ראשי » ספורט » ליגת העל » חדשות ליגת העל

דלת סגורה: אוחנה יתקשה להביא ערבי לבית"ר

האייקון הירושלמי, שלא יודע להזיע, יצטרך לצאת ממתחמי הנוחות שלו ולהיאבק בכוחות החזקים ששולטים בעיר הבירה המסובכת והמקצינה. למרות הכריזמה והאסרטיביות לא יהיה לו קל סיכוייו לשנות סדרי בראשית. וגם: הבעיה בנבחרת מתחילה בדור הצעיר

1. 5040 צופים באו אתמול לנתניה לראות את נבחרת ישראל מול יריבה שמדורגת במקום ה-106 בעולם. 5000 צופים זה יחסית לא מעט לניסוי כלים מול יריבה חלשה ולא מעניינת שניצחה בשלוש השנים האחרונות רק פעמיים את סן מרינו ואנדורה. אתמול עד הדקה ה-95 היא היתה כבר עם הניצחון השלישי תוך 3 שנים, על האימפריה הישראלית, אבל הוא חמק לה ברגע האחרון עם פנדל מפוקפק מאוד אותו ניצל בן שהר.

בסוף המשחק דיברו בסביבת הנבחרת על הגישה של השחקנים למשחק, על חוסר היכולת או הרצון להתרומם ולתת אנרגיה מול נבחרת בעלת פרופיל נמוך. תלו בלי סוף סיבות על הקיר. על הגישה הזאת מנצח אלישע לוי. ללוי יש מזג שונה מרוב מאמני הכדורגל שעבדו בנבחרת ישראל לאורך ההיסטוריה. הוא לא איש של עימותים, מאבקים ומשחקי כבוד. יש לו גישה מחויכת, מבינה לליבו של שחקן, ומתרחקת ממוקשים שבקלות אפשר ליפול אליהם.

יש מאמנים שרואים הכל ומגיבים בהתאם. יש מאמנים שרואים הכל, אבל מעדיפים לסנן את דרך התגובה שלהם לאורך זמן ולא מיידית. דרור קשטן כמו עמנואל שפר היו חסידי כאן ועכשיו והיו חסרי סבלנות להפרות משמעת או לסטייה מהנורמות שלהם. אברהם גרנט ואלישע לוי הם חסידי הגישה האחרת, אבל פראיירים אי אפשר לכנות אותם. ניר ביטון למשל יידע לתת פרשנות לימי אלישע.

ברמת הנבחרת, בניגוד למה שקורה בקבוצות, האפשרות לייצר שינוי מהותי בגישה הוא קטן. למרות ששחקני הנבחרת הם שחקנים בכירים בישראל, וגם בחו״ל, למרות גילגולי העיניים, פרנסתם היא לא בנבחרת אלא בקבוצות, והנבחרת היא מקום שנועד לתחזק בעיקר את המוניטין והבכירות של השחקן, במיוחד כשיש משחקים מול איטליה או ספרד שיש להם מוניטין וחשיפה עם ווליום גבוה במיוחד.

כיוון שמותג הנבחרת הישראלית הוא די חלש, סדר העדיפויות התודעתי של השחקנים כלפיה הוא בהתאם, ותמיד התירוץ אחרי משחקי נפל כמו אתמול הוא שברגע האמת הכל ייראה אחרת.

רק לפני כמה ימים הוכרע גמר ליגת האלופות בין ריאל מדריד ליובנטוס. לא ניתן ואין אפשרות להשוות כלל בין המשחק בנתניה למשחק בקארדיף. אבל רונאלדו, שחקן עם הכנסות של 100 מיליון יורו בשנה, לא היה זקוק ליריבה כמו יובה כדי לתת הצגת על.

ראינו אותו העונה בעשרות משחקים מול יריבות נחותות בהרבה, אותו ואת חבריו, שעל פניו הכנסותיהם מובטחות ועתידם הכלכלי מסודר עשרה דורות קדימה. ועדיין המחויבות שלהם למשחק, לקהל, לכבודם המקצועי, נמצאת בדרגות אחרות לגמרי מהמחויבות כאן.

אבל לא מדובר רק במחויבות. כדורגלני הנבחרת היום, גם הבכירים שבהם, חסרו כולם בתחילת דרכם את האלמנטים שהופכים את עמיתיהם באירופה לטובים מהם בכל הפרמטרים. ראינו בנתניה אתמול את נבחרת ישראל, במצבי ההבקעה שכבר הגיעה אליהם, כושלת בגלל פגמים וכשלים שלא עבדו עליהם כשהם היו ברי תיקון, בגיל 13-12.

הדשדוש יימשך הלאה וייעדר רק אם היום, בגילאים הקריטיים, לוקחים את הילדים האלו בידיים. אם כן - הפירות ייראו בעוד עשור. וזה טוב.

2. בית״ר ירושלים פתחה אתמול עידן חדש ואלי אוחנה יחד עם אלי טביב, כינסו מסיבת עיתונאים לכבוד הגעתו של האייקון למועדון, ״כדי לעשות שם סדר״.

אוחנה, יחד עם אורי מלמיליאן, הוא גדול שחקני המועדון. בניגוד למלמיליאן הלא תקשורתי וחסר כישורי החשיפה, למרות האהדה אליו והקונצנזוס סביבו (הרבה יותר מאוחנה), אוחנה משופשף מאוד בהתנהלות מול התקשורת, אבל עדיין חסר כל כישורים ניהוליים. הוא מקווה שבזכות הכריזמה הטבעית שלו, הוא יצליח ״לפתוח דלתות״ שנותרו מוגפות בגלל התדמית הבעייתית של המועדון, שלא השתפרה מאז הצטרף אליו אלי טביב.

אוחנה הוא בסך הכל בחור טוב אבל כזה שסיגל התנהלות מפונקת ומרופדת מאז שהתיישב בת״א והפך לאיש תקשורת דעתני שיושב באולפני ערוץ הספורט, שם ניצל את המעמד האייקוני שלו כדי לעבור כל מהמורה אתית כזאת או אחרת בהיותו בעל אינטרסים מסועפים.

אוחנה, שלא יודע להזיע, יצטרך לצאת ממתחמי הנוחות שלו ולהיאבק בכוחות חזקים. ירושלים, וזה לא קשור ישירות לבית״ר, היא עיר מסובכת מאוד. ענייה, ומקצינה. אפילו דרכי הגישה לאיצטדיון טדי הופכים בלתי נסבלים במשחקים גדולים, ומעלים עצבנות.

זה קשור בתשתיות, בחוסר כבוד והתחשבות בקהל, באמצעי בטחון מכבידים, בכרך עצום שמנסה לפתור בעיות תוך כדי תנועה.  מצד אחד יש ניסיון של ניר ברקת למתג את ירושלים כעיר שיודעת ללכת בין הטיפות וליהנות מכל העולמות, אבל בתכל'ס המספרים קשים.

בית״ר היא לא חלק מהסיפור שניר ברקת מספר על ירושלים. היא נגועה בגזענות וברקת ביחסים רעועים עם טביב, אבל בקשר טוב עם אוחנה שתמך בו לראשות העיר ואף צולם איתו לצורכי יח״צ.

אוחנה דיבר אתמול באסרטיביות על מלחמה בגזענות, ודיבר על כך שהקבוצה לא תמנע מלבחור שחקנים בגלל צבעם, מינם או גזעם. יכול להיות שמה שהוכתב בכוח ע״י ארקדי גיידמאק שכפה בן לילה את הבאתם של שני שחקנים מוסלמים, לאו דווקא כוכבים פורצי דרך, אלא רק בגלל שהם מוסלמים, היה מהלך גידמאקי דווקאי, שלא תרם דבר ורק העצים את אירגוני החבלה שהשתלטו על היציע המזרחי.

אוחנה לדעתי יתקשה לחצות את הרוביקון ולהביא שחקן ערבי לבית״ר, אבל אם יעשה מהלך שלא קרה גם בימי הפטרונים הגדולים רובי ריבלין ואהוד אולמרט, הוא ייכנס להיסטוריה כפורץ דרך. אם לא, כבר אף אחד אחר לא יצליח.

מועדון כדורגל שרוצה להתמודד על אליפות, אפילו בישראל, צריך להתאים את עצמו לעידן הנוכחי. לטביב יש עין מצוינת בבחירת שחקנים, אבל כל עוד לא ייבנה שם מודל ניהולי מתקדם, חתול הרחוב טביב והכריזמה של אוחנה יתנגשו בתו האיכות של באר שבע ומכבי ת״א, יום גרו גם אחרי מכבי חיפה. זו לא בושה להיעצר אחריהן. הישגים ותארים הם דבר חשוב, אבל לאוחנה יש עכשיו משימות חשובות מאלו. סיכוייו לשנות סדרי בראשית? לא גבוהים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg