זיכרון גורלי: כוח התודעה ברגליים של יוסי בניון
יוסי בניון בונה כעת את הזיכרון התודעתי של סוף הקריירה. אפשר להתווכח על ההתנהלות של השחקן המעוטר בעונות האחרונות, אבל חייבים לומר שבהחלטה שלו ללכת לבית״ר יש מידה לא מבוטלת של אומץ. בירושלים חייבים להצליח, כי יש להם הרבה מה להפסיד
אפשר להתווכח על ההתנהלות של יוסי בניון בעונות האחרונות, אבל חייבים לומר שבהחלטה שלו ללכת לבית״ר ירושלים יש מידה לא מבוטלת של אומץ. אחרי קדנציה איומה במכבי חיפה שהשלכותיה הגיעו עד מופע האימים של הנבחרת מול אלבניה, בחיפה, עבר בניון עונה מתחת למכ״ם במכבי ת״א.
הוא הגיע למועדון ומערכת מגוננת מאוד אצל בעל בית מסוגו של ג'ורדי קרויף, שהכיר את ההיסטוריה שלו ביבשת, ונתן לו להרגיש טוב. אבל מכבי ת״א עברה בתחילת העונה שעברה טראומה כשערן זהבי הגיע כמעט מהרגע להרגע, בניגוד לתוכניות של הקבוצה בכלל ושל בניון בפרט. כשבניון סיכם במכבי ת״א, זהבי עדיין היה חלק בלתי נפרד מהקבוצה.
זהבי היה מהתומכים הגדולים בהבאתו, ויחד איתו סביר להניח שבניון היה מפיק יותר מהעונה הנחמדה שהעביר במכבי ת״א, נחמדה אבל לא ברמה שהפכה אותו לציר מרכזי או משמעותי בניסיון לבלום את הפועל באר שבע.
בניון הגיב בסיום המשחק מול אלבניה לחלק החיפאי בין אוהדי הנבחרת, ששרק לו בוז. זה עדיין פצע פתוח אצלו, אבל אני חושב שהטעות הגדולה של יוסי בסיפור הזה היא תשומת הלב הרבה מדי שהוא נותן ומייחס לאנשים האלו. בכך הוא רק מעצים ונותן להם משקל. לבניון יש קריירה יוצאת דופן וחסרת תקדים במונחים ישראלים, הוא עשה את הקריירה הבינלאומית הגדולה ביותר שעשה כדורגלן כאן. הוא יצא מישראל לאירופה על תקן הכדורגלן הפופולרי והאהוב ביותר בישראל, שיחק והצליח במקומות הנכונים - אבל כשחזר לחיפה, רצו לקבל את אותו יוסי של ליברפול.
היה פה שילוב מאוד לא מוצלח בין חלום ושברו, ובין מטען הציפיות חסר הפרופורציה שהועמס על גבו של בניון, בבואו לחיפה שהיתה בעיצומו של משבר ארוך ומתמשך. יכול להיות שהכל היה נראה אחרת אם חיפה היתה קבוצה של אליפות, ובניון רק היה צ׳יפ להחליק בקלות פנימה לתוך המערכת , כדי לתת הפינסים שלו, שגם בגיל 35 לא יכלו לקחת ממנו.
בחיפה חשבו וחלמו, אולי פינטזו על בניון בן ה-27 ואין אחד כולל יוסי שלא מתרפק על הימים האלו. ולמרות שאי אפשר להשוות בין הליגות שם לכאן, המעבר הוא קשה, המערכות כולן לא סבלניות וסובלניות, בוודאי לא בתקופה של כישלונות מתגלגלים - ואז המטרה הקלה, הפשוטה, הפופוליסטית - היא בניון.
כאמור יש אומץ בהחלטה של בניון ללכת לבית״ר. בניון עכשיו בונה את הזיכרון התודעתי של סוף הקריירה שלו. נהוג לומר שכדורגל הוא אכזרי וזוכרים אותך לפי המשחק האחרון שלך. זה לא נכון בעיניי, אבל במקרה של יוסי השיאים שלו כבר רחוקים ברמת הזמן, עוד לפני שהגיע למכבי חיפה - ועכשיו הוא מגיע למועדון שנמצא בתהליכים גדולים בפני עצמם, כשבמקביל מגיעה לשם עוד פרסונה גדולה, הפרסונה של בית״ר - אוחנה.
אלי טביב הוא הבעלים, אבל אוחנה מרגע שהגיע, הוא היום הפנים של בית״ר. הצלחות וכישלונות יירשמו קודם כל לזכותו ולחובתו. אחד כמו אוחנה לא יוכל להסתתר מאחורי גבו של טביב, ולכן, לאוחנה תהיה משימה כפולה ומפרכת - להיכנס בצורה חלקה ולייצר תוצאות די מהירות, לאו דווקא ספורטיביות כמו בשינוי קונספטואלי אמיתי של בית״ר, ולהפוך את בואו של בניון להרבה יותר מאשר תרומה על הדשא. הם חייבים להצליח, כי יש להם הרבה מה להפסיד.
אקו"ם