העונה דורשת צדק: מכבי ת"א לא ראויה לאליפות
הניצחון של הצהובים על הרצליה הגביר את הסיכוי שלהם להעפיל לפיינל פור והותיר טעם רע. לא בגלל שנאה למכבי, אלא מכיוון שאחרי עונה סדירה נוראית, הקבוצה זקוקה לבעיטה בישבן ולא להנפת צלחת
תוצאת המשחק הראשון בין מכבי ת"א לבני הרצליה מדאיגה. הפגיעות של הרצליה, הרוח החדשה הנושבת ממשרוקיתו של אריק שיבק, רומזות שיש סיכוי יותר מסביר שמכבי תעלה לפיינל פור ללא קרב ראוי ברבע הגמר.
ועצם העלייה שלה, אם תתרחש, תותיר טעם רע. לא בגלל שנאת מכבי, לא בגלל אהבת הרצליה, אלא כי עונת הכדורסל הזו דורשת צדק. פואטי, מעשי, תוצאתי. לאחר כל מה שעברה העונה, ובטח לאחר הסיבוב השלישי, מכבי ת"א לא יכולה לחגוג 15-ב ביוני בחדר ההלבשה שלה עם שמפניות ניתזות לכל עבר, עם "אליפות היא אליפות," ועם "מגיע לנו סוף מתוק אחרי כל מה שעברנו העונה."
לא רק בגלל שאליפות לא תמחק את הנזק התדמיתי, המקצועי והפיננסי של הקבוצה, אלא גם כי העונה הזו חייבת להעניק לכך חותמת רשמית, כמו הבעיטה בישבן שהיא חטפה ביורוליג, כמו ההפסדים המקומיים, כמו חילופי המאמנים, כמו החתמות ושחרורי השחקנים. עונת 2017 השוויונית, המרתקת והבלתי צפויה, ראויה ליותר מהקלישאה על "יופיו של הספורט."
אין כאן שום יופי, הדר או גרם של רומנטיקה, והעונה פשוט לא יכולה להסתיים בתור ארבע ספרות הכתובות בתחתיתו של דגל האליפויות הצהוב של מכבי ת"א התלוי מתקרת האולם, שבו מצוינות כל (מאות(? השנים שבהן זכתה הקבוצה באליפות. ארבע הספרות הללו, ,2017 צמודות למילים "אלופת המדינה," ראויות להיתלות מהתקרה בחולון או באילת. כי אם כבר תקרת זכוכית בלי יכולת להשתתף ביורוליג, לפחות שיהיה
תלוי ממנה דגל.
2. הפועל ירושלים, מספר שתיים מיתולוגית, תופסת גם בעניין הזה את המקום השני אחרי מכבי ת"א. גם לה לא באמת "מגיע" לזכות באליפות. לזכותה ייאמר שהאסטרטגיה ללכת על אירופה היתה ידועה מראש. היציבות שהיא סיפקה לצוות המקצועי ראויה להערכה, ואולי אף העניקה לו סבלנות גדולה מדי (כי גם למאמן זר יש "מעמד מאמן," לכל המודאגים ממעמד המאמן המקומי.(
בניית הסגל היתה מרשימה והחיזוקים שהונחתו לקראת סוף העונה, ריצ'רד האוול (זר עם תעודת זהות כחולה) ואלסנדרו ג'נטילה (שחקן פרנצ'ייז יורוליג עד לא מזמן,( נראו כמו מכה ניצחת, פלומבה שהגיע בצורת סמיילי שתבטיח שטראומת ראשל"צ לא תחזור העונה. גם הרגישות שגילתה למצוקות האישיות של השחקנים, במקרה האחרון אמארה סטודמאייר שחזר מארה"ב, ראויה להערכה ושידרה ביטחון ואמונה בשחקנים. יכול להיות שלטווח הרחוק, שכרגע נמצא ממש קרוב, זה ישתלם.
אבל בכל פעם הופיעה המציאות וסטרה לתוכניות הירושלמיות בפנים. הכדורסל שראינו ממנה לאורך מרבית העונה היה תאונה אסתטית מתמשכת. חוסר הרצון להתנער מקיבעונות של סגנון ולתת לסוסים האתלטיים לרוץ המאיס את הצפייה בחצי המגרש שאליו ירושלים התקיפה. חוסר היכולת להשתמש בצורה עקבית, מותאמת ומענישה בסטודמאייר מעניק ציון נכשל בהבנה טקטית של חומר השחקנים (גם לשחקן יש אשמה, בעיקר בחוסר היכולת שלו להגיב לשמירה כפולה.( חוסר היכולת לייצר דומיננטיות כמעט מוחלטת, כושר הרתעה וסגנון מכניע ומכריע, הפכו את ירושלים לעוד קבוצה, כשהיא בעצם בעלת סגל המחייב אליפות בכל מחיר.
ואולי תהיה זו נהריה שתעניש את ירושלים ותראה לה איך גמישות טקטית עם הרכב שחקנים ומעבר לסמול בול, מנהיגות ברורה והיררכית שעונה לשם סקוטי הופסון, הן היסודות לקבוצת כדורסל מממשת פוטנציאל. לאחר שחרורו הכפוי של יינסי גייטס, תודה לאל המבחנות, התברר שהאיש הגדול היה הפקק שתקע את ההתקפה שלה והחור השחור בהגנה שאליו יכלו להיבלע כוכבי לכת שלמים, שנעלמו אל האופק יחד עם מטוסו של גייטס. ועל כן נאמר כולנו, לצד חולון ואילת: איה איה, נהריה.
אקו"ם