הג'וב האיטלקי: יובל נעימי מדבר על הכל
אחרי שכבר הפך לקפטן הפועל ירושלים, לשחקן מוביל בנבחרת ישראל ואפילו חתם על חוזה עתק ברוסיה, בשנים האחרונות יובל נעימי התרחק מאור הזרקורים. לקראת הפיינל פור הישראלי הוא מספר על התקופה הקשה במכבי תל–אביב, על התהליך הרוחני שעבר ועל השנה האחרונה באיטליה, שהחזירה אותו חזק לעניינים
ביום שני הקרוב ייצא לדרך הפיינל פור בליגת הכדורסל הישראלית. אחרי עונה ארוכה ומתישה שנמרחה על פני שלושה סיבובים, תוכרע זהות האלופה בשני משחקים זריזים שישאירו על כנם את הוויכוח הבלתי נגמר, האם כך ראוי לקבוע את זהות הזוכה בתואר המקומי. בכל אופן, יהיה זה סיומה של עונה שבה נקבעו מחדש סדרי עולם, בליגה שבה מכבי תל־אביב והפועל ירושלים הן כבר לא השליטות הבלעדיות.
"הכול מאוד פתוח השנה, ההבדלים בין הקבוצות הצטמצמו בצורה דרמטית, ואף תוצאה של משחק אינה צפויה מראש", אומר יובל נעימי, ששיחק העונה באיטליה ויצפה בשלבי ההכרעה של העונה מהצד, "יפה לראות איך שחקנים ישראלים צעירים כמו כרם משעור, רפי מנקו ושלומי הרוש הדביקו את הפערים המקצועיים מהשחקנים הישראלים המובילים בקבוצות הגדולות. קפיצת המדרגה שלהם הפכה את הליגה לצמודה יותר ואת הפלייאוף עצמו לעוד יותר פתוח".
מי לדעתך תזכה באליפות?
"בגלל שזה כל כך פתוח, באמת קשה לדעת מי תזכה, ולא אופתע מכל תוצאה שהיא, בטח אחרי שהפועל חולון הודחה. אני מניח שמכבי ת"א, בגלל העובדה שהיא מארחת בבית ונמצאת במגמת התאוששות, היא המועמדת הבכירה לזכות".
קשה לך לא לקחת חלק בזה העונה?
"ממש לא, בטח אחרי השנה המשוגעת שעברתי באיטליה ואני נהנה מהחופש ומזמן האיכות עם שני הילדים הקטנים שלי. עקבתי אחרי הליגה במשך כל העונה, כיף להיות חלק מהרגעים המכריעים ואני מאמין שבעונה הבאה אהיה שם גם".
יובל נעימי, גארד שיחגוג 32 באוגוסט הקרוב, נולד וגדל במושב בית־זית, שבו הוא מתגורר גם היום. לכדורסל הגיע מוקדם מאוד. "יש לי סרטונים מגיל שנתיים, שאני מקפיץ כדור כאילו אני בן שבע", הוא צוחק, "אף אחד במשפחה שלי לא שיחק, אבל אמא שלי אומרת שמהרגע שראיתי כדור התחלתי להקפיץ אותו, ומאז לא הפסקתי".
בהפועל ירושלים הוא החל לשחק בגיל עשר אבל כבר הרבה לפני הפך לאוהד שרוף, שיושב מאחורי הסלים במלחה עם צעיף על הראש ומלווה את הקבוצה במשחקי הבית והחוץ. נעימי עבר דרך כל מחלקת הנוער וב־2003 העלה אותו ארז אדלשטיין לקבוצת הבוגרים. מיעוט דקות משחק שקיבל, הובילו אותו לעבור לראש־העין בליגה השנייה, ואז לגבעת־שמואל והפועל אשקלון בליגה הבכירה. עונה מוצלחת במדי אשקלון ב־2007, החזירה אותו לירושלים, שם הפך עם הזמן לרכז פותח, שחקן מוביל וגם לקפטן הקבוצה. ביוני, 2012, חתם נעימי בטריומף הרוסית, בחוזה שמוערך ב־700 אלף דולר, ובסיום עונה מוצלחת למדי, שב לארץ למציאות חדשה. הפועל ירושלים עברה מהפך ניהולי כשקבוצת רוכשים, בראשות אורי אלון, השתלטה על הקבוצה והוציאה אותה לעידן חדש. לנעימי הועבר מסר שהוא כרגע לא בתוכניות.
"זה פגע בי בשלב הראשון והיה לי קשה לקבל את זה, עד שהבנתי שעכשיו זו הדרך של המועדון ושל מי שעומדים בראשו", מסביר נעימי, "המקום הזה של סמל, שחקן בית או ירושלמי לא קיים שם היום, ומה שבעיקר מעניין את המערכת זה להגיע ליורוליג. הם גם הצהירו לאורך העונה שהליגה פחות חשובה ושהמטרה היא לזכות ביורוקאפ. זו לא ביקורת, אלא המציאות והבחירה של בעל המאה והדעה, וברגע שהבנתי את זה, הדברים הפכו לקלים יותר עבורי".
למה לדעתך לא רוצים אותך שם?
"אתה צריך לשאול אותם. בפעם האחרונה שישבנו למשא ומתן זה היה בשנה הראשונה של דני פרנקו במועדון, ועד היום אני לא יודע מי רצה או לא רצה אותי במערכת. צריך לתת הרבה קרדיט לגיא הראל ולאורי אלון, שמשקיע הרבה מאוד כסף. הם מאמינים בדרך שלהם ולא מסתירים אותה או מנסים לייפות את המצב. זו דרך שונה ממה שהתרגלנו בירושלים, אבל אני ביחסים מעולים עם המערכת ואין לי שום טינה או כעס כלפיהם, ואני מאחל להם הצלחה".
יכול להיות שהעובדה שאתה גיס של דני קליין, פוגעת בך כרגע?
"מהצד שלי אני בטוח שלא, מהצד שלהם אני גם מקווה ומאמין שזה לא קשור".
מה דעתך על ההתרסקות שלהם אחרי סיום המשחקים ביורוקאפ?
"בתור שחקן ששיחק כמה שנים פעמיים בשבוע, וגם הגיע לרבע גמר היורוקאפ, אני יכול לספר לך שקשה מאוד לעשות את השינוי ולחזור רק לליגה. אתה משחק שבוע אחד מול 16 אלף צופים בברלין, ואז פתאום אתה מול קבוצת תחתית בארץ שמגרדת כמה מאות אוהדים. אני זוכר שעשו אצלנו שיחות מוטיביציה, כי שחקנים הפכו רדומים. זה בעיקר פסיכולוגי, אין לזה קשר לכדורסל".
הסירוב מצד הפועל ירושלים הוביל את נעימי בסופו של דבר לחתום לשלוש עונות, במדי היריבה הגדולה, מכבי תל־אביב, "תמיד רציתי לחוות מה זה מכבי תל־אביב מבפנים ולשחק ביורוליג", הוא אומר, "כל ילד שגדל במדינה הזו, ראה את המשחקים של ימי חמישי וחלם להיות חלק מזה, וברגע שמכבי פנתה וגם הניחה סכומים גבוהים על השולחן, ההחלטה הייתה קלה יותר".
בסופו של דבר הרומן של נעימי עם מכבי תל־אביב לא עלה יפה ואחרי חמישה חודשים הוא בחר לפשוט את המדים הצהובים ולעזוב. "כשחתמתי במכבי, הרעיון היה שישאילו אותי בעונה הראשונה לקבוצה אחרת, ושאחזור לקבוצה עונה אחרי ואהיה חלק מהסגל", נזכר נעימי, "הבעיה הייתה שרק אחרי שחתמנו והייתי בדרך לקבוצה אחרת, גילינו שהחוק אוסר להשאיל שחקן מעל גיל 26. באותו הזמן נקבע שיוגב אוחיון יישאר במכבי ולא יעבור לקובאן הרוסית, דיוויד בלו החליט לחזור מפרישה ואני נדחקתי לסוף הסגל".
איך הייתה ההרגשה להפוך פתאום לשחקן ספסל?
"מי שמכיר אותי יודע כמה אני אוהב את המשחק ואת התחרות והיה לי קשה מאוד לשבת על הספסל, או לא להתלבש בכלל למשחק. לזכותו של דיוויד בלאט אני יכול להגיד שהוא היה מאוד כן איתי, ומהר מאוד הבנתי את מקומי ושזה לא בשבילי. רק כמה חודשים לפני כן, סיימתי עונה מצוינת ברוסיה, עם ממוצעים של 16 נקודות למשחק, והוכחתי את עצמי מול קבוצות כמו צסק"א, חימקי וז'לגיריס, ואז אני מגיע למשחק מול קבוצת תחתית בארץ ולא משחק שנייה. זה היה הזוי מבחינתי, בטח בשיא קריירה, וברגע שהבנתי שלא אקבל אפילו הזדמנות להוכיח את היכולות שלי, ביקשתי לעזוב".
זו הייתה אכזבה גדולה?
"בסיטואציה שקרתה, הייתי מאוד שלם עם ההחלטה שלי. אותי לא מעניין, בניגוד לשחקנים ישראלים אחרים לאורך השנים, לשבת שנים על קצה הספסל עם מגבת ביד ולהגיד שאני שחקן מכבי תל־אביב. אני רוצה וראוי להיות שחקן מוביל".
מה דעתך על המשבר שהם עוברים בשנים האחרונות?
"אני לא מתכוון להעביר ביקורת על מועדון שקיבל אותי בזרועות פתוחות ונתן לי להמשיך בקריירה, בטח בתקופה שהוא למטה. אין ספק שהם עוברים כבר שלוש שנים סוג של תהליך שלילי, למרות שקשה להאשים אותם, כי הם באמת מנסים המון דברים ורוצים לעשות את הטוב ביותר בשביל הקבוצה. יש שם אנשים טובים שמכבי היא החיים שלהם, ואני בטוח שהם לא ישנים בלילה בגלל המצב. קשה לדעת מה הפתרון, אבל מה שבטוח הוא שאין פתרון קסם. כשקבוצה נמצאת במשבר כזה, הדברים עמוקים יותר".
לאחר שעזב את מכבי חתם נעימי עד לסיומה של העונה בהפועל אילת, אבל גם שם לא שבע נחת. אפיק ניסים, הרכז המוביל של הדרומיים, לא אהב את העובדה שהחתימו שחקן על המשבצת שלו, נעימי מיעט לשחק וסיים את העונה בקול ענות חלושה. הצניחה במעמד הובילה אותו עונה לאחר מכן לנס־ציונה הקטנה, שאיתה ירד ליגה בסיום העונה הקודמת.
"אין אף שחקן שהקריירה שלו כל הזמן רק בעלייה, לא מכיר כזה באף ליגה בשום מקום בעולם", קובע נעימי, "היה לי ברור שלא הכול יהיה תמיד ורוד וקל, והאמת שאני אפילו שמח על הדרך שאני עובר. זה מאתגר לשחק פתאום בקבוצה קטנה, שהיא פחות טובה, ולהתמודד עם דברים שלא תמיד קשורים לכדורסל. זה לימד אותי הרבה, נתן לי ניסיון לחיים ועזר להתבגרות שלי כבנאדם".
בתחילת ספטמבר החולף יצא נעימי לקדנציה שנייה באירופה לאחר שחתם בג'ובבה סקפאטי, מהליגה השנייה באיטליה. "כשהתחיל הקיץ הקודם, היו לי שלוש הצעות מקבוצות ישראליות ואמרתי לסוכן שלי שאני מתגעגע לשנה שבה שיחקתי ברוסיה", נזכר נעימי, "יש שקט נפשי בלשחק רחוק מפה, אתה מתעסק רק בכדורסל והרגשתי שאני רוצה לטעום עוד מהחוויה הזו, בטח בשלב הזה בקריירה שאני כבר לא ילד בן עשרים. חיפשתי מקום שאוכל להוביל בו, כי ידעתי שאם אמצא כזה, אוכל לבנות שוב את השם שלי, של שחקן שיכול לשחק בתור זר בליגות בכירות באירופה. כשהאיטלקים פנו אליי, המאמן אמר לי שהוא נותן לי את הקבוצה בידיים וידעתי שאני הולך לשחק הרבה דקות, דבר שהיה מאוד חשוב עבורי".
איך זה לשחק בתור שחקן זר בליגה אחרת?
"זו אחריות שהיא לא קרובה בכלל לאחריות של שחקן ישראלי בליגה שלנו, גם לא של השחקן המוביל ביותר. כשחקן זר מצפים ממך בכל משחק לסדר גודל של 18 נקודות ושמונה אסיסטים. מאיזה ישראלי בליגה שלנו מצפים למספרים כאלה? אין דבר כזה. ואם אתה עומד בציפיות ומביא את המספרים, לא עושים סביבך חגיגות, או ישר כותבים עליך בכל מקום כמו בארץ. אתה מגיע לאימון הבא והכול ממשיך כרגיל".
נשמע שצריך להתמודד עם הרבה לחץ.
"לא קל להוביל בכל משחק ולתת תוצרת, אבל זה לחץ שאני מאוד אוהב להתמודד איתו, בניגוד לעמדה של שחקן משלים בארץ. אני נהנה מאוד לקחת אחריות, בעיקר בדקות האחרונות. בזכות מה שעברתי, היום אני מבין הרבה יותר את הזרים שמגיעים לארץ, ואת הקושי לעבור משבר בארץ זרה, ומנסה לסייע כמה יותר לשחקנים במצב הזה".
מבחינה אישית, העונה של נעימי באיטליה הייתה מצוינת מהרגע הראשון, והוא סיים אותה עם נתוני שיא בקריירה של 16.9 נקודות, 7.8 אסיסטים ו־4.1 ריבאונדים. הבעיה היא שמבחינה קבוצתית, סקאפטי, שעונה לפני כמעט העפילה לליגה הבכירה, התרסקה מקצועית.
"תשעה שחקנים התחלפו בקבוצה בעונה הנוכחית, ככה שחוץ מהשם, לא היה הרבה דמיון בין הקבוצה בעונה שעברה לזו הנוכחית", הוא מסביר, "בליגה האיטלקית השנייה משחקים רק שני זרים, מה שהופך כל אחד מהם למאוד משמעותי, ואחרי כמה משחקים, הזר השני שלנו, צ'ייס פישר, רב עם נשיא הקבוצה, ג'ון אנקפורה, ופשוט ברח חזרה לארצות־הברית. זה היה בזמן שכבר אי אפשר היה לעשות חילופים, ככה שנשארנו עם זר אחד למשך 18 מחזורים, מה שמאוד פגע בנו". בנוסף, אנקפורה האמוציונלי פיטר במפתיע את המאמן המקדוני זארה מרקובסקי, מה שיצר כאוס שלם בקבוצה: "זה הכניס את הקבוצה לסחרור, הגיע מאמן ששינה הכול ועם הזר שעזב, הייתה שם תקופה קשה וטלנובלה אחת גדולה".
למרות שהצליח מקצועית והחל לבנות שם טוב בכדורסל האיטלקי, החליט נעימי במפתיע לחזור לארץ לקראת סוף מרץ, "אין לזה שום קשר לכדורסל", הוא קובע, "אשתי הייתה אז בהיריון מתקדם והייתה אמורה ללדת באיטליה, אבל סיבוך רפואי כלשהו גרם לכך שהיא הייתה צריכה לחזור לארץ וזה היה מאוד קשה עבורי. אני אדם משפחתי, ונוצר מצב שלא אוכל ללוות אותה ולהיות בזמן הלידה. היא נכנסה לשמירת היריון, היה לנו עוד תינוק בבית והודעתי לקבוצה שאני לא מתכוון לעזוב אותה במצב הזה".
איך הם הגיבו?
"הם קיבלו את זה ונתנו לי להיות איתה פה כמעט שבועיים והתחילו לחפש לי מחליף. אחרי שלא הצליחו, התחננו בפניי שאחזור לשחק עד שימצאו. חזרתי לאיטליה וברגע שנמצא מחליף, סוכם שאני עוזב, עשו לי ערב פרידה וקנו לי כרטיס חזרה לארץ. רק שהגעתי לישראל התברר לי שהם ראו את השחקן החדש באימונים ושהם לא מרוצים ממנו, מה שגרם להם לעשות פניית פרסה ולהחליט שהם לא משחררים אותי".
נעימי, שכבר סיכם את תנאיו עד לסיום העונה בבני הרצליה, נקלע לסיטואציה לא פשוטה והחליט לתבוע את קבוצתו האיטלקית, במוסד לבוררות בפיב"א. הוא הפסיד בדיון המשפטי, מה שהוביל לביטול ההסכם עם הרצליה וחזרתו לאיטליה: "עד היום אני לא באמת מבין מה קרה שם ואיך הפסדנו, היו לי כל ההוכחות שהם הסכימו לשחרר אותי. הסוכן שלי ועורך הדין ששכרנו אמרו שאין סיכוי שזה לא יקרה. בסופו של דבר, אני שמח שזה לא קרה. חזרתי לאיטליה, הגיע זר חדש ועם עוד כמה שחקני חיזוק מקומיים, ניצחנו שמונה מתוך 11 המחזורים האחרונים וסיימנו את העונה בצורה מצוינת".
איך אפשר לחזור לשחק במועדון אחרי סכסוך משפטי באמצע העונה?
"איך שנחתּי חזרה, הנשיא הזמין אותי לפגישה, הושיט יד וביקש שנפתח דף חדש. הוא הטיס את ההורים שלי לאיטליה, נתן להם דירה כדי שיוכלו לעזור לאשתי, שכר לנו רכב גדול יותר ועשה הכול כדי שארגיש בנוח. הרגשתי מחויבות אליהם בגלל היחס הטוב אליי".
איך היו החיים באיטליה?
"מאתגרים. מצד אחד גרנו במקום מקסים בשם מילקי בדרום איטליה. טיילנו לרומא ולנאפולי, היה כיף להכיר מקומות ותרבות אחרת וניסינו ליהנות כמה שיותר מהרגע. מצד שני, במצב הבריאותי של אשתי, עם תינוק בן שמונה חודשים בבית, כשאני טס כל שבועיים לכמה ימים למשחק חוץ, הדברים הפכו לסבוכים יותר מבחינה משפחתית".
ההצלחה באיטליה לא נעלמה מעיניהם של ראשי הקבוצות המקומיות, ואצל נעימי מונחות כרגע שתי הצעות על השולחן לעונה הבאה, מהליגה הבכירה. "כשחתמתי באיטליה הייתה לי הרגשה שאני מתאים לסגנון של הכדורסל שם, משחק מאוד התקפי ומהיר, עם הרבה פיק אנד רולים וגארדים שיוצרים", הוא מסביר, "מבחינה מקצועית לשחק בליגה הראשונה שם זה אתגר נהדר עבורי, אבל הבעיה היא שכרגע בת הזוג שלי לא מוכנה לשמוע על עוד עונה בחו"ל עם שני תינוקות, כשהיא רחוקה מהחברים והמשפחה. הקיץ רק התחיל ועוד מוקדם לדעת מה יהיה, ואני שמח שיש לי כרגע את האפשרות לבחור את האופציה המועדפת עליי. יש שחקנים שקריירה שלמה לא נמצאים בפוזיציה כזו".
אם תישאר בארץ, איפה תרצה לשחק?
"אני שואף להיות חלק מקבוצה שמכוונת גבוה, ושאהיה בה אחד המרכיבים מסגל חזק וטוב".
מלבד העיסוק בכדורסל ובמשפחה, עובר נעימי בשנים האחרונות תהליך רוחני, שנראה שרק הולך ומעמיק. "זה התחיל ב־2008, במהלך העונה השנייה שבה הפכתי לרכז מוביל בהפועל ירושלים וחלק מנבחרת ישראל", הוא נזכר, "במהלך העונה הזו הייתי מלך האסיסטים של היורוקאפ, מהישראלים המובילים בליגה, ועדיין לא הייתי שלם עם עצמי, לא הייתי מאושר, היה בי איזה מאבק פנימי ולא הבנתי למה. סיימתי משחק עם 25 נקודות, כל הקהל היה בטירוף עליי, אבל כשחזרתי הביתה לא היה לי טוב".
איך התמודדת עם זה?
"התחלתי ללמוד פעמיים בשבוע אצל רב בשם אברהם דיין, ששלח אותי לקרוא את 'מסילת ישרים', ספר שעוסק במהות האדם ובדרכים לשיפור עצמי. אם זה להימנע מלשון הרע, רכילות, כיבוד הורים ודברים שפשוט לא הייתי טוב בהם כשהייתי צעיר. עם עבודה קשה וסבלנות, היום אני במקום אחר".
במה זה מתבטא?
"בדברים הקטנים, כמו לחזור הביתה אחרי אימון, לראות שאשתי עייפה ולשטוף כלים. בגיל 22 אם הייתי מספר להורים שלי שעשיתי את זה, הם היו צוחקים עליי. פעם הייתי אפילו נעלב אם היו מבקשים ממני, איך הם מעזים, הרי רק עכשיו כמה אלפי אנשים צעקו במגרש 'נעימי המלך', עכשיו אתם רוצים שאנקה משהו? והיום זה בא ממני, בשקט ובשלווה וברצון אמיתי. מצאתי סוג של אמת, הבנה מה חשוב בחיים, איך לנטרל רעשים מיותרים כמו טוקבקים באינטרנט, או מה עיתונאי זה או אחר אמר עליי, דברים שהעסיקו אותי בתור שחקן צעיר ולא מעניינים אותי היום.
"לא תראה אותי הולך עם ציציות בזמן הקרוב אבל אני שומר כשרות, מתפלל שלוש פעמים ביום והולך לשיעורי גמרא ותורה, שמאוד מעניינים אותי. אני מאוד מחובר ובתוך העניין, אבל לוקח את זה בקצב שלי".
איך הסביבה שלך מגיבה לשינוי?
"זה לא משהו שאני אוהב להעיד על עצמי, אבל אני מקבל פידבק מהסביבה הקרובה על השינויים שחלו בי לטובה ואני שמח על כך. האמת שחלק מהביקורות נגדי אז היו מוצדקות, ואם כמה אנשים חוזרים על אותה טענה, לפעמים אתה צריך לעמוד מול המראה, לבדוק ולהתמודד איתה. אני ממליץ לכל אחד לבדוק תמיד פנימה, במה הוא יכול להשתפר במעשים שלו, וביחס שלו לחברים ולמשפחה וביכולת לעסוק בעיקר ולא בתפל".
זה השפיע לך גם על המשחק?
"פעם לדוגמה היה לי מאוד חשוב מי עולה בחמישייה ומי הרכז הראשון, כששיחקתי עם יוגב אוחיון ומורן רוט בירושלים או בנבחרת, זה היה מעין סטטוס כזה עבורי. היום אני רואה ומבין את הכדורסל אחרת, ואלו דברים משניים עבורי. בנוסף, חשוב לי לעזור לשחקנים צעירים להתפתח, משהו שפעם לא היו חלק מהאישיות שלי ואני שמח שהיום קיים אצלי בצורה אמיתית, לא רק כדי להגיד. אני במקום שלו, שלם ומאושר, התהליך עדיין נמשך ומאז שהפכתי לאבא, נכנסתי לשלב חדש של למידה".
אתה עוד רגע בן 32, עד מתי תשחק?
"שיחקתי 35 דקות בממוצע העונה, אני מרגיש מצוין עם הגוף שלי וכדורסל זו האהבה שלי. כל עוד הגוף ירשה, אין שום סיבה שאפסיק את זה. כשאני קם בבוקר, אחרי שאני מניח תפילין, הדבר הראשון שאני רוצה לעשות זה לשחק כדורסל. אנסה למשוך כמה שיותר".
יש משהו שלא יודעים עליך?
"אני שחקן טניס מעולה, הייתי אלוף ירושלים בילדות והייתי צריך לבחור בין טניס לכדורסל. אבא שלי לפעמים חושב שעשיתי טעות ושיכולתי להגיע רחוק גם בטניס".
בסולם האושר מאחת עד חמש, איפה אתה?
"בלי ספק בחמש. זכיתי באישה נהדרת ובשני נסיכים מדהימים, ששלחו לי מלמעלה. רק שיהיו בריאים, ואין לי יותר בקשות בחיים האלה".
אקו"ם