במקום דרוך: נבחרת ישראל לא הולכת לשומקום
השחקנים מתאספים, מפזרים סיסמאות של חיילים, שמגיעים למילואים אבל מה תכל׳ס צופן העתיד לנבחרת ישראל, שחוץ מאותו עידן רחוק ב-1970, מעטים מאוד המקרים בהם עמדה ביעדים שלה. וגם: איך זה שאוהדי מכבי חיפה והפועל ב"ש יותר נאמנים מהשאר?
1. מנהלת הליגה בכדורגל פרסמה בשבוע שעבר נתונים על מכירות כרטיסים למשחקים בליגת העל ופילחה את הנתונים לפי הקבוצות. עפ״י הנתונים הראשונים לזהות די מוקדם בעונה שהפועל באר שבע תהיה אלופה עונה שניה ברציפות היו דווקא אוהדי מכבי ת״א שבאו למשחקי החוץ של קבוצתם בממוצע של 1700 צופים, כשאוהדי באר שבע למשל שצריכים לעשות נסיעות ארוכות יותר מהדרום, ולא נמצאים ברובם במרכז הארץ כמו אוהדי מכבי ת״א, הגיעו למשחקי החוץ ב-20 אחוז יותר מאוהדי יריבתם - כ-2200 צופים.
הקהל של מכבי ת״א ידוע כדעתן וביקורתי מאוד כלפי הקבוצה שלו, וכשהוא מזהה מלמעלה התנהלות שיש בה ריפיון, כמו למשל חולשה ברורה במדיניות הרכש של המועדון, הוא ממהר להצביע ברגליים ופשוט לא להגיע למשחקים. אוהדי מכבי ת״א לא מילאו גם את האיצטדיון הביתי בנתניה ולמרות שתכולתו כ-13 אלף, הממוצע היה פחות מ-10 אלפים.
באר שבע על הסוס. דווקא המשחק הנצפה ביותר בטרנר היה בעונה החולפת נגד הפועל ת״א (16100 צופים), אבל הממוצע לאורך כל העונה היה כמעט סולד אאוט והיה על סף 15 אלף צופים.
שני מועדונים גדולים שסוחבים אחריהם עונות גרועות רצופות מרשימים מאוד בנאמנות של אוהדיהם - מכבי חיפה והפועל ת״א. מאז נחנך סמי עופר לא רוותה בו מכבי חיפה נחת, אבל הקהל שלה רואה בו חוויית צפייה משמעותית והוא לא מיהר להרים ידיים.
למרות הכישלונות שמתמשכים מכבי חיפה הביאה למשחקי הבית בממוצע כמעט 20 אלף צופים, מספרים אדירים יחסית למצב, ודווקא מול בית״ר ולא מול שתי הגדולות, מילאה את סמי עם 29 אלף. עגמות הנפש הבלתי נגמרות לא מרפות את ידי האוהדים, ויכול להיות שאת העידן הרע הזה הם מעדיפים לעבור יחד, כקהילה, וגם במשחקי החוץ השליטה של אוהדי מכבי חיפה מוחלטת - כ-3200 צופים, כמעט כפול למשל ממכבי ת״א.
נאמנות לא פחותה מגלים גם אוהדי הפועל ת״א, שמלווים אפילו קבוצה גרועה בהרבה משל מכבי חיפה, אבל עדיין מגיעים במספרים משוגעים. המשחק במחזור כלפני אחרון שירת את הירידה, מול אשקלון, היה הנצפה ביותר במשחק הבית, כ-9200 אוהדים, כשגם למשחקי החוץ אוהדי הפועל ת״א מגיעים במספרים גדולים יותר משל אוהדי מכבי ת״א, צמודים מאוד למספרים של אלה של באר שבע.
במונחים כלכליים, הליכתה של בפועל ת״א לליגה הלאומית תגרום בעונה הבאה לאובדן הכנסות של עשרות אלפי אוהדים, גם כשמוסיפים לכך את ירידתה של הפועל כפר סבא (כ-2100 אוהדים) ומקזזים את המספרים הצפויים בעונה הבאה של מכבי נתניה (כ-5000 אוהדים) והפועל עכו (כ-1500).
2. הכתיבה על נבחרת הכדורגל שתשחק היום מול אלבניה במשחק רשמי במוקדמות גביע העולם נדחקת לסעיף 2, מה שמלמד על המצב. הוא לא טוב. לאורך עשרות שנים נבחרת ישראל עוברת דרגות שונות של שפל. היא לא נבחרת הולנד שנמצאת בשנים האחרונות ממש בסוג של שפל חסר תקדים שכלל תוצאות מביכות ממש והדחות מטורנירים גדולים כמו היורו האחרון, אבל אתה יודע שבמוקדם או במאוחר היא תחזור.
בישראל המצב אחר, הוא סטאטי. הוא אפילו לא גרוע במיוחד, אבל אין אופק. השחקנים מתאספים, מפזרים סיסמאות של חיילים שמגיעים לשבועיים מילואים - מסוג כיף לשחק בנבחרת, והייתי מוותר על כל חופשה חלומית בעולם בשביל מקום בהרכב. אפילו יוסי בניון בן ה-37 עדיין פה ותיכף יגיע ראשון להופעה תלת ספרתית בנבחרת. אכן יעד.
אבל מה תכל׳ס צופן לנו העתיד. אלבניה הובסה מול ישראל 3:0 בבית אחרי שחזרה מיורו אדיר ובלתי נשכח מבחינתה. לצערי, כשאני מסתכל על העתיד של האלבנים לעומת זה שלנו - אני כמעט משוכנע שהמדינה הענייה והקטנה הזאת, בסך הכל 3 מיליון תושבים, תגיע לטורניר הבא שלה, יורו או מונדיאל, לפני ישראל.
למה? כי יש משהו לא פתור בסביבת הנבחרת לדורותיה, חוץ מאותו עידן רחוק ב-70׳, שמעמיד את ישראל בעמדת פתיחה נחותה מול כל נבחרת שהיא אפילו בסדר גודל שלה. מעטים מאוד המקרים בהם השחקנים עמדו ביעדים הכמעט מינימליים שנקבעו להם.
אקו"ם