חלום אמריקני: קבלו את כוכב הפוטבול הישראלי הראשון
יניב קובלסקי הוא שחקן הפוטבול הישראלי הראשון שהתקבל לקולג' אמריקני עם מלגה מלאה. בריאיון לקראת נסיעתו הקרבה הוא מספר על הדרך הארוכה שעבר, על המשברים והשאיפות, ובעיקר על ענף הספורט שהפך אותו מילד בודד וחסר ביטחון לאדם מאושר
הכניסה השלווה לאוניברסיטת תל־אביב בשעת בוקר מוקדמת לא הסגירה במאום את מה שהתרחש מטרים ספורים משם. על מגרש כדורגל סמוך ערכו תרגילי חימום עשרות ספורטאים לבושים מדי פוטבול, מראה לא שכיח בנוף הישראלי. לרגע עולה התחושה כאילו אנחנו נמצאים בארץ אחרת. מצד אחד נערכו שחקני באר־שבע "בלאק סווארם" ומהצד השני "פיונריס" תל־אביב, רגע לפני שמפגש רבע גמר הפלייאוף ביניהן יוצא לדרך. היציע הריק התחיל להתמלא לאיטו, בעיקר בבני משפחה שבאו לצפות ביקיריהם. בצדי המגרש משך את תשומת לבו של הקהל בחור גבה קומה וגדול ממדים, עם דגל ביד.
הצעיר שנאלץ לעמוד בשולי המגרש הוא יניב קובלסקי, השם החם כיום בסצנת הפוטבול הישראלית, שלא השתתף במשחק כי המכללה בארצות־הברית שאליה הוא צפוי להצטרף בסוף החודש לארבע השנים הבאות, ביקשה ממנו לחדול מפעילות בארץ.
המכללה המדוברת היא סטון היל קולג' במסצ'וסטס, שקבוצת הפוטבול שלה משחקת בדרגת האיכות השנייה של ליגת המכללות האמריקנית. "כבר בתיכון המליצו לי לנסוע לארצות־הברית ללמוד ולשחק ומשם לעבור לקולג', אבל אבא שלי רצה שאשאר פה, אלך לצבא ורק אז אנסה לצאת לארצות־הברית", מסביר קובלסקי, "למרות שהתקדמתי וזה הפך לחלום שלי, בשלב מסוים הייתה לי הרגשה שזה לא יקרה. התגייסתי מאוחר, שקלתי 142 קילו, וידעתי עד כמה הבדלי הרמות גדולים בין הארץ לליגת המכללות".
איך זה קרה בסוף?
"פגשתי מאמן אישי לאתלטיקה קלה בשם אופיר לוי, ששינה עבורי הכול. לקח זמן עד שהוא הסכים לעבוד איתי, ואת האימון הראשון איתו לא אשכח לעולם. היה יום חם, התחלנו בכמה תרגילי אתלטיקה בסיסיים ומהר מאוד כבר לא היה לי אוויר. בשלב מסוים הייתי בטוח שהאימון נגמר, וכשהוא הסביר לי שרק סיימנו את שלב החימום, הבנתי שהוא זה שיכול להגשים לי את החלום. מאז הכושר ויכולות המשחק שלי השתפרו בצורה דרמטית, ואופיר הפך גם למנטור שלי".
כדי לנסות ולהגשים את חלומו יצר קובלסקי קשר עם מספר גדול של מכללות בארצות־הברית, ולכל אחת מהן שלח מעטפה עם פרטים ודיסק של מיטב הרגעים שלו ממשחקים. "בשלב מסוים טסתי עם אמא שלי לסבב פגישות בארצות־הברית, וכשהגעתי, התברר לי שחלק פשוט זרקו את המעטפה אחרי שראו שהיא הגיעה מישראל", הוא מספר, "אחת מהן הייתה מכללה בווסט וירג'יניה, שנציגים שלה באו לפגישה איתי, אבל לא ידעו מי אני. אחרי שהראיתי להם כמה קטעי יוטיוב, הם הבינו שמגיעה לי הזדמנות. בכל מקום שהגעתי ערכתי אימון כדי שיראו את היכולות שלי, ובפעם הראשונה, נתפסו לי הרגליים מרוב התרגשות ולחץ. באף אחד מהמקומות לא האמינו כשסיפרתי להם שאני מעל 130 קילו, בגלל שאני זז טוב יחסית לגודל שלי. למדתי הרבה מהמסע הזה ויהיה לי לא מעט ידע לתת לישראלים הבאים בתור שירצו לצאת לקולג'".
עד כמה מודעים בארצות־הברית לכך שיש בישראל ליגת פוטבול?
"המודעות נמוכה מאוד. מאמן המכללה בווצ'סטר חשב שאני עובד עליו כשסיפרתי לו שאני מישראל, בגודל שלי, עם יכולת לזוז ככה. הוא ביקש שאתקשר אליו ובטלפון שאל אם אני אמיתי".
בסופו של דבר החליט קובלסקי לחתום בסטון היל, שהייתה התחנה הראשונה בסבב הפגישות שערך. "האמת שהפתיע אותי עד כמה הם רצו אותי אצלם, עד כדי כך שניסו לשכנע אותי לחתום מיד, כדי שלא אמשיך למקומות אחרים ואולי לא אחזור אליהם", הוא נזכר בחיוך, "החלום שלי היה לשחק בקבוצה מהדרג הבכיר, אבל מהר מאוד הבנתי שבגלל העובדה שיש לי עדיין הרבה מאוד מה ללמוד, עדיף שאמצא מקום שבו אשחק הרבה, במקום קבוצה בכירה יותר שבה אחמם את הספסל. זו הייתה מכה קטנה לאגו אבל עברתי את זה. המכללות שרצו בי, נתנו לי אישור חיובי לכל העבודה הקשה שהשקעתי".
מה עלות שנת לימוד במכללה כמו סטון היל?
"עלות מחיה לשנת לימוד במכללה שבה אהיה מתקרבת ל־60 אלף דולר וקיבלתי מלגה כמעט מלאה, דבר שהוא לא מובן מאליו בדרג המכללות השני. אני הרביעי שיוצא מהארץ למכללה והראשון שזוכה לקבלת מלגת ספורט. בנוסף, אני מתכנן להוציא שם תואר בפיזיותרפיה".
יש לך חששות לפני הנסיעה?
"אני מתרגש וקצת מפחד וזה הולך להיות שינוי גדול מבחינתי, אבל בקולג' יש צוות מדהים, שראה את היכולות שלי ומאמין בהן, ורק מחכה שכבר אגיע ואהיה בידיים הטובות שלהם. מחנה האימון הרשמי לעונה הבאה מתחיל רק באוגוסט, אבל חשוב להם שאגיע מוקדם כדי שאתאקלם ואשלים פערים".
בטח תיתקל שם בעוצמות אחרות שלא פגשת כאן בארץ.
"העוצמות יהיו אחרות אבל למרות שזה יישמע מפתיע, ההבדלים לא צפויים להיות כאלה גדולים. בארץ יש לנו אולי פחות ניסיון, אבל זו ליגה של גברים, של אנשים גדולים, שרבים מהם שיחקו בעבר בתיכונים בארה"ב ובמכללות, כאלה שתעדיף לא להיתקל בהם על המגרש".
יניב קובלסקי, בן 22, נולד וגדל בירושלים לזוג הורים שלא נולדו בארץ. אמו דינה גדלה בניו־יורק, אביו נחום ז"ל הגיע ממונטריאול. "גדלתי במשפחה מאוד ציונית, שבחרה לא לגור באזור של האנגלוסקסים כדי שנהיה ישראלים, והתעקשה שנדבר רק עברית עד שהגעתי לחטיבת הביניים", מספר קובלסקי, "התפתחתי מהר מאוד, הייתי גבוה ושמן, והיו לי בעיות תקשורת וקשיי דיבור שגרמו לי להישאר כיתה".
לספורט הגיע כבר בגיל חמש, לאחר שהחל ללמוד טקוואנדו בעידודו של אביו. "היה חשוב לו שהאחיות שלי ואני נלמד הגנה עצמית ונרכוש כלים של משמעת וכבוד, כמו שהוא עשה כשהיה ילד", מסביר קובלסקי, "הייתי שם עשר שנים, הוצאתי חגורה שחורה וסיימתי קורס מדריכים, אבל אף פעם לא באמת בחרתי בזה. בשלב מסוים, הבנתי שאין לי תשוקה לעניין ושזה לא שווה לי את השקעה הגדולה והחלטתי לעזוב. משם המשכתי לשנתיים של כדורסל באליצור ירושלים. הייתי סנטר פותח ושיחקתי טוב, אבל זה קצת שעמם אותי".
איך הגעת לפוטבול?
"למדתי בתיכון הימלפרב בירושלים, מולנו היה בית ספר בויאר, וכמה פעמים בשנה היו ימים משותפים לשני המוסדות. באחד מהם ניגשו אליי שניים ושאלו אם אני רוצה לשחק פוטבול. לא הכרתי את המשחק אבל הם שכנעו אותי לבוא לאימון. השתתפתי בו, למרות שעדיין לא היה לי ציוד, והתאהבתי".
מה גרם לך להתאהב במשחק?
"פוטבול זה משחק אסטרטגי, כמו שחמט, והוא גם משחק קבוצתי. בשונה מכדורסל וכדורגל, שאפשר לקחת כדור וללכת לבד, כאן כולם תלויים בכולם. אם אני לא אעשה את הפעולה שלי, זה ייצור שרשרת שתפגע בכולם. בנוסף, הייתי ילד שמן עם קשיים חברתיים ובלי ביטחון עצמי, ופתאום מצאתי את עצמי בענף ספורט שבו מחפשים אנשים כמוני".
איך זה השפיע עליך?
"זה שינה לי את החיים. פיתחתי כישורים חברתיים. פתאום היו לי חברים, התחלתי להרגיש טוב עם עצמי וזה התבטא גם בהישגים בלימודים. כשהייתי קטן לא היו בוחרים אותי למשחקי כדורגל, ובפוטבול פתאום התחילו לרדוף אחריי. עברתי תהליך שעשה לי רק טוב".
מלבד החיבור החברתי שהיטיב עם קובלסקי, מהר מאוד התברר שגם בכל מה שנוגע לכישוריי הפוטבול, הוא הגיע בדיוק למקום הנכון בשבילו. "בכיתה י' הייתי כבר 1.90 מ' ושקלתי 123 קילו, ובדרך כלל אנשים במשקל הזה זזים בכבדות על המגרש ונראים כמו דובים, אבל אצלי זה היה אחרת", הוא מסביר, "רק אז הבנתי עד כמה הכדורסל ובעיקר הטקוואנדו עזרו לי לפתח קואורדינציה וקשר טוב בין העין, היד והרגל. במשך שעות הסתכלתי בקטעי משחק ביוטיוב, מהם למדתי המון, והרגשתי שאני במקום הנכון. הפידבקים הטובים שקיבלתי מסביב נתנו לי ביטחון והתחלתי לחלום להפוך לשחקן".
קובלסקי שיחק שנתיים בקבוצת התיכון "בויאר פרדטורס" ובכיתה י"ב החליט לעבור לשחק בליגת הבוגרים. "קיבלתי הצעות מארבע קבוצות ובחרתי לשחק בקבוצת 'מורדי יהודה' הירושלמית", הוא מספר, "הגעתי לשם בלי לדעת הרבה, כי באותן שנים רמת האימון בתיכונים בניגוד להיום, לא הייתה גבוהה. פגשתי שם את בריה שכטר, שלימד אותי לשחק הגנה, לתקל, לקפוץ ולהשתמש בידיים. הוא היה הראשון ששינה אצלי דברים, אבל אני יכול לתת קרדיט לכל אחד ששיחק איתי, או מולי, שעזרו לי ללמוד ולהשתפר. בגלל אופי הליגה שלנו, כולם עוזרים לכולם. בשלב מסוים, מאמן בשם אבי איסטן שכנע אותי לעבור לשחק בהתקפה, ואחרי עונה בינונית בתור חוסם ותופס, עברתי לתפקיד בקו ההתקפה, שבו אני משחק עד היום".
בסופו של דבר שיחק קובלסקי ארבע עונות ב"מורדי יהודה", שבהן השתפר מקצוע??ת והחל לבנות את שמו כשחקן מוביל בליגה. באותן עונות גם זכה בשני תארי אליפות עם המורדים, שהקנו לו שתי טבעות מסיביות למדי, שמעטרות כיום את אצבעותיו. "זה הכבוד שלי, אני אוהב ללכת איתן והן מתאימות לי כי אני בנאדם גדול", הוא מסביר, "זה גם עוזר להעלות את המודעות לליגה, אנשים עוצרים אותי ברחוב ושואלים על הטבעות".
לפני שנתיים הפך קובלסקי לראשון מליגת הפוטבול הישראלי שזוכה למעמד של ספורטאי פעיל בצבא (מעמד שמעניק אפשרות להמשיך בעיסוק ספורטיבי, מאפשר יציאה למשחקים ואימונים בחו"ל וכיוצא בזה - ד"מ), "הם הבינו את הרצינות שבה אני עוסק בענף, את היכולת שלי להשפיע גם בנבחרת ישראל ואת העובדה שיש לי פוטנציאל להמשיך ולהתפתח לשלב הבא", מסביר קובלסקי, "עכשיו אני מחכה לאישור קיצור השירות, כדי שאוכל להמשיך ולייצג את ישראל בארצות־הברית".
פוטבול, כידוע, הוא לא מקום לעדינים. מדובר בענף פיזי ואגרסיבי, שמחקרים שיצאו בשנים האחרונות בארצות־הברית, קבעו שהוא עלול לגרום לשחקנים בטווח ארוך נזק בלתי הפיך. עבור קובלסקי העובדות האלה פחות מטרידות, "ברגע שיש לך תשוקה למשהו ההשלכות פחות משנות", הוא טוען, "פוטבול זה משחק אגרסיבי אבל בשליטה, וחייבים ללמוד אותו היטב. ברור שאני מנסה לשמור על הבריאות ולהיזהר וצריך לדעת לשחק, אבל הצד המנטלי חשוב לא פחות, ואתה חייב לדעת להכין את עצמך ולעלות בלי פחד למגרש".
איך מתמודדים עם הפחד?
"זו עבודה שלך על עצמך. תשאל כל שחקן בליגה והוא יגיד לך שזה שווה את זה, למרות שלא מקבלים כסף ויש סיכוי להיפצע. יש אצלנו גם שחקנים בני חמישים. כיף לתקל ולהיכנס באנשים, לקחת את הבנאדם שלך ולרוץ עד שאתה מפיל אותו לרצפה, זו חוויה, אנחנו קוראים לזה 'פנקייק', אתה מוריד את השחקן ואז מורח אותו. יש אנשים בליגה שטוענים שאני שחקן קצת מלוכלך, שנותן מכות מאוחר וחזק מדי, אבל אני לא מסכים איתם".
גם אמא של יניב, דינה, שכמעט לא פספסה משחק שלו מאז הצטרף לפוטבול, לא מוטרדת מההשלכות האפשריות, "זה לא משחק עדין, אבל יש כללים ואי אפשר סתם לפגוע במישהו", היא טוענת, "יש חששות בכל ספורט ולכל אמא, אבל העיסוק בספורט חשוב ותורם הרבה. תראה פה שאחרי שמפילים מישהו, מיד מושיטים לו יד ועוזרים לו לקום".
למרות שהוא רגע לפני מימוש החלום הגדול ביותר שלו, השנה האחרונה בחייו של קובלסקי הייתה עמוסה ברגעים קשים. זה החל במעבר לקבוצת "פיונירס תל־אביב", שהסעיר את ביצת הפוטבול המקומית. "עברתי לתל־אביב משיקולים מקצועיים ומהרצון לאתגר את עצמי ולדחוף את הקריירה שלי קדימה" הוא מסביר, "היו לי חששות בהתחלה. אצלנו בליגה בארץ לא מקבלים כסף, קבוצה היא המשפחה שלך וזה לא היה צעד פשוט לקום ולעזוב. המעבר לא התקבל בעין יפה, אבל עם הזמן הדברים השתפרו והיום אני שוב בקשר טוב עם האנשים מ'מורדי יהודה'".
בנוסף, הוא נאלץ להתמודד עם האובדן הפתאומי של אביו, נחום. "הוא סבל מבעיות בריאות בשנים האחרונות, אבל באותו הלילה אמא שלי ואני טיפלנו בו עד השעות הקטנות, ואז הוא הלך לישון ולא קם", הוא מספר, "התנדבתי במד"א בתיכון, וכשגילינו שהוא לא נושם, התחלתי מיד החייאה, למרות שהבנתי שהסיכוי להציל אותו קטן. זה לילה טראומטי שלא אשכח בחיים. בנוסף, נפרדתי השנה מטרי היל, שהיה המנטור המקצועי שלי, ויחד עם אבא, דחף אותי לכיוון הקולג'. החברים שלי מהתיכון ומהפוטבול עזרו לי להחזיק מעמד ולא ליפול בתקופה הזו".
קובלסקי מגיע ממשפחה דתית, אבל הוא עצמו כבר אינו חובש כיפה. "עברתי עם זה תהליך ארוך, שבמהלכו הרגשתי שיש לי קשר אחר אלוהים, ושהמצוות הן לא מה שהופכות את הקשר הזה לרציני", הוא מסביר, "דיברתי על זה עם ההורים בכיתה ט', היה להם קשה בהתחלה, אבל מהר מאוד הם קיבלו אותי כמו תמיד. חונכתי קודם כול להיות בן אדם טוב, אני מגדיר את עצמי כאדם רוחני, בגבולות הגזרה שלי, ומדי פעם אני מניח תפילין. אי אפשר להתכחש לאלוהים, כשאתה יודע שהוא שם".
בנוסף למשחקי הליגה, ערך קובלסקי בשנים אחרונות יותר משלושים הופעות בנבחרת הלאומית של ישראל. "בניגוד ל'תאקל פוטבול', שאות?? אנחנו משחקים בארץ תשעה מול תשעה, בגלל מחסור במגרשים ושחקנים, במשחקים בינלאומיים משחקים את המשחק הרגיל, 11 מול 11, והשינוי הוא לא פשוט", הוא מסביר, "ועדיין, בהופעה הרשמית הראשונה שלנו, מול ספרד ב־2015, הפתענו וניצחנו, מה שעזר לנו להתקבל לדרג השני באירופה. יש כרגע באירופה 33 נבחרות, והענף הולך ומתפתח גם בינלאומית".
איך אתה רואה את עתיד הענף בארץ?
"אני מאוד אופטימי לגביו. זה משחק שתורם לחינוך, עוזר להכין נוער לקראת הצבא, מלמד על משמעת, אחדות, להמשיך הלאה למרות שקשה ומפתח מנטלית".
מי הקבוצה שלך ב־NFL?
"ניו־יורק ג'טס. הם לא מנצחים יותר מדי ובדרך כלל מאכזבים, אבל אהבה לקבוצה שלך זו נאמנות שלא מוותרים עליה".
יש סיכוי שתגיע לשם?
"הלוואי. בטוח שאנסה את מזלי בסיום הלימודים, אבל פשוט זה לא יהיה. אם זה לא יקרה, אסע לאירופה לשחק עוד כמה שנים ולצבור ניסיון ואז אחזור לארץ".
על מה אתה חולם?
"לייצג את המדינה והעם היהודי בכבוד, להגשים את החזון של אבא שלי ושל טרי ולהגיע הכי רחוק שאני יכול בפוטבול. בעתיד אני רוצה לפתח את הענף פה בארץ, להיות מעורב עם הנבחרת ולפתוח מקום משלי, שבו אתן לצעירים אפשרויות שלי לא היו. למרות שהייתה לי סביבה תומכת, במשך שנים עבדתי ושיחקתי מסביב לשעון והתמודדתי עם קשיים רבים בכדי לממן אימונים וטיפולים. זה אמנם בנה אותי, אבל זה ממש לא אידיאלי אם אתה רוצה להפוך למקצוען. קשה לי לראות סביבי צעירים עם פוטנציאל להגיע רחוק אבל בלי יכולת כלכלית ובעתיד אנסה לשנות את זה".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"קשה לי לשים את זה בתור מספר. האושר שלי הוא שאני מגשים את עצמי ומנצל את הפוטנציאל. זו הפעם הראשונה שאני לא צריך לדאוג מה יהיה השלב הבא, כי האנשים הטובים שמחכים לי בקולג' יחליטו בשבילי. חשוב לי להמשיך את הדרך של אבא שלי ושל טרי וכל האנשים מהענף בארץ. זו תהיה שליחות אדירה עבורי להיות חלק מקבוצת פוטבול בקבוצה בארצות־הברית. הלוואי שאצליח לשנות את הדעה אפילו של מאה אנשים בנוגע לישראל וליהודים".
ליגת הפוטבול הישראלית, ה־IFL, קיימת במתכונתה הנוכחית כבר עשר שנים תחת התאחדות "איילת", שאחראית על הענפים הלא אולימפיים בישראל. היא משוחקת בשיטת "תאקל פוטבול" (ראו מילון מונחים) וכיום משחקות בה שמונה קבוצות בוגרים, מהצפון ועד הדרום, ורשומים בה 371 שחקנים פעילים.
70 אחוזים מהשחקנים הם ילידי הארץ, מתוכם 20 אחוז דתיים. היא כוללת גם שחקנים מהמגזר החרדי והערבי־ישראלי. הליגה, שמקפידה לשמור שבת וכשרות, גם בפעילות השוטפת וגם במסגרת הנבחרת נקראת על שם משפחת קראפט, לאחר שבשנת 2008 פרש את עליה את חסותו רוברט קראפט, יהודי חם והבעלים של הניו־אינגלד פטריוטס, אלופי ה־NFL בשנה החולפת.
בנוסף לתמיכה השנתית שמעביר קראפט לליגה, פורסם שבסוף 2016 תרם שישה מיליון דולר לקומפלקס ספורט יוקרתי המוקם בימים אלה בעמק הארזים בירושלים וצפוי לדחוף את הענף קדימה.
בנוסף לליגת הבוגרים, הולכת ומתפתחת לה גם ליגת פוטבול לתיכונים בארץ. כרגע בליגה תשע קבוצות, כאשר שתיים נוספות אמורות להצטרף בעונה הבאה, וכרגע רשומים בה 340 שחקנים. ליגת הפוטבול המקומית היא על טהרת החובבנות, לא משולמות בה משכורות, ובהרבה מהמקרים השחקנים הם אלה שממנים את הציוד היקר והנסיעות. מדובר בענף החמישי בגודלו בארץ, והגדול ביותר בין אלו שאינם אולימפיים.
"כיף לתקל ולהיכנס באנשים, לקחת את הבנאדם שלך ולרוץ עד שאתה מפיל אותו לרצפה, זו חוויה. אנחנו קוראים לזה 'פנקייק', אתה מוריד את השחקן ואז מורח אותו. יש אנשים בליגה שטוענים שאני שחקן קצת מלוכלך, אבל אני לא מסכים איתם"
תאקל פוטבול - זהה למשחק הפוטבול, אך בקבוצות של תשעה מול תשעה. המשחק משוחק בצורה הזו בארץ, בעיקר בעקבות מחסור במגרשים גדולים ובשחקנים פעילים.
פלאג פוטבול - גרסה רכה ומרוככת של משחק הפוטבול, שמתנהל ללא מגע פיזי. הענף משוחק בישראל כבר עשרים שנה וכיום יש בארץ 180 שחקניות, ב־14 קבוצות ו־400 שחקנים ב־40 קבוצות. נבחרות ישראל בענף הגיעו לכמה הישגים מרשימים לאורך השנים, נבחרת הנשים סיימה במקום השני באליפות אירופה והגברים ברביעי.
טאצ'דאון - מטרת העל של משחק הפוטבול היא להיכנס לרחבת היריב עם הכדור, כאשר הוא בשליטתו המלאה של השחקן התוקף. מהלך מוצלח מקנה לקבוצה "הכובשת" שש נקודות ואפשרות נוספת לבעיטת שדה, שיכולה להקנות נקודה נוספת.
נסיון/ דאון - בכדי להשיג את מטרת העל, טאצ'דאון, על הקבוצה התוקפת להתקדם בכל פעם לעבר רחבת היריבה עשרה יארד (9.14 מטר), כאשר ניתנות לה ארבע אפשרויות למהלכי התקפה. במידה ותיכשל הקבוצה, יעבור הכדור לקבוצה היריבה.
קווטרבק - השחקן המרכזי בקבוצת ההתקפה. הוא זה שקובע את מהלך ההתקפה, וברוב המוחלט של המקרים, הוא זה שיקבל את הכדור בתחילתו. בכל משחק, יש לכל קבוצה בין 150 ל־200 מהלכי התקפה שונים.
קו ההתקפה - מטרתו להגן על הקווטרבק במהלכי מסירה, וליצור חורים בהגנה עבור הרץ במהלכי ריצה. קו ההתקפה מורכב מחמישה שחקנים בתפקידים שונים. זה התפקיד שבו משחק יניב.
אקו"ם