למה לי לקחת ללב: אל תתרגשו מנבחרת ישראל
אין מה לעשות, אבל נבחרת הכדורגל שלנו היא אחד הארגונים העצובים בתולדות מדינת ישראל. בניגוד לשאר התחומים שם אנחנו נמצאים בשורה הראשונה בעולם בזכות הון אנושי נהדר, הנבחרת היא עוגמת נפש ללא הפסקה. אבולוציה של 35 שנים עם דמעות בעיניים
אתמול בבוקר העלו אותי פתחי וזמרי בגלי ישראל לדבר על נבחרת ישראל בכדורגל. לא ממש רציתי. הם פטריוטים ואוהבי המדינה גם כשזה קשור בנבחרת הלאומית שלנו, הם שאלו גם איך זה שבטור שלי כאן אתמול, משחק הנבחרת נגד אלבניה באותו ערב נדחק לסעיף 2, ודגדג לי להגיד כי לא היה סעיף 3. בסוף הם שאלו כמה ייגמר - ואמרתי שישראל תפסיד. שמעתי בקול זמרי שהוא ממש נעלב, בטח שניהם חשבו שאני מייצר פרובוקציה, בודק אותם אם הם חדים וערניים. והלכנו לדרכנו.
אחרי הצהריים הזמנתי שני חברים לראות את המשחק אצלי בבית. רק אחד הגיע. מילי, שמאייר את הכדורגלנים לספר על 100 הכדורגלנים הישראלים הגדולים בכל הזמנים, הבריז. ויתר. כשהתחלנו לעבוד על הספר הוא שאל כמה מהכדורגלנים שמשחקים היום, נמצאים בספר. נשמע לו מעט מדי. לי לפעמים זה נראה הרבה מדי.
בניגוד לצמד החביב מהרדיו, אני כבר לא נעלב מ״הנבחרת״, מהשחקנים שלה ומכל מה שסובב אותה. פיתחתי עם השנים עור של פיל. האבולוציה של הזכרונות ממנה לאורך 35 השנים האחרונות האלו עברו מבכי ודמעות בעיניים כשפסלו לחיים בר את הגול מול שבדיה כשג׳ק מנסל אימן את הנבחרת במוקדמות ספרד 82׳, לאתמול. המסך פתוח, השידור במצב MUTE ואתה מדבר עם האורח בסלון דקות ארוכות מבלי שמה שקורה על הדשא, מחזיר אותך למסך.
כשאלי גוטמן קיבל את הנבחרת אחרי ההצלחה הגדולה בהפועל ת״א, דיברתי עליו במונחים של הזדמנות אחרונה לארגון הכושל הזה. כתבתי שאם ייכשל, אפשר לזרוק את המפתחות ולסגור את האור. בגוטמן היה פוטנציאל ללכת קצת יותר רחוק ולייצר שינוי. אבל במקום לנצל את המעמד החזק שלו בזמנו, לדפוק על השולחן ולדרוש ריווזיה אמיתית ועמוקה - הוא שוב התאהב בדימוי שנבנה לו בתקשורת, השתעבד לו והסתאב מול הממומנים עליו.
מאז שישראל חזרה לשחק באירופה, בתחילת שנות ה-90, חלו שינויים דרמטיים ביבשת. מלחמות האזרחים, פירוקן של בריה״מ וגרורותיה, הביאו לעצמאותן של מדינות חדשות. יוגוסלביה פוצלה לשש, צ׳כוסלובקיה לשתיים, אלבניה שוחררה מדיקטטורה מעיקה, בגרמניה נפלה החומה והנבחרת שינתה פניה והגזע הלבן שם שיתף פעולה עם טורקים, אפריקאים ואלבנים שלא יכלו להגירה הגדולה ולפריצת הגבולות. ומשפחת איבריהימוביץ׳ נחתה בחוף השבדי לאחר מסע מבוסניה המדממת.
מי שנהנו בישראל מפירוקה של היבשת היו הקבוצות הפרטיות, לא הנבחרת, שיישרו קו עם מדיניות ההגירה של השלטונות. מכבי חיפה נהנתה מג׳ובאני רוסו וננאד פראליה שאיבד אח במלחמה בבלקן, חלילוביץ׳ היה עילוי בוסני שנקלע בטעות לווסרמיל של הניינטיז, ומכבי ת״א של אברם גרנט חזרה לעניינים אחרי עשור וחצי כמעט, אחרי שליקטה בגרושים כוכבי על סובייטים לשעבר כמו שוער בריה״מ במונדיאל 90, אלכסנדר אובארוב, והבלם אלכסנדר פולוקארוב.
מעבר למדיניות ההגירה הישראלית, שלא מאפשרת מה שאיפשר את השבחתן של נבחרות רבות שהיו בשר תותחים לאורך שנים, לא הופעלה מדיניות ממשלתית שוברת שוויון, כפי שנעשה באיסלנד או בלגיה שהשקיעו הון בתשתיות פיזיות, ובעיקר נתנו כלים מדעיים אקדמיים שפיתחו את ההון האנושי של המאמנים שעובדים במחלקות הצעירות.
בנבחרת אלבניה, שמייצגת מדינה ענייה וקטנה בשני שלישים מישראל מבחינת אוכלוסיה משחקים כדורגלני הנבחרת שלה בגרמניה ואיטליה. בנבחרת ישראל השחקן הטוב ביותר שלה מככב בליגה הסינית. אלמוג כהן משחק בקבוצה שירדה ליגה בגרמניה, ביבראס. נאתכו התיישב בליגה הרוסית האניגמטית וכוכבי ההווה המזדמנים, שעומר אצילי הוא אחד ממייצגיו המעולים, נהנים בעיקר מחיי נוחות ומתיישרים עם השום כלום המקומי. אצילי חזר עם הזנב בין הרגליים מקבוצת פלקט ספרדית שם שימש על תקן סטטיסט, והנה ישתבץ בקרוב במשכורת עתק במכבי ת״א, כשאוהדיה מצפים לו כאילו מדובר במלך המשיח.
נבחרת ישראל היא אחד הארגונים העצובים בתולדות מדינת ישראל. היא אימצה את רוב התכונות שלא היינו רוצים שיהיו מזוהים עם המדינה שלנו. בניגוד לה קחו את תעשיית התרבות הישראלי - המוסיקה, התיאטרון, הריקוד, הספרות, הסרטים. בכל התחומים האלו אנחנו בשורה הראשונה בעולם. שם מושקע הון אנושי מהשורה הראשונה בהכשרה, באימון, בבניית בסיס רחב יריעה שמבטיח שמירה רב דורית על איכות ומורשת.
הנבחרת היא עוגמת נפש. אלישע לוי הלך לשם, כי משום מה עדיין חיים כאן בתודעה כוזבת כי מדובר בתפקיד יוקרתי שמעשיר את הקוריקולום ויטה שלו. אני דווקא מזהה כי מאז שהחל לעבוד - רעמת שיערו המפוארת מפעם של המאמן הלאומי, הולכת ומקלישה.
להזמנת הספר 100 הגדולים בכדורגל הישראלי.
אקו"ם