ליגה משלה: לי פלקון בועטת במוסכמות
בתור ילדה נאלצה לי פלקון לשחק כדורגל עם הבנים, ובגיל 12 כבר הייתה חלק מהנבחרת הצעירה. הנחישות השתלמה, ולאחרונה הגשימה חלום והתברגה בבונדסליגה היוקרתית. עכשיו הקיבוצניקית מהצפון מחכה ליום שבו גם כדורגל הנשים בישראל יגיע רחוק כמוה
כדורגל הוא ללא ספק אחד מענפי הספורט הפופלריים ברחבי העולם. הוא מושך אליו בכל שנה עשרות מיליוני צופים ומגלגל מיליארדי דולרים. העיסוק בענף עצמו, על כל גוניו, מזוהה בעיקר עם גברים אבל יש גם לא מעט אוהדות של המשחק וגם אי אלו שחקניות פעילות. היום נחשב כדורגל הנשים לענף הספורט הקבוצתי הפופולרי בעולם: 177 מדינות מסביב לגלובוס שולחות קבוצות נשים להשתתף מדי שנה במפעלי הענף השונים בזירה הבינלאומית, ולמרות שהוא עדיין זוכה לפחות התייחסות בתקשורת, הוא נמצא בצמיחה מתמדת.
גם בישראל מתנהלת ליגת בוגרות לנשים מאז 1998, והיא פועלת רוב הזמן מתחת לרדאר התקשורתי. כיום כוללת הליגה הבכירה תשע קבוצות, והאלופה העונה היא מ.ס קריית־גת, שזכתה לראשונה בתואר שבע שנים אחרי שנוסדה. מי שנחשבת כיום לשחקנית הישראלית הפעילה הבכירה ביותר היא לי פלקון.
פלקון (25), סיימה לאחרונה את העונה השנייה במדי דואיסבורג הגרמנית, ששיחקה העונה בבונדסליגה של גרמניה, אחת הליגות הבכירות והקשוחות באירופה. "זו הייתה עונה מאתגרת, שבה היינו חלק ממאבקי התחתית, אבל הצלחנו בסופו של דבר לשרוד בליגה הבכירה", מספרת פלקון בריאיון למוצש, "הבונדסליגה מתנהלת בקצב משחק ופיזיות גבוהה מאוד ובתחילת העונה הגוף שלי היה בשוק. התרגשתי מאוד לפני המשחקים והיה המון לחץ וסבל, מה שבסופו של דבר טוב למשחק עצמו. ככל שהעונה התקדמה, הלכתי והתרגלתי".
כמה שיחקת בעונה החולפת?
"בחלק הראשון של העונה פתחתי בכל משחק, אבל אז סבלתי מפציעה קטנה, והיה קשה לחזור להרכב באופן קבוע. היו בקבוצה הרבה שחקניות מוכשרות בכל עמדה, התחרות הייתה קשה ויומיומית ואתה צריך להוכיח את עצמך בכל רגע נתון. כשאת נמצאת בקבוצה כזו באירופה, קיימת הבנה שלא תמיד משחקים תשעים דקות בכל משחק, והרעיון הוא שצריך להוריד את הראש והמשיך ולהתאמן חזק ככל האפשר".
את משחקת בתפקיד החלוץ, אבל בגרמניה שיחקת בקישור השמאלי. למה בעצם?
"מעולם לא הייתי חלוצה קלאסית, מספר תשע טבעי, אבל היו תקופות ששיחקתי בהתקפה, מתחת לחלוץ. העונה שיחקתי בקישור השמאלי ושם הצלחתי לנצל את היתרונות שלי, שהם ראיית משחק טובה ומסירה, שיודעת למצוא את השחקנית החופשייה ולמסור לה כדור כשהיא מול השוער".
את העונה בבונדסליגה סיימה פלקון עם שני שערים ושלושה בישולים. "אלו מספרים סבירים לעונה ראשונה בליגה כמו הבונדסליגה, שהיא הכי טובה באירופה. ברור שאני רוצה יותר, אבל מה שכן השגתי, נותן לי פוש להמשך והבנה שאני יכולה ומתאימה", היא אומרת.
פלקון הגיעה לגרמניה ולדואיסבורג באוגוסט, 2015, אז שיחקה הקבוצה בליגה הגרמנית השנייה. "זה היה נהדר להיות בקבוצה מנצחת ושברנו את שיא הנקודות לעונה אחת בגרמניה, אחרי שעלינו ליגה עם עונה של ניצחונות, בלי להפסיד אפילו פעם אחת", היא מספרת, "הייתי חלק משמעותי בקבוצה בעונה הזו, שיחקתי בכל המשחקים וברובם גם פתחתי בהרכב הראשון".
איך היו החיים בגרמניה?
"ההסתגלות הייתה קשה מאוד עבורי, מבחינת שפה מדברים רק גרמנית, והתרבות קשוחה ומאוד שונה משלנו. יש הרבה פחות שמחת חיים בקבוצה ובכדורגל עצמו והפוקוס הוא בעיקר על עבודה ולא מעבר. הגישה היא הכי מקצוענית שיש, אתה בא לעבוד כל יום, לא מדברים ולא כלום. זו מנטליות שקשה להבין או להתחבר אליה, אבל בתור ספורטאי שמגיע למקום חדש, אתה חייב לאמץ חלק מהמנהגים".
איך התנאים מבחינת הכדורגל?
"נהדרים. לקבוצה יש מתחם אימונים משלה, שכולל גם חדר כושר ופתוח מסביב לשעון, מה שמאפשר לבוא, לעבוד ולהשתפר בכל זמן שרוצים. זה בניגוד לישראל, ששם אני תמיד נתקלת בבעיה איפה להתאמן בתקופות שאני בחופש. האימונים עצמם מתוכננים בכל פרט ומתנהלים בקצב גבוה ברמה הגבוהה בעולם, ובסוף אימון אתה מרגיש שבאמת התקדמת. כיף להיות חלק ממועדון כזה וליהנות מתנאים כאלה".
התחברת שם מבחינה חברתית?
"כן. באופן טבעי כל הזרות בקבוצה, בנות משווייץ, הונגריה, אוסטריה ואנגליה, הפכו לחבורה אחת מלוכדת. כנראה מה שעברנו, עזר לנו ליצור הבנה הדדית ולהפוך לחברות".
היה לך קשר עם אלמוג כהן, שמשחק גם הוא בבונדסליגה?
"יש בינינו קשר בטוויטר, עקבתי אחריו בעונה האחרונה והוא יודע ששיחקתי בגרמניה. הייתה לו עונה מטורפת, באחת הליגות הטובות בעולם, ומבחינתי הוא דוגמה לכל שחקן שרוצה להתקדם ולהסתכל קדימה. אני מאוד נהנית לפרגן לו".
מבחינה כלכלית, כדורגל נשים מזכיר במשהו את מה שקורה אצל הגברים?
"זה עדיין רחוק מאוד והמשכורת בסיסית, אבל בשטח כבר הדברים משתנים, המחירים עולים והשחקניות החלו להילחם על הזכויות שלהן ולדרוש להרוויח בהתאם למה שמגיע למקצועניות שעובדות כל כך קשה. אתה לא יכול לעבוד במשהו אחר במסגרת אימונים כזו, בטח אם רוצים להיות מקצוענים ולהצליח".
לי פלקון נולדה וגדלה בקיבוץ משמר־העמק שבצפון הארץ. לכדורגל הגיעה כבר בגיל צעיר, בעקבות אחיה הגדול. "מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי עם כדור כל יום כל היום ושיחקתי כדורגל", היא נזכרת, "במסגרת קבוצתית התחלתי לשחק בגיל שמונה, ובמשך חמש שנים הייתי חלק מקבוצת בנים. זו אחת החוויות הכי כיפיות שזכורות לי, החבר'ה ששיחקו איתי היו מאוד מפרגנים, היה כיף להיות בקבוצה הזו ובכל שבוע להתחרות מול קבוצה חדשה. היו פעמים ששחקנים מקבוצות יריבות היו זורקים כל מיני הערות מזלזלות, אבל ברגע שהמשחק התחיל, הכול היה משתנה והיו נותנים לי הרבה כבוד בזכות היכולת שלי, למרות שהייתי ילדה".
איך הסביבה הגיבה לעובדה שאת משחקת כדורגל?
"זה אף פעם לא הגיע למצב שבו ממש העליבו אותי, אבל היה הרבה זלזול מסביב, בעיקר בנוגע לחיבור כדורגל לנשים. אנשים לא הצליחו להבין את הקשר ובמשך שנים היה לי חשוב להוכיח שאנחנו לא פחות טובות. אבל בשלב מסוים שחררתי, כי אם אתייחס למה שכל אחד אומר, זה לא ייגמר אף פעם. שכל אחד יעשה מה שטוב לו. אני אוהבת כדורגל, זה מה שאני עושה ומעדיפה להתייחס ולהסתכל על הדברים הטובים".
בגיל 13 נאלצה פלקון להפסיק לשחק עם קבוצת הבנים ונותרה ללא מסגרת, מכיוון שבאותן השנים לא היו בארץ ליגות לילדות ולנערות. "התחלתי להתאמן בבנות טבעון, אבל היו רק אימונים ומשחקי אימון בלי ליגה. כדי שתהיה לי עוד מסגרת לשחק בה, צירפו אותי לנבחרת ישראל עד גיל 19".
זה הפרש גילים אדיר, איך הצלחת להסתדר?
"בפעם הראשונה שהלכתי היו לי חששות, אבל החוויה כולה זכורה לי כטובה. הייתי ילדת קיבוץ תמימה, אהבתי את האימונים במכון וינגייט, הייתי מפוקסת לעניין וזה עשה לי טוב. זה לא באמת משנה בן כמה אתה, אלא באיזו רמה אתה משחק, וברגע שהייתי טובה, הבנות האחרות קיבלו אותי נהדר".
בגיל 16, אחרי כמה עונות בבנות טבעון והתאוששות ממחלת הנשיקה, החלה פלקון לשחק בליגת הבוגרות המקומית. "הייתה לי אפשרות לבחור בין חולון, שזכתה באליפות באופן קבוע, לבין אס"א תל־אביב, שנחשבה אז ללוזרית הנצחית ומשהו בעובדה הזו משכה אותי אליה, ושם הכרתי לראשונה את עולם כדורגל בוגרות", היא מספרת. "אם אתה מוכשר, בנוער הדברים באים לך בקלות, אבל בבוגרים זה עולם אחר, ובאס"א התחלתי תהליך חשוב של למידה, בתקופת מעבר חשובה בין שחקנית צעירה לבוגרת מקצוענית. התחברתי למועדון והיה לי טוב".
החיבור בין פלקון לאס"א התברר כנהדר, ומלוזרית נצחית הפכה לקבוצה מנצחת, עם זכייה בחמש אליפויות ושלושה גביעי מדינה. "זכינו בהרבה תארים, אבל בעיקר זכורה לי הזכייה הראשונה בגביע המדינה", היא מספרת, "בדקה ה־85 התוצאה עמדה על שוויון 1:1, ואז שרית שנער מסרה לי כדור מצוין וכבשתי את שער הניצחון".
אני תמיד מקנא בכובשי שערים. עד כמה זה כיף?
"זה כיף להבקיע, מעין תמצית של אושר מטורף, אדרנלין שאתה לא מאמין שייצא ממך, בטח אם אתה אחרי תקופה פחות טובה ופתאום דברים מתחברים ועוזרים לקבוצה. זה אושר ענק".
בגיל 18, אחרי שקיבלה מעמד של "ספורטאי עילוי" מהצבא, החליטה פלקון לצאת לקולג' בקנטקי, ארצות־הברית, כדי להמשיך את ההתקדמות המקצועית שלה. "כשהגעתי לשם, גיליתי מהר מאוד שזה לא מה שציפיתי לו", היא אומרת. "בקולג' שמו דגש גדול יותר על הלימודים מאשר על הכדורגל וזה לא מה שרציתי. בנוסף הייתי רק בת 18, וכנראה לא מוכנה נפשית עדיין להיות כל כך רחוקה מהמשפחה והחברים".
פלקון חזרה לארץ לחממה באס"א תל־אביב והחלה לעבוד יחד עם המאמן המנטלי אייל גסמן. "זו הייתה נקודת מפנה עבורי. הוא עזר לי לרכוש כלים שלא היו לי, כמו יכולת להאמין שאני מתאימה להיות חלק מהטופ העולמי, לצד דרכים להתמודד מחוץ למגרש ומוטיבציה להמשיך להניע קדימה, לא להישאר במקום ולעבוד קשה כל הזמן, בצורה שבארץ פשוט לא יודעים ללמד".
אחרי שסיימה את השירות הצבאי, קיבלה פלקון הצעה ראשונה מגרמניה, לבוא ולשחק באס־סי סנד, קבוצה ותיקה ומוכרת בכדורגל הנשים, ששיחקה אז בליגה השנייה, "הגעתי לשם אחרי שהתאוששתי מפציעה שהשביתה אותי למשך תשעה חודשים ולא הצלחתי להשתלב", היא נזכרת, "הדברים לא התחברו עבורי, נאבקתי בכל יום בהרבה מאוד קשיים ואחרי כמה חודשים החלטתי שוב לחזור לארץ. בדיעבד החוויה הקשה הזו חישלה אותי לקראת ההמשך".
בשנים האחרונות הפכה פלקון גם לשחקנית מובילה בנבחרת ישראל, עם למעלה משלושים הופעות בינלאומיות. לאחר שכבשה שער ניצחון במשחק חוץ מפתיע מול נבחרת דנמרק החזקה, במסגרת מוקדמות גביע העולם, 2015, קיבלה הצעה להישאר ולחתום בקבוצת ברונדבי המקומית. "הייתה לי אצלם חצי עונה נהדרת, שכללה גם העפלה לרבע גמר הצ'מפיונס ליג. מאוד נהניתי שם, אבל לא הייתה לי אפשרות להמשיך מבחינה כלכלית, כי לא הייתה לי אפשרות לייצר אפילו הכנסה מינימלית. זו הייתה חוויה נהדרת, שנתנה לי המון ביטחון להמשך".
מה קורה עם נבחרת הנשים כיום?
"יש לנו נבחרת חדשה וצעירה ויעברו כמה שנים טובות עד שהסגל הנוכחי יבשיל ואז אני מאמינה שהתוצאות הטובות גם יגיעו. עלינו עכשיו לשלב המוקדמות השני, לקראת המונדיאל ב־2019, אבל זה לא יהיה לא קשור למציאות אם אגיד שיש לנו סיכוי לעלות, כי הוגרלנו מול נבחרות חזקות מאוד. אבל עדיין, יש לנו מטרות חשובות, ובעיקרן להתחבר יחד כנבחרת לקראת המשימות הבאות ואני מאמינה שיש לנו עוד הרבה לאן להתקדם".
מה דעתך על מצב הענף בארץ?
"הענף התפתח מאוד בשנים האחרונות, למרות שהרמה עדיין רחוקה מאירופה. בשונה מהמצב שבו הייתי בגיל צעיר, היום יש ליגות לילדות ולנערות, יש יותר השקעה בשטח והתעניינות מצד התקשורת ואני מרגישה שאנחנו בדרך הנכונה. שרון זאבי, מנהלת אגף כדורגל הנשים בהתאחדות, עושה עבודה נהדרת בקידום הענף, והמטרה היא שכדורגל הנשים בישראל, יהפוך לענף ספורט הנשים המוביל בארץ".
מה אפשר עוד לעשות?
"להמשיך את העבודה שנעשית, לעבוד על קידום ברשתות החברתיות ובמגרשים, להביא ספונסרים ולהשקיע כספים. אין כאן פתרון קסם מיידי, זה עניין של תהליך, עבודה קשה והרבה סבלנות. לטווח הארוך, אין שום סיבה שזה לא יצליח".
בתחילת אפריל השנה קבעה פלקון עוד תקדים חיובי, לאחר שהפכה לכדורגלנית הישראלית הראשונה שזכתה להסכם חסות מענקית הספורט אדידס: "אני שמחה על שיתוף הפעולה איתם, זה תקדים מבורך ואין שום סיבה שלא יהיה לזה המשך גם עם שחקניות אחרות. כדורגל נשים זה ענף בגדילה, וגם מבחינתם מדובר בצעד חכם. אני מקבלת מהם את הציוד והביגוד הכי טובים, בנוסף לדברים נוספים שכרגע אני מעדיפה לא להיכנס אליהם".
על מה את חולמת?
"החלומות שלי הולכים ומשתנים בהתאם למקום שבו אני נמצאת. כרגע המטרה היא להתברג באחת הליגות הטובות בעולם, והחלום הגדול הוא להבקיע שער בגמר ליגת האלופות".
את עדיין חברת קיבוץ?
"עזבתי את הקיבוץ, אבל זה עדיין הבית והמקום הראשון שאני מגיעה אליו בכל חופשה. אין לי מילים לתאר עד כמה האנשים שם תומכים בי, מפרגנים ואוהבים".
יש לך זמן גם לדברים אחרים חוץ מכדורגל?
"בגיל צעיר אמא שלי התעקשה שאתעסק גם בתחומים אחרים, אז ניסיתי ללמוד לנגן בגיטרה ובאורגנית, אבל זה לא תפס. בהמשך אני רוצה ללמוד ואני מניח שזה יהיה בכיוון ספורט ותזונה. לאחרונה פיתחתי יחד עם אייל גסמן הרצאה שבה אני מספרת על התהליך שעברתי - משחקנית בליגה הישראלית, שהיה לה חלום אבל מעט יכולת לממש אותו, דרך התהליך שהוביל אותי למקומות שבהם אני נמצאת היום. כבר היו לנו כמה הרצאות, וזו עבורי חוויה חדשה ומרגשת, שאני מאמינה שיכולה גם לתת השראה להרבה אנשים".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני עושה מה שאני הכי אוהבת, אני נמצאת איפה שאני רוצה להיות, אופטימית לעתיד והכול טוב. אני בחמש".
אקו"ם