לחימה בבלתי אפשרי: רהט חולמת על זהב בג'ודו
בלי סיסמאות מפוצצות על דו־קיום, יונה מלניק נוסע פעמיים בשבוע מהוד השרון לרהט כדי לאמן ג'ודו, גם ברמדאן. בדרך הוא גורם לאנשים שבקושי הכירו את הענף לשאוף למדליה אולימפית
כשכפות רגליו היחפות של יונה מלניק וחליפת הג'ודו הכחולה שלו צעדו על המזרן ברהט, לפתע החל החדר להישטף בצבעים ברורים. כל המחשבות המרחפות המעייפות על דו־קיום - מרכיב אוטומטי במפגשים מהסוג הזה - נדחקו בבת אחת הצידה וחלצו נעליהן לטובת ההווה.
הנה מלניק (68), סבא לשלושה נכדים, קושר חגורה לילד בן המקום ומוסיף צ'פחה מלטפת; הנה הוא זורק איזה "תעאל" ו"חאלס" בחיוך, משתמש בערבית הלא קיימת שלו כדי לתקשר. בדרך מהמרכז דרומה מלניק לא בדיוק חסך במילים - על מצב הספורט בישראל, על שוק הדיור, על מה לא. והנה, דווקא במקום שבו הן נגמרו, בעברית לפחות, הוא נראה פורח. גם הילדים.
את האימון סיים הפעם מוקדם יותר. גם כך נראה שהמטרה המרכזית באותו יום עסקה בעיקר במפגש עם חניכיו מהמועדון בהוד השרון, משם הוא מגיע פעמיים בשבוע בשלוש השנים האחרונות. זאת היתה כבר שעת ערב ביישוב הבדואי, ובכבישים מחוץ למתנ"ס המקומי הורגשה תנועה ערה של הנערכים לסעודת האפטאר, השוברת בכל יום את צום הרמדאן. גם בסמוך למתחם הג'ודו התמלאו החדרים בתוצרי המטבח המקומי, על פחמימותיו ופחמימותיו הנוספות. עבור חלק מהילדים שזה עתה סיימו אימון, קבוצה של בני 8-14, זה היה מפגש ראשון ומרגש עם אוכל ושתייה זה שעות ארוכות.
"הם סיקרנו אותי מהפעם הראשונה", אומר מלניק, מי שבמשך כ־50 שנים בתחום השתתף בשני משחקים אולימפיים כספורטאי (מונטריאול 1976) וכמאמן (לוס אנג'לס 1984) והדריך שורה נרחבת של ג'ודאים, "האמת שהילדים הבדואים קצת מזכירים לי את הילדות שלי בשנים הראשונות של המדינה. גדלנו ברחוב, ידענו לרכוב על סוסים, לצוד נחשים. הם ילדי טבע. קשוחים כאלה, עם יכולת גופנית מאוד טובה. עוד לא קרה לי שילד בדואי בכה על מזרן ג'ודו. ילד יהודי קטן נופל ולפעמים בוכה - וזה לגיטימי, שלא תבין. אבל הם, הם לא".
חסן אל-זואידה, רכז הספורט במתנ"ס, ישב תשוש בפינת החדר, לוגם סוף-סוף קצת מים. מועד פתיחת הרמדאן זז אחורה בכל שנה, וכשהוא נופל על עונת הקיץ הצום קשה מנשוא. לפני ארבע שנים נכח בהרצאה של אריק זאבי במכון וינגייט, שבה פגש את מלניק והזמין אותו דרומה. שם נולד הרעיון להביא לרהט את הענף האולימפי המצליח ביותר בארץ, שמעולם לא שמעו עליו ביישוב.
מלניק הגיע, הסתקרן, ויתר על זמן פנוי בשבוע, וכך החלה לה ההרפתקה. בלי סיסמאות על יהודים וערבים. בלי הצהרות על מרכז ופריפריה, בלי מילים גבוהות מלמעלה. "סתם" שני אנשים עם יכולת ורצון.
אבל למה דווקא ג'ודו? "אתה רוצה את האמת?" אומר אל-זואידה, כדורגלן לשעבר, "הילדים פה נלחמים אחד בשני בלי שום קשר. אתה עומד ברחוב ורואה שני ילדים מתקוטטים, ומבין שאת היצר האלים הזה צריך לקחת לספורט, למקומות טובים".
רהט, שבה חיים כ־63 אלף איש, סובלת מבעיות לא פשוטות של עוני ומשיעור זכאות לבגרות של 40 אחוזים בלבד. הילדים שמגיעים להתאמן במתנ"ס נדרשים לשלם 50 שקלים לחודש, אך גם בסכום הזה יש משפחות שלא עומדות. שכרו של מלניק ממומן באמצעות תוכנית "פרחי ספורט" של משרד הספורט, המתיימרת להגדיל את מספר העוסקים בספורט תחרותי בישראל.
על הספסל מסביב למזרן ישב חסן אבו האני והביט בהשתוקקות במלניק, הנע במהירות בין עברית, יפנית וערבית. הוא אחז בחוזקה בשתי מדליות, כסף וארד, ולא שחרר. בעליהן הגאים, בניו בני ה־10 וה־13, הם הראשונים מרהט לעמוד על פודיום באליפות ישראל ולאב יש כבר חלומות, אבל "רק שיהיה להם טוב", הוא דואג להזכיר.
מימינו ומשמאלו היה לא מעט מקום פנוי. "אני כמעט לא רואה כאן הורים", מספר מלניק בנימה של אכזבה, "אצלי אין דבר כזה שאני לא מכיר את ההורים. התמיכה של ההורה בילד - כי הרי יש משברים - היא קריטית. אבל אני עוד אביא אותם להישגים נוספים".
בחדר שבו נערכת הארוחה שאחרי האימון פוגש מלניק פנים מוכרות של נערה צעירה שעוזרת במקום. "למה את לא באה יותר לג'ודו?" הוא שואל בחיוך וחושף את הפיל שבחדר. מכשיר הטלפון שלו מלא בתמונות ובסרטונים של קבוצת הבנות שאימן כאן ולאט לאט הפסיקה להופיע. לאחת החניכות המוכשרות היה מוכן אף לממן מכיסו קורס מדריכים בווינגייט, אבל ברגע האמת גם כאן העסק התפוגג.
אנשי המקום לא נמנעים לדבר על הנושא, אבל משהו בהם הופך דרוך והשיחה מתנהלת בטונים שקטים. "לי אישית אין בעיה שבנות יעסקו בספורט, אבל אני חושש מהתגובה האפשרית מצד החברה", חוזרת על עצמה, במילים שונות, שורת המפתח. יותר ויותר נשים בדואיות מרימות בשנים האחרונות ראש ומנסות להתמודד עם האלמנטים השמרניים בחברה, אבל במדבר הזה יש עוד לא מעט לאן לנדוד.
"גם את המחסום הזה אני אעבור", מודיע מלניק בהצהרה שנעה על הגבול הדק שבין אמונה עזה לחוצפה. משהו בישירות הטבעית הזו הוא כנראה מרכיב חיוני, אם כי נפיץ, עבור מי שמוכן לכתת רגליו בתוך יער של פערים תרבותיים ומנטליים. דווקא משניות השיח החברתי־ערכי בפרויקט הזה, שדי נפוץ במיזמים מסוג אלה, היא זו שמקלילה ומאפשרת לחלומות להיחלם. והרוח אכן מדבקת: "מתישהו", מבטיח אל-זואידה, "יהיה מדליסט זהב אולימפי מרהט".
להערות והצעות: Keinansh@gmail.com
אקו"ם