוא 'מפלצת חיובית'. יש לו פתיל קצר, וגם השחקנים מבינים שלא צריך להגיב או להעניש על כל פיפס שקשור אליו. ברור שהדברים החיוביים שלו עולים בהרבה על הפחות טובים".

היו רמיזות שהוא נפגש באמצע העונה עם מכבי תל אביב, שמאוד רוצה אותו.
"אני לא יודע בוודאות שהם נפגשו. למיטב ידיעתי, לא פנו לשחקנים שלי שנמצאים תחת חוזה. אני לפחות לא יודע על זה. זה משהו שהפועל באר שבע לא עושה ולא תעשה, ואנחנו רוצים לחשוב שגם לנו לא עושים את הדברים האלו.

צדק ואוגו בדין ודברים. טיפוס מורכב דני מרון

אני יכול להגיד לך שלג'ון מאוד טוב בבאר שבע, הוא מאוד אוהב אותנו כמועדון, ואנחנו מאוד מחוברים אליו. היתה לו תקופה פחות טובה השנה, אבל הוא סיים את העונה בצורה פנטסטית, ושער האליפות שהוא כבש בשבת מאוד סמלי מבחינתו".

איך התמודדת עם המרד הקטן של אליניב ברדה, כשהוא ירד לחדר ההלבשה כשהבין שלא ישחק מול מכבי פתח תקווה?
"ברדה הוא לא עוד שחקן בבאר שבע, ולכן גם מאוד חשוב לו להיות חלק מזה, וכשהוא לא משחק הוא עצוב ועצבני. אפשר להבין את זה, אבל צריך לדעת לשים את הגבולות. באותו מקרה הוא טעה, והוא בא והתנצל. ההתנהלות שלו מדהימה".

מה החלק של קודמך, אלישע לוי, בהצלחה שלכם?
"אלישע הגיע לקבוצה שנשארה בליגה במחזור האחרון, והפך אותה לקבוצת צמרת. אין ספק שיש לו חלק בשינוי. זה סידר לי נקודת פתיחה טובה ובסיס טוב. יש לי רק דברים טובים להגיד עליו".

ועל העבודה שלו בנבחרת?
"אני חושב שהוא מתאים לנבחרת ועושה שם עבודה טובה. לאמן נבחרת זה לא דבר פשוט. מה שלא תעשה תמיד יהיו ביקורות, אבל במבחן התוצאה הוא בהחלט עושה שם עבודה טובה".

היית רוצה להיות המאמן הבא של הנבחרת?
"נבחרת ישראל זה גאווה, אבל כרגע זה לא בראש מעייניי. אני חייב להיות אמיתי ולומר שזה לא משהו שאני חולם עליו כרגע. אני כן חולם להגיע עם באר שבע לליגת האלופות, ואחרי כמה שנים טובות עם באר שבע, אפילו להצליח באירופה. נבחרת זה לא משהו שאני חושב עליו.

"בכדורגל הכל יכול להיות, כרגע אני בתקופה טובה, אבל יכולה לבוא גם תקופה פחות טובה. הכל נזיל. צריך להתמקד בהווה, ליהנות ולנצל את התקופה. זה מקצוע לא פשוט, קשה מאוד לשמר הצלחה, וזה גם עניין של מזל, צריך שהרבה דברים יתחברו לך.

"אני בסך הכל חמש שנים מאמן, וברוך השם, בינתיים דברים מסתדרים לי. אבל יהיו גם תקופות פחות טובות. מה שצריך לקרות, יקרה. אני באמת מאמין בגורל, ובעצמי".

אם זה היה אפשרי, היית מביא את ערן זהבי לבאר שבע?
"זה לא נכון מבחינתי להתעסק בתיאוריות. יש לי בקבוצה שחקנים מספיק טובים, אז אני לא יכול לדבר עכשיו על שחקנים מקבוצות אחרות.

"מה שאני הכי אוהב בזהבי זו הבעירה הפנימית שלו. הוא לא מסתפק במה שיש ותמיד רוצה עוד. אני מאוד אוהב את האופי שלו. הוא שחקן מוכשר, אבל יש שחקנים מוכשרים ממנו; וזה מה שיפה אצלו - למרות שיש מוכשרים ממנו, הבן אדם מביא 200 אחוז לכל משחק, וכשהוא ייתן גול, הוא תמיד ירצה עוד אחד ועוד אחד. אני מאוד מתחבר לזה".

מה אתה חושב על מכבי ת"א? על ג'ורדי קרויף?
"אני מעריך את מה שעושים שם. במשך שנתיים ניהלנו פייט בין שתי קבוצות מצוינות. הם לקחו כאן שלוש אליפויות כמעט בלי כמעט מתחרים, בגלל שהם היו כאלה עוצמתיים, וזה ראוי להערכה. גם בשנתיים האחרונות זה לא שהם לא טובים, אלא שאנחנו הצלחנו באמת לעשות שנתיים מטורפות. אני מאוד מכבד ומפרגן".

מליקסון חוגג כמו מסי. ''בן אדם מיוחד, לפעמים זה לטובה ולפעמים לשלילה'' צילום: דני מרון

עם מי אתה בקשר חברי בעולם הכדורגל?
"אני לא בן אדם ששומר על קשרים. יש לי את הקליקה שלי, יש לי כמה חברים מהצפון שאני בקשר טוב איתם, וכמובן המשפחה הקרובה. לא מתפזר ליותר מדי מקומות ואנשים. אני גם מעדיף פחות להתערבב עם אנשי כדורגל או תקשורת ולהישאר בנישה שלי, להתעסק בעבודה ולא מסביב".

אז מה אתה עושה בשעות הפנאי?
"האמת, לא יותר מדי. אורלי, מה התחביבים שלי?"

היא: "משחקים בפלאפון".
הוא: "כן, קנדי קראש. ביום של משחק אני הרבה פעמים ככה יושב על הטלפון, משחק קנדי קראש ומנקה את הראש".

איזו מוסיקה אתה שומע?
"כשהייתי ילד מאוד אהבתי את שלמה ארצי. היום אני מתחבר להכל. אייל גולן אני מאוד אוהב. בשנה שעברה הלכתי עם אורלי להופעה שלו. לאחרונה התחברתי גם לאברהם טל בעקבות 'דה וויס'".

מה אתה אוהב לראות בטלוויזיה?
"אני לא צופה בטלוויזיה על בסיס קבוע. לפעמים אני רואה סדרות - 'פאודה', 'הבורר', 'שובר שורות'".

מה מרגיז אותך?
"חוסר סדר. אני מאוד אוהב סדר. בבית יש לי אישה יותר מדי מסודרת, זה גם מרגיז אותי, האובר־סדר.
"בעבודה אני מאוד מסודר - יש לי עטים בצבעים, וטושים, ואם מישהו לוקח לי אחד זה מרגיז אותי, כי אני אוהב שהכל מסודר.

"מאוד מרגיז אותי שמאחרים. אני שונא לאחר, ואני שונא שמאחרים. גם בקבוצה חשוב לי שכולם יעמדו בזמנים".

בגיל 37, עם קצב צבירת תארים מסחרר והמון כישרון ופוטנציאל, דווקא נדמה לפעמים כאילו ברק בכר קצת מקדים את זמנו.

ברק בכר מבסוט. ''בבית יש לי אישה יותר מדי מסודרת'' צילום: דני מרון