פיתוח ישראלי: הפועל י-ם היא לא רק לגיון זרים
הפרשנים שמתקשים להשלים עם חילופי ההגמוניה, המשיכו בסופ"ש לנגן בצליל אחד וטענו: "הישראלים של ירושלים לא שותפים בזכייה באליפות". מסתבר שהם שכחו פרט מהותי: מי שהתעלו ברגעים הקריטיים של העונה, היו דווקא הלפרין, אליהו וטימור, שבלעדיהם האדומים כלל לא היו מגיעים למעמד
דקות ארוכות שוטטתי על הפרקט באולם מנורה מבטחים ברגעים הגדולים של הפועל ירושלים ביום חמישי האחרון. ראיתי את אמראה סטודמאייר קורע את הרשתות מהסל ומחלק חתיכות מהן לסובבים (גם לי); הודעתי לקרטיס ג'רלס שוב שהוא ראסל ווסטברוק של אירופה; וראיתי את טרנס קינזי הגדול מאבד את הדרך בתוך הבלגן הגדול בין הקונפטי ומצלמות הטלוויזיה. אבל מה שהפתיע אותי ביותר היה דווקא טרוויס פיטרסון. הפורוורד החביב הרים את בתו ושר בעברית(!) עם אלפי האוהדים ביציע את שירי הניצחון של הפועל.
זה היה נחמד וגם מלמד משהו על אלופת המדינה בכדורסל לעונת 2016/7. השחקנים הזרים של ירושלים אולי לא התחברו תמיד למשחק, אבל לקהל הם התחברו ועוד איך. הקהל הוא הפקטור המכריע ביותר של ירושלים בעונה הזו ובכלל. בלי הקהל ירושלים לא הייתה חוזרת מפיגור 8 הנקודות ברבע השני והגרוע שלה בגמר מול מכבי חיפה.
בלי הקהל שמלווה אותה לכל מקום ירושלים לא הייתה חוצה את שלושת המשחקים ברבע הגמר מול נהריה, אחרי שפיגרה 2:0. לא לחינם לקח יותם הלפרין את המיקרופון לפני הנפת הצלחת, בניגוד לכללי הפרוטוקול, הזכיר את האוהד של ירושלים, אלון בקל, שנהרג בפיגוע ברחוב דיזנגוף לפני שנה וחצי, ואחר כך הוסיף ש"אתם הקהל הכי טוב בעולם, ולכם יש את החלק העיקרי בצלחת הזו".
בחזרה לשחקנים. הפועל ירושלים לא הציגה במהלך העונה כדורסל שובה עין. הקבוצה נשענה על יכולת אישית של הכדורסלנים המובילים שלה, בעיקר ג'רלס וג'רום דייסון. המאמן סימונה פיאניג'אני החליף ביניהם את המפתחות מדי פעם. התוצאה הייתה בדרך כלל כדורסל אינדיבידואלי, על פי השקפת עולמו של המאמן, עם הגנה חזקה והתקפות מתפרצות. פעמים רבות הרבה יותר ההתקפות נתקעו בידי מובילי הכדור הכוכבים.
אני מצר על כך, דווקא בגלל שירושלים הוכיחה במהלך העונה שהיא יכולה לשחק כדורסל אחר: מהיר, קבוצתי, יעיל, מתוחכם ובעיקר- כדורסל יפה ומשוחרר. משחק חצי הגמר השני ביורוקאפ מול ולנסיה בארנה היה פאר הכדורסל. היו עוד משחקים מקסימים של הקבוצה ביניהם הניצחון בליגה בארנה על מכבי תל אביב, או הניצחון על גראן קנאריה ברבע גמר היורוקאפ . חבל שירושלים לא התמידה בסגנון המשחק הזה לאורך העונה. אין מה שיותר מהנה ומחבר את האוהדים מאשר כדורסל מהיר וקבוצתי, תרגילי התקפה בדרך לסל ומלחמה לא מתפשרת על כל כדור.
הפועל ירושלים זכתה באליפות המדינה בדין, כי אף קבוצה בארץ לא הגיעה לדרגת הכישרון והמחויבות שלה. אף קבוצה בליגה לא התעלתה בעונה הזו לדרגת על. שתי קבוצות -הפועל חולון ואילת- הצליחו להתעלות במשחקים בודדים אבל קרסו ברגע האמת ולא הגיעו לפיינל פור. אף קבוצה גם לא נתנה הצגות ביציעים כמו ירושלים. בסופו של דבר הזלזול המכוון בליגה לא הזיק לירושלים והיא הגיעה למאני-טיים שלה חזקה ומפוקסת ולקחה את הצלחת במלחמה ויכולת אישית.
אגב, אני אף פעם לא מבין מדוע הקבוצה שמדורגת במקום הראשון בסוף העונה אינה האלופה, כמו שהיה פעם. בדיוק כמו בכדורגל באירופה. בליגה הספרדית או בפרמייר-ליג באנגליה אין רבע גמר ואין סדרות, ומי שראשון הוא האלוף. מה הבעיה?
סטודמאייר וירושלים חגגו כמו גולדן סטייט (אלון סין משה)
במהלך סוף השבוע קראתי את דברי הפרשנים, חלקם אוהדיה המסורתיים של מכבי תל אביב שמתקשים להשלים עם חילופי ההגמוניה בכדורסל הישראלי. התזמורת הזו נגנה בצליל אחד: הישראלים של הפועל לא שותפים בזכייה באליפות וכו'. צריך לזכור, ירושלים לא הייתה כלל בטוחה בסדרת חצי הגמר וכלל לא היה נהיר שתשתלב בין 8 הראשונות בליגה. מי שהתעלה ברגעים הקריטיים היו הישראלים, יותם הלפרין, ליאור אליהו ובר טימור.
ההצגה של הלפרין במשחק החמישי מול עירוני נהרייה בארנה נכנסה כבר לפנתיאון של הפועל ירושלים. הלפרין וטימור היו מצוינים בחצי הגמר מול ראשון לציון. במשחק הגמר ביום חמישי הלפרין נפצע בפניו בשלב מוקדם, וכמעט ולא שיחק. בלעדיו ירושלים לא הייתה מגיעה בכלל לאירוע הגמר ואת הצלחת היה מניף קפטן של קבוצה אחרת.
אקו"ם