מה מיוחד פה? הכישלון של ז'וזה מוריניו
נפילה חדה בממוצע השערים. ניצול מינימלי של רכש התקפי מרשים. והאדרת שחקנים אפורים על חשבון יצירתיות. ז'וזה מוריניו ממשיך לספר על השינוי הגדול שהוא הביא למנצ'סטר יונייטד, אבל המציאות מספרת סיפור אחר. כישלון במספרים
בראיון לגארי ליניקר מוקדם יותר העונה התגאה ז'וזה מוריניו בשינוי גדול שאותו הביא למנצ'סטר יונייטד. הוא תיאר זאת כשובה של "שמחת החיים." אולי המועדון צריך להתחיל לשדר את ישיבות הקבוצה או המסיבות המשותפות, כי לדברים של המנג'ר אין אפילו כיסוי קלוש במגרש. אם הקבוצה השתפרה במשהו זה במשחק הגנה יותר אחראי וטוב, בהתקפה היא היתה מחרידה.
כרגע עומדת יונייטד על ממוצע של 1.4 שערים למשחק. השיפור לעומת העונה שעברה, שבעקבותיה פוטר לואי ואן חאל 1.3) שערים למשחק,( הוא מעליב. היא רכשה בקיץ שלושה שחקני התקפה - זלאטן איברהימוביץ,' הנריק מיקיטריאן ופול פוגבה - ועונת הנפל של המאמן ההולנדי התרחשה לאחר שחרור רובין ואן פרסי והרכש ההתקפי היחיד היה אנטוני מרסיאל הצעיר.
בעונת דיוויד מוייס המושמץ ובעונת ואן חאל הראשונה עמדה יונייטד על 1.7 שערים למשחק. אלכס פרגוסון השאיר מועדון שכבש בשתי העונות שלו יותר 2.3-מ שערים למשחק. יונייטד אמנם הגיעה לגמר הליגה האירופית, אבל לא כי שיחקה טוב יותר בהתקפה. במשחקי הנוקאאוט במפעל כבשה 10 שערים בשמונה משחקים בתוך 90 הדקות -1.25 שערים למשחק.
חלק מהנתונים הפנימיים איומים עוד יותר. יונייטד כבשה רק שבעה שערים בעשרת המשחקים מול חמש הקבוצות הראשונות בטבלה. מול אותן קבוצות היא כבשה בעונה שעברה 10 שערים. הקטסטרופה האמיתית היא במשחקי הבית: אפילו היורדת האל הבקיעה יותר שערים ביתיים מיונייטד, ורק ארבע קבוצות הבקיעו פחות ממנה. חוסר היכולת להבקיע בבית הוא שם אחר לחוסר יכולת לפרוץ הגנה.
גם מאזן ההבקעה בחוץ פחות מרשים משנדמה - שער בודד מול חמש הבכירות. למעשה, סוג הכדורגל היחיד שבו יונייטד כבשה בקצב סביר העונה הוא משחקי חוץ מול קבוצות מרכז טבלה ותחתית. הנה עוד נתון מעליב: 17 השערים שכבש איברהימוביץ' היו שליש מתפוקת ההתקפה של הקבוצה, והוא עשה זאת 28-ב משחקים בלבד. רק פרננדו יורנטה בסוואנסי היה אחראי לאחוז דומה משערי קבוצתו.
מוריניו הרבה להאשים את המזל אחרי שהוחמצו נקודות בבית. אי אפשר להכחיש - המזל יכול היה לקרב את יונייטד למקום הרביעי, שנדמה שהפך למטרה מקודשת למועדון, שלא סיים מתחת למקום השלישי בין 1992 ל-2013.
האמת היא שהידע והסגנון ההתקפי שלו כבר נראים פחות ופחות רלוונטיים. הפורטוגלי מעולם לא היה מאמן התקפי, אבל בחמש עונותיו המלאות בצ'לסי כבשו קבוצותיו 73-ו 71 ,64 ,72 ,72 שערים 1.85 - שערים למשחק. בעונה שעברה הבלוז היו איומים 16-ב המשחקים שאימן עם רק 17 שערים 1.06) למשחק,( אבל הבעיה, מסתבר, לא היתה בסגל. משהוחלף הפכה לקבוצת התקפה מצוינת עם 42 שערים 22-ב משחקים. עם מאמן חדש העונה כבר הגיע 80-ל שערים, ודווקא הרכש ההתקפי היה מתון.
לעומת זאת, לאוהדי יונייטד היתה הזכות לצפות להתפוצצות התקפית. בקיץ נרכשו שלושה שחקני התקפה, שהבקיעו לא פחות 83-מ שערים בעונה שעברה. אליהם אפשר היה להוסיף את מרסיאל ומרכוס ראשפורד.
הכישלון של מוריניו היה להוציא עונת התקפה חלשה מכל שחקן התקפי בפני עצמו. הנתונים הבאים הם על הליגה בלבד: פוגבה ירד משמונה שערים (ביובנטוס) לארבעה; מיקיטריאן 11-מ (בדורטמונד) לארבעה; מרסיאל 11-מ לארבעה; וויין רוני משמונה לחמישה; ג'סי לינגארד מארבעה לאחד. אפילו איברהימוביץ' ירד 38-מ שערים בצרפת 17-ל באנגליה.
רק שני שחקני חוד שמרו על מאזן ההבקעה: ראשפורד משחזר בינתיים את חמשת שערי הליגה שלו - אבל הוא כבר שיחק העונה 32 משחקים, לעומת 11 בעונה שעברה. חואן מאטה הגיע שוב לשישה שערים ואפילו בפחות משחקים.
מאמן אמור להצליח לפחות עם חלק משחקניו. למה? שינויי תפקיד דחופים לשחקנים קדמיים הם סיבה אחת לאובדן ביטחון. כל עוד זלאטן הבקיע, לשום שחקן לא היה רישיון לשחק קרוב אל השער. הכדורגל היה שקוף מאוד: מסירות דרך המרכז הן בגדר הבלתי קיים, והמקום היחיד שממנו יונייטד מייצרת משהו הוא באגפים. זהו אמנם משחק שמעוגן בהיסטוריה של יונייטד, אבל כדורגל אגפים הוא כדורגל של מספרים, והרבה מההגבהות היו אל שחקן התקפי או שניים בנחיתות מספרית קשה.
מוריניו שיחק לרוב עם שני קשרים שכמעט לא נכנסים לרחבה וגם לא מהווים איום ממרחק. אלו שיפרו מאוד את המספרים ההגנתיים, אבל הותירו את ההתקפה דלה מאוד. המדאיג מבחינת אוהדי יונייטד הוא שהשחקנים הללו - כמו אנדר הררה, מרואן פלאיני ומייקל קאריק - מוגדרים על ידי המנג'ר כמי שהצליחו העונה. האפורים והטקטיים הם מי שמקבעים את מקומם בהרכב.
ואחרי כל האפרוריות יש סתם הזנחה. בקבוצה גבוהה מלאה נוגחים טובים, בליגה שבה הכדור הנייח אחראי לכשליש מהשערים, למנצ'סטר יונייטד אין אפילו מבצע סביר לכדורים חופשיים לא ישירים.
מכיוון שכיום יונייטד היא קבוצת פאר בעיקר ביולי-אוגוסט - שוברת שיאי העברות - נזרקים באוויר שמות גדולים. יונייטד תאבד את דויד דה חאה לריאל מדריד לא בגלל הגעגועים לספרד, אלא כי שחקן ברמתו ראוי לקבוצה ראויה. חאמס רודריגס וגארת' בייל מוזכרים כמי שיעשו את הדרך ההפוכה, והשמועות על אנטואן גריזמן רק יתגברו אם יונייטד תגבר על אייאקס.
ביונייטד המודרנית שמועות רכש מתממשות לעיתים קרובות. החקירה בעניין עסקת פוגבה מצביעה על מועדון שישלם מכל צידי השולחן, אבל לכוכבים ברמה הזו כדאי להביא דבר אחד בחשבון: המועדון עשיר, הקהל מרגש והקבוצה אפילו משחקת במוטיבציה גבוהה, אבל כוכבי התקפה קמלים שם.
אקו"ם